ביקורת: מיסטר לינק

'מיסטר לינק' הוא החוליה החסרה שהרפתקנים חיפשו למשך שנים. שלום.

אחרי שפיקסאר שברו להמשכים, אחרי שג'יבלי התפרקו, אחרי שאארדמן הוציאו כמה תוצרים שהיו… בואו נגיד, פחות ממעולים, ואחרי שגם קרטון סאלון לאחר "המפרנסת" העלו את השאלה האם האולפן שווה רק תחת טום מור או גם בלעדיו, נשאר, בעצם, אולפן אנימציה אחד שהשם שלו לבדו הוא ערובה לאיכות – לייקה. למרות החשש הגדול מאוד אחרי טריילר שגרם ל"מיסטר לינק" להיראות כמו קומדיה טיפשית שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, אני שמח לדווח שהסרט החדש של האולפן לא שובר את הרצף. איזה כיף.

"מיסטר לינק" הוא סיפורו של סיר ליונל פרוסט (יו ג'קמן), הרפתקן מחפש יצורי פלא שלמרות שכבר נתקל בהם כמה וכמה פעמים, אף פעם לא סיפק הוכחות לקיומם ולכן נמנעת ממנו הכניסה למועדון היוקרתי של הרפתקני בריטניה. כל זה משתנה כאשר הוא מקבל מכתב שמאשר את הימצאו של הססקוואץ', אותה חיה מיתית, אי שם ביערות ארצות הברית. שם, הוא מוצא שמי שכתב לו את המכתב הוא לא אחר מאשר אותו ססקוואץ' בעצמו – יצור מדבר, אינטליגנטי, בודד וחסר שם (זאק גליפיאנקיס). היצור מבקש ממנו להביא אותו אל רחוקי המשפחה שלו, הייטים, שחיים להם הרחק בהרי ההימלאיה, ובתמורה הוא יספק הוכחות מוצקות לקיומו שיגרמו לכך ששמו של פרוסט יהדהד בהיסטוריה בכלל, ובמועדון ההרפתקנים שדחה אותו כל השנים בפרט. במסעם הם יחצו אוקיינוסים, יפגשו עם אדלינה פורטנייט (זואי סלדנה), אלמנתו של חוקר שברשותו היתה מפה עם מקומם של אותם היטיי, וירדפו על ידי פושע (טימותי אוליפנט, במה שנשמע כמו חיקוי מאוד מוצלח של ניקולס קייג') שנשכר על ידי ראש המועדון היוקרתי (סטיבן פריי) על מנת להכשיל את פרוסט.

אם זה נשמע פשוט, זה בגלל שזה המצב. הסרט לא מתהדר בטוויסטים, פיתולי עלילה שומטי לסתות או רבדים סמויים עם מסרים מורכבים. "מיסטר לינק" הוא פשוט והפשטות הולמת אותו כי היא נותנת לו את הזמן לעשות שני דברים: להתהדר ביופי הבלתי סביר של הסרט הזה, וליהנות מהדמויות – והרי אלה, מלכתחילה, תמיד היו נקודות החוזק של האולפן הזה. אבל גם מעבר לזה, פשטות היא לא חסרון. למרות שנראה שבעידן שלנו הכל צריך להיות זריז, קליפי ומתוחכם יש געגועים, מדי פעם, למשהו רגוע ושלו יותר ואם יש ז'אנר שיכול ליהנות בתקופתנו מפשטות – הרי זה סרטי ילדים. בעוד ששלל סרטים אחרים דוחפים את סרטי הילדים למחוזות המטא, המודע מדי לעצמו, הפארודי והמתחכם, נחמד לצלול לתוך הרפתקה תמימה על צמד יצורים שמחפשים את עצמם בעולם הזה. הסוף ידוע מראש? כנראה. אבל הדרך לשם מרהיבה.

"מיסטר לינק" מוכיח שוב את הנחיצות של אנימטורים שמתעקשים על סטופ מושן גם בימינו. אומנם אין שום דבר גדול או מיוחד בסרט, אבל זה בכל סרט שכדאי לראות על מסך גדול כדי להתפעל ממלאכת האנימציה המדהימה שנעשית שם ולזכור, פעם בכמה זמן, שהשם ישמור, זה הכל (טוב, הרוב) בובות. בובות שמישהו היה צריך לעצב, להלביש, להזיז פריים אחר פריים כדי לגרום להכל להיראות כל כך חלק שבקלות אפשר לחשוב שאלה לא בובות בכלל. וכן, מה שאמרתי עכשיו תקף, אני מניח, לכל סרט של אולפן האנימציה לייקה. מה שאני אומר זה שזה סרט מאוד יפה.

המעלה השנייה של הסרט היא הדמויות שלו. אחרי ש"קובו" לא תמיד הבריק במקצה הזה (ופיצה על כך בבניית עולם מדהימה, מוזיקה מרשימה והיותו יפה באופן עוצר נשימה), "מיסטר לינק" הוא כולו עבודה ברמה גבוהה, בייחוד בגזרת עבודת הקול של השחקנים. ג'קמן, גליפיאנקיס וסלדנה יוצרים דמויות עם רגשות, רצונות ומטרות, שהבדיחות הטיפשיות שהטריילר הבטיח והפחיד את כולנו איתן הן עניין שולי ומשני בסרט שהוא הרבה יותר אפי והרבה יותר אכפת לו מהרגש של הדמויות. ובכל זאת, כשהסרט מצחיק זה גם עובד לו – על כל בדיחת "חה חה המכנסיים שלו נקרעו כי הוא שמן" יש שתי בדיחות "מהר, אל תתנו לאנשים שאנחנו לא רוצים שיהיו פה לברוח!".

אני לא בטוח מה עשינו שמגיע לנו כל הטוב הזה, אבל "מיסטר לינק" נוחת באמצע טרילוגית סרטי אנימציה מופלאים של שנת 2019. עם "הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר" שכבר יצא, ו"סרט לגו 2" שיוצא עוד רגע, להורים שמחפשים בילוי טוב עם הילדים יש שלוש אפשרויות שונות אחת מהשניה וטובות כל אחת בדרכה. "הדרקון הראשון שלי" הוא פנטזיה עם אנימציית ה-CGI הסטנדרטית יותר, "סרט לגו 2" הוא קומדיה-מחזמר מטורפת, חכמה ומלאה ברגעים שיעברו לילדים מעל הראש באנימציה שנראית בין סטופ-מושן ל-CGI (פשוט כי ככה עיצבו אותה) ו"מיסטר לינק" הוא סרט הרפתקאות בטעם של פעם באנימציה שמתעלה בקלות על כל אנימצית תלת שהיא. איזה כיף שמישהו עדיין עושה את זה. איזה כיף שלייקה קיימים.