ביקורת: אסירים

תחליט, סרט: או שאתה דרמה מציאותית, או שאתה מותחן משטרתי עמוס טוויסטים מופרכים

סעודת חג, משפחה אחת הולכת לבקר חברים במורד הרחוב. לשתי המשפחות ילדות קטנות, ‏ושתיהן יוצאות בתום הארוחה להביא משהו מהבית האחר – ולא חוזרות.‏

משהו נורא קרה. המשטרה מגיעה. לילדות אין סימן. יש חשוד אחד, אבל אין שום ראיות של ממש ‏נגדו והוא משוחרר. אביה של אחת מהילדות מחליט שבשבילו זה לא מספיק, ולפני שתספיקו ‏להגיד "היי, זה לא בדיוק כמו ב'מי מפחד מהזאב הרע'?" – חוטף את החשוד ‏כדי לנסות להוציא ממנו מידע בכל דרך, עדינה פחות או הרבה פחות. וזאת רק ההתחלה.‏

קלר דובר, האב שאותו מגלם יו ג'קמן, הוא מסוג האנשים שהיו יכולים להיות כוכבים של סרטי ‏אקשן. בתחילת הסרט הוא מאמן את בנו לצוד את ארוחת הערב שלו בעצמו. הוא אוגר מזון ‏לקראת אפוקליפסת הזומבים, והוא לא יישב בשקט בזמן שהמשטרה מחפשת מי לקח את הבת ‏שלו. בקיצור, הוא – לפחות בעיני עצמו – ג'ק באואר, ליאם ניסן ב"חטופה", ברוס וויליס בכל דבר. ‏כוכב קולנוע שירביץ לרעים עד שהוא ישיג את הבת שלו בחזרה. רק שהחיים הם לא סרט, וזה לא ‏עובד כמו שהוא תכנן. לפעמים אם אתה לוקח את החוק לידיים ויורה באנשים, אתה פשוט הופך ‏לאחד שיורה באנשים – האיש הרע. ‏

הנושא הזה היה יכול למלא סרט בפני עצמו, אבל במפתיע, הוא לא ממלא את הסרט הזה. זה אפילו לא העניין המרכזי. כי במקביל לחקירה הפרטית של יו ג'קמן, ‏ממשיכה גם החקירה המשטרתית של ג'ייק ג'ילנהול, בתפקיד הבלש לוקי (אגב, לוקי? אל הרמיה והשקרים, ‏טום הידלסטון, לוקי הזה? כשדמות ראשית בסרט מצוידת בשם כל כך טעון במשמעות, קשה להאמין שזה מקרה – אבל בין הדמות של ג'ילנהול בסרט לבין האל לוקי אין שום דימיון, ומה הסרט ניסה לומר באמצעות השם – אין לי מושג). הוא ממשיך ‏לחקור, ומגלה חשודים נוספים ומפתיעים, והתפניות הולכות ונערמות. ככל שחקירת החטיפה ‏נעשית מסובכת (ומתארכת. הסרט הזה נמשך שעתיים וחצי), היא גם הולכת ומתרחקת ממה שאפשר לכנות מציאות, ומתקרבת לסוג הפשעים ‏שקורים בסרטי וספרי רוצחים-סדרתיים מהסוג שחוטף רק ג'ינג'יות שיש להן דג זהב ומבצע את פשעיו רק בלילות ירח מלא של חודשים שהם מספרים ראשוניים. מספר הפעמים בסרט שבהן חשוד נעצר, נחקר, אבל פולט רק משפטים חידתיים, הוא הרבה מעבר לסביר, וכמות המאמצים שהסרט משקיע כדי לשכנע את הצופים בנקודה מסוימת שהסיפור נגמר, כשלמעשה הוא עוד לא, דוחפת את העלילה לתחום המופרך.‏

‏"אסירים" עובד. זאת דרמת מתח יעילה ומעניינת שלא נותנת לקהל להשתעמם, אלא מוסיפה עוד ‏פריט מידע ועוד טוויסט פעם בכמה דקות. אבל מה שמונע מ"אסירים" להיות סרט גדול הוא ‏העובדה שהוא לא החליט איזה מין סרט הוא רוצה להיות: דרמה אמיתית מהחיים ששואלת שאלות ‏קשות על התמודדות עם אבדן ומטרות שמקדשות את האמצעים, או מותחן-טוויסטים עם עלילת ספגטי שמנסה ‏לעבוד על הצופים כמה שיותר פעמים. שני הסרטים האלה לא כל כך מסתדרים זה עם זה; למי ‏שרצה רק מתח – הדרמה תפריע באמצע, ומי שהגיע לדרמה – חוסר האמינות של הסיפור בשלביו ‏האחרונים יציק לו.‏ הסרט טוב מספיק כדי ששני הסרטים השונים שמתגוששים בו לא יצליחו להכריע זה את זה. ‏בין אם תחפשו דרמה משפחתית או מותחן משטרתי, "אסירים" יספק לכם את מבוקשכם בשפע. ‏אם הוא היה מתמקד יותר, אולי הוא היה יכול להיות סרט גדול ממש.‏


פורסם במקור בוואלה