ביקורת: משפט השבעה משיקגו

סורקין מציג: פחות 'הרשת החברתית', יותר 'נאום המלך'. זה לאו דווקא דבר רע.

לאהרן סורקין יש הרבה מעלות בשלל היצירות שלו, אבל ככל הנראה הכוכב הכי בוהק ביקום האהרן סורקין-י הוא "הרשת החברתית": סרט שהוא שילוב מדהים של בימוי ותסריט בולטים וייחודיים. במקום שפינצ'ר ימשוך לצד אחד או סורקין לצד אחר, הם מצליחים למצוא איזון ולהוציא את הטוב ביותר אחד מהשני. ובעוד שבאותה שנה הדרמה ההיסטורית החביבה "נאום המלך" ניצחה את "הרשת החברתית" באוסקר, הרי שהגישה של "הרשת החברתית" לסיפורים אמיתיים ולקולנוע בכלל הייתה, כפי שאומרים בביטוי שעוד לא תורגם לעברית: "גיים צ'יינג'ר". 

גם השנה צפויים סורקין ופינצ'ר לחזור להתמודד באוסקרים, גם הפעם עם דרמות על סיפורים אמיתיים, אבל הפעם אחד נגד השני: פינצ'ר עם "מנק", על התסריטאי של "האזרח קיין", וסורקין עם, ובכן, הסרט ששמו מופיע בראש הביקורת. למרות שעוד לא ראיתי את "מנק", אין ספק שהפעם סורקין הציב את עצמו בצד הגנרי היותר של העשייה הקולנועית – בעוד מנק מתהדר בצילום של "תראו אותי אני מצולם כמו סרט משנות הארבעים!", "משפט השבעה משיקגו" מתהדר בביטים עלילתיים שהיו מרגישים בבית בסרט של פרנק קפרה. ולא הסאטירות שלו – אני מדבר על "אלה חיים נפלאים", וכאלה. 

"משפט השבעה משיקגו" מספר על המשפט של השביעייה משיקגו (נטפליקס, אנא, בבקשה, תשיגו מישהו יותר טוב שיבחר עבורכם שמות. אני מוכן לעשות את זה בחינם, אם צריך): משפט שנערך לשמונה מפגינים (כן, שמונה. עזבו, יותר טוב שלא תשאלו) לאחר הפרעות ב-1968 בזמן הועידה הדמוקרטית שבשיקגו. הממשל רוצה להוכיח שמדובר בהיפים מלוכלכים ואלימים שתיכננו להגיע לשיקגו על מנת לעשות מהומות, והשביעייה/שמינייה משיקגו רוצה… ובכן, תלוי את מי שואלים: טום היידן (אדי רדמיין, "התאוריה של הכל", "עוד סרטי אוסקר"), רוצה שימצאו אותו זכאי ושיזכו את התנועה נגד מלחמת וייטנאם מהכתם המשפטי, ואילו אבי הופמן (סשה ברון כהן, "בוראט", "וואי זוכרים את הפעם ההיא שהוא היה ב'עלובי החיים'"?) וג'רי רובין (ג'רמי סטרונג, "אה, נכון, אני באמת צריך לראות כבר 'יורשים'") באים כדי לעשות מהמשפט קרקס כי בכל מקרה מדובר במשפט פוליטי שהם הפסידו מראש, אז לפחות הם יראו למערכת המשפט והממשל שעובדת נגדם מה זה. 

ביניהם, דיוויד דלינג'ר (ג'ון קרול לינץ', "היי, הביאו את הרוצח מ'זודיאק'!"), רק רוצה שיבטאו את השם שלו כמו שצריך, ובובי סיל רק רוצה שיתנו לו להיות מיוצג על ידי עורך דין לבחירתו בזמן שהוא מתלונן על כך שהוא אפילו לא היה אמור להיות במשפט הזה בכלל (יאיא עבדול-מאטין השני, "השומרים, אבל לא הזה של סניידר"). בנוסף להם יש עוד שלושה חברה שלסרט לא באמת אכפת מהם, כי ראבק, מכמה דמויות אתם מצפים שיהיה לנו אכפת? בייחוד שבנוסף לנאשמים, הסרט שם דגש לא קטן על עורכי הדין: ויליאם קנסטלר מטעם ההגנה (מארק ריילנס, "גשר המרגלים", "הסרטים האחרים שלו עם ספילברג"), וריצ'רד שולץ מטעם התביעה (ג'וזף גורדון לוויט, בתפקיד שדורש ממנו בעיקר לסתום את הפה, בניגוד למה שהייתם חושבים). 

כולם, אגב, מעולים בתפקידם ומשחקים אותו כמה שאפשר על הצד ה"וואו, איזה מותק כולם בסרט הזה, הלוואי וכולנו נהיה חברים". עוד שחקני חיזוק מגיעים בדמותם של מייקל קיטון (שבסצנה אחת עם אדי רדמיין נראה כאילו הוא עדיין לא ממש סלח לו על האוסקר של 2015) ופרנק לנגלה כשופט שדי ברור מה הדעה שלו על כל העסק מהרגע הראשון שהוא פותח את הפה, וזה הולך ומחמיר מהנקודה הנ"ל.

וכאן עולה השאלה האם כשניגשים לעיבוד של אהרן סורקין, טוב לדעת כמה שיותר או כמה שפחות בנוגע למשפטה של השביעייה משיקגו? מצד אחד, הסרט זורק אותנו למים בכל הנוגע להבנה של מה לעזאזל קורה פה: הסרט מתחיל מאוד מהר בתקווה שתעמוד בקצב, ואז מגביר. מצד שני, אם באמת יודעים מה קרה במשפט, יש כמה וכמה בחירות שאהרן סורקין בחר בסרטו שיגרמו לך להתאכזב מכל ההצגה הזאת, או לכל הפחות להרים גבה. אני מניח שהגישה הטובה ביותר היא לזכור שבשנת 69' עמדו למשפט שמונה אנשים בהאשמה שהם ניסו לעורר מהומות בזמן הוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב-68', ובנוסף שתהיה מעין אפליקציה שאומרת משפט אחד על כל איש או מושג שהסרט מציין בחצי משפט כמו "בובי", "אלן גינסבורג" ועוד, אבל ממש ברמת המשפט. 

כי אהרן סורקין, די בבירור, לא ממש בא לספר את הסיפור של 1968, אלא את הסיפור של 2020 – זאת לא השערה: סורקין אמר ככה בראיונות. כלומר, טכנית אני מניח שהסיפור הוא יותר של 2018, השנה שבה סורקין התחיל לעבוד על הסרט, אבל מה זה משנה – לא היה יכול להיות תזמון יותר טוב, לכאורה, לסרט שכזה: הפגנות! שוטרים! בתי משפט! בשנה שבה מדיום ההפגנה היה כמעט יותר בולט ממגפה משתוללת שהרגה מיליון איש ברחבי העולם, זה בהחלט היה הרגע הנכון לסרט כזה (טוב, אולי חוץ מהחלק של המגפה המשתוללת וכל זה). ואם אתם לא משתכנעים שסורקין מכוון לחלוטין לימינו,באה סצנה בה גברים קוראים לאישה "לחזור למטבח ולהכין לי סנדוויץ'" – עלבון ידוע ומוכר בשנות השישים, כמובן, ובכלל לא בדיחת אינטרנט עלובה שסורקין משגר אחורה במכונת הזמן כדי להעליב דושים אקראיים שלא היו קיימים שם מלכתחילה. 

הבעיה היא שבדרך לדבר על הפגנות, הלך אהרן סורקין ונפל לתוך בריכת קיטש – ומסיפור מורכב ומלוכלך שאנחנו יודעים שסורקין יודע לספר כי לפני עשור ראינו את "הרשת החברתית", המשפט וההפגנות הופכים להיות הרבה פחות מורכבים: יש טוב מוחלט (הפנתרים השחורים), טוב (המפגינים), רע (ממשל ניקסון), ויש נורא ואיום (השופט). וזאת למרות שהעדויות על הנושא מעידות שהמצב היה לכל הפחות, מעט יותר מורכב מזה. גם סורקין חושב שהוא מציג תמונה מורכבת באמצעות דמותו של ג'וזף גורדון לוויט – דמות שבמציאות הייתה יותר נוראית ממה שהיא בסרט (ופחות משמעותית) שדי בבירור באה להגיד "חס וחלילה שאני חושב שכל אנשי הממשל רעים, זה רק כולם חוץ מג'וזף גורדון לוויט". 

אפילו בסצנות בהן סורקין מנסה להתעמת עם המפגינים בנוגע למניעים או תפיסת העולם שלהם זה מרגיש שטחי וכמעט מזלזל. לו סורקין היה רוצה לעשות סאטירה על ילדי שנות השישים שקורעת את הערכים שלהם לגזרים, זה דבר אחד. אבל נראה שסורקין עושה משהו ציני יותר: לוקח אותם ומנצל אותם לצרכיו – הופך אותם לגיבורים כשזה מתאים לערכים שלו, ועושה להם "נו נו נו" כשזה מזכה אותו בנקודות מוסר דמיוניות. 

לא סתם הזכרתי את "נאום המלך" בהתחלה: כמו אותו סרט, זה שאפשר (ורצוי) לתקוף אותו על  השאלות המוסריות שהוא מעלה, לא אומר שהוא לא פיסת קולנוע כיפית ומהנה, ואוהו כמה ש"השבעה משיקגו" כיפי ומהנה – מצחיק, מותח ותמיד מרתק למסך. צדקני? מטיפני מדי פעם? לחלוטין. לא היה יכול להיות יותר פתיון אוסקרים אם היה מנסה? לחלוטין – במטאפורת אוכל, זה מסוג המזון הבריאותי שכשקוראים את המרכיבים שלו מבינים שכבר יכלתם בזמן הזה לטחון המבורגר. אבל לעזאזל אם זה לא טעים.