-
חיפוש דפי סרט
חפש
לפי שם:
עכשיו בקולנוע: סרטים שרק עכשיו יצאו
עוד בקולנוע: סרטים מדוברים שעדיין רצים
בקרוב: מגיעים בשבועות הקרובים
ברחוק: סרטים עתידיים שמדברים עליהם
-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
גט
Gett
סדרת דיונים בבית הדין הרבני, בו מסורבת גט מזמנת שורה של עדים.
תאריך הפצה בישראל: 18/09/2014
הקטע המוזר הזה
שבטריילר לקופרודוקציה ישראלית-צרפתית דוברת עברית עם ביקורות חיוביות מכאן ועד קאן יש תאריך יציאה של הסרט בצרפת אבל תאריך היציאה שלו בארץ הוא בגדר תעלומה, הוא אבסורדי כמעט כמו הגוף המסואב שהסרט מתיימר להציג באור גרוטסקי. חוץ מזה, אם לשפוט על פי הטריילר בלבד זה יותר מזכיר את הניסיוניות והאינטימיות המהוססת וחסרת הכיסוי של "ולקחת לך אישה" מאשר את הבומבסטיות היומרנית, האפית ועמוסת הנשמה של "שבעה". טיפה מדאיג.
כמו כן, אלי גורנשטיין!!!
נראה מעניין. אבל למה השפה שלהם כל כך מוזרה?
(ל"ת)
איך באמת מדברים עו"דים ושופטים בבית הדין הרבני?
(זאת שאלה אמיתית, כי אין לי מושג).
לפעמים הם אכן מדברים כך
כשבכיתי בבית הדין (סתם הייתי עצבנית, הדיין היה דווקא בסדר), אז הדיין שאל אותי, בזו הלשון "מדוע את כה נסערת"….
קודם כל, בבתי דין רבניים אין עורכי דין. כל אחד מייצג את עצמו.
וכן, הדיבור שלהם הוא לא דיבור רגיל שתשמע ברחוב.
הרבה שפה הלכתית.
זה לא ממש מדוייק, בלשון המעטה.
כמי שיצא לו להיות צופה מן הצד בדיונים בבתי דין רבניים לצורך פרוייקט כלשהו, עורכי דין וטו"רים נוכחים בדיונים בבתי דין רבניים דרך קבע (בפרט בתיקי גירושין).
לגבי השפה המדוברת – גם אם היא ארכאית משהו, הצורה שבה היא מוצגת בטריילר היא גוזמה לכל דבר. לפחות ביחס לדיונים שבהם נכחתי. אם כי אני לא פוסל את האפשרות לפיה יש – בבית דין כלשהו אי שם בארץ – דיינים וטו"רים שמדברים ככה.
באמת? מוזר...
לא יצא לי באופן אישי להיות בדיון בבית דין רבני, אבל שמעתי פעם דיין בראיון אומר את זה.
או שאולי יש עורכי דין בשל החיכוך בין הדיון הרבני למשפטי, אבל לא באופן שדיון בבית דין רבני מחייב שימוש בעורכי דין.
לא יודע…
גם דיון בבית משפט אזרחי לא מחייב השתתפות של עו"ד.
תובעים ונתבעים יכולים לייצג את עצמם בכל ערכאה משפטית, אבל זה לא רעיון טוב בבתי משפט וגם לא בבתי דין רבניים. זו הסיבה שגם בבתי דין רבניים (בפרט בדיני משפחה) יש שימוש לעורכי דין ולמקביליהם הטוענים הרבניים.
טריילר חדש ומצוין
גם נאמן יותר לסרט עצמו וגם מראה את שרשרת שחקני המשנה המעולים (והמפורסמים, שזה לא מזיק).
https://www.youtube.com/watch?v=hlYmg2iH3EA
אכן טריילר נחמד יותר, גרם לי להתעניין בסרט ולשקול בחיוב צפייה בו...
חוץ מזה גבי עמרני ואלי גורנשטיין* וכל הסיטואציה הרבנית, רק אותי זה זורק פתאום ל"שניים אוחזין"?
__________
* אני יודעת שהוא לא איציק סיידוף, אבל הוא התארח. חוץ מזה הוא היה חגי, אז אני רגילה לראות אותו עם כיפה.
סרט נהדר
צפיתי בו כבר פעמיים ולפחות לרגע זה הוא הסרט הכי טוב שראיתי השנה. סרט אינטנסיבי וחזק שמזגזג בין רגשות במהירות. אני אפרט עוד ביציאתו לאקרנים אך כרגע כל מה שנותר לי הוא לאחל לו ניצחון באופירים (למרות שגם אם "אפס ביחסי אנוש" יזכה לא תראו אותי מתלונן)
זה בעצם המשך ל"ולקחת לך אישה"?
אותם שחקנים ואותו רעיון.. המשך עלילתי או נושאי?
המשך עלילתי וגם נושאי שהיא בעצם טרילוגיה (באמצע היה גם את "שבעה"). עלילתי כי מדובר בסיפור אחד שמתרחש על פני כ–20 שנה (ו"ולקחת" מתרחש בסוף שנות ה-70, "שבעה" בזמן מלחמת המפרץ ו"גט" באמצע-סוף שנוות ה-90), נושאי כי אין שום צורך לראות את הסרטים הקודמים בטרילוגיה על מנת להבין את האחרון או ההיפך, כל סרט עומד בפני עצמו.
נחמד, אך ארוך מדי ולעתים דורך במקום. מנשה נוי מעולה.
(ל"ת)
מה הקטע עם השמות שהשתנו?
אף אחד לא שם לב שב"ולקחת לך אישה" ו"שבעה" קוראים לבעל אליהו וב"גט" קוראים לו אלישע? או ששם הנעורים של ויויאן לפי "שבעה" הוא אוחיון, ולאחיה (אלברט אילוז) קוראים מאיר, בעוד שב"גט" הם פתאום הפכו לאמזלג ומאיר הפך למישל (או משהו אחר, לא זוכרת), ואשתו (רובי פורת שובל) הפכה מתרז לרשל?
מה לכל הרוחות?
אולי זו לא באמת טרילוגיה?
(ל"ת)
בחייך
נו בכל מקום זה מוכרז כחלקה האחרון של הטרילוגיה של האלקבצים, ואם זו לא טרילוגיה זה צירוף מקרים מדהים של עלילה שנמשכת שלושה סרטים עם אותם שחקנים ואותן דמויות, מאותם במאים.
היו דברים כאלה בעבר.
(אני לא יודע לאיזה הגדרה נופלת האחד של האלקבצים, אבל יש כמה וכמה טרילוגיות שמקושרות בשחקנים ורעיונות ולא בדמויות )
יאיר רוה הגיב על כך בפייס
מצטט: "ראיינתי את שלומי ואת רונית לסדרה התיעודית על הקולנוע הישראלי שאני שותף לה (לערוץ 1) ושלומי סיפר שב״שבעה״ הם נתנו לכל הדמויות שמות של כל הדודים שלהם (אחים של הוריהם) וקרובי משפחה אחרים, מתוך כבוד. אבל את הסיפורים והתככים הם המציאו. זה גרם להם לתסבוכת במשפחה. הדודים נעלבו. היה סקנדל פנים משפחתי גדול. אז בסרט הזה הם החליפו את השמות של כולם. כך שזו לא טרילוגיה במובן המקובל של סרטי המשך, אלא טרילוגיה קונספטואלית בלב".
עד כאן הגיוני. עדיין לא מסביר מדוע האמא של הבעל מהסרט הראשון מגלמת את האמא של ויויאן ב"שבעה".
אבל למה להיות קטנונים. הטרילוגיה עצמה מצוינת, ובעיקר הסרט האחרון.
ראינו ביום רביעי, במסגרת "סרט ישראלי ב10 שקלים"
סרט מצוין וחזק. יש לו כמה נפילות, אבל סך הכל טוב. למרות שמדובר בנושא כבד ומעיק הסרט כולל כמה קטעים קומיים שמאזנים אותו. השחקנים מעולים, וזה לא מפתיע. יש המון ניואנסים, שמעבים את הסיפור, למי שאוהב לשים לב לדברים כאלה.
הופתעתי לטובה מהצילום. יש שם כמה זוויות מאד מעניינות ופריימים מאד מיוחדים, שהופכים את הצילום לחלק אינטגרלי בעלילה.
לא ראיתי את השניים הקודמים של האחים אלקבץ, אבל עכשיו אלך לראות.
איזה זוויות צילום?
קלוז אפ, מדיום, פול שוט? מלמעלה, מלמטה מהצדדים? וכל הזמן אתה שואל- בשביל מה?
(נפגעי פסטיבל ירושלים 2014 התאחדו)
בשביל להעביר את האוירה ולעבות את הסיפור
זה מלכתחילה סט מאד מאד מצומצם ואנמי, ששומרים עליו מצומצם ואנמי כדי להעביר לצופים את תחושת המועקה, אז יש כאן קושי ברור לגוון בזויות צילום. לדעתי עמדו בו בכבוד.
כמה זויות צילום שאהבתי, לדוגמה: הפריים של ויויאן מאחורי הגב של עורך הדין, ומאוחר יותר השיחה עם הבעל מאחורי הגב של הנציגים. הפריים שבו העד, אחיה של ויויאן, מצולם מהגב, כלומר כפי שהוא נראה מהעיניים שלה, שעה שהוא מדבר עליה. הדברים שהוא אומר לא עוזרים לה במיוחד, אבל אין לה אפשרות ליצור איתו קשר עין. הפריים המרוחק לקראת הסוף בחדר ההמתנה, אחרי שהדיין מגרש אותם מהחדר, כשויויאן מכורבלת בפינה בייאוש וכולם מסביב פוסעים בעצבנות, בדיסוננס ברור. בקיצור, אין הרבה עם מה לעבוד, ולמרות זאת לא רק ניסו להתמודד עם הקושי אלא גם למצוא דרכים מקוריות לגשת לזה. זה לא הסרט המינימליסטי/תיאטרון-סטייל הראשון שיצא לי לראות, אבל זה אחד הבודדים שבהם שבו שמתי לב לפריימים ספציפיים, ולמה שהם מוסיפים לסיפור, ולכן אני מעריכה את עבודת הצילום.
רונית אלקבץ
אוקי, אז בניגוד לדאנה איבגי, חברתה ל"אור", היא לא השחקנית הורסטילית ביותר בקולנוע הישראלי (יש לי תחושה שהתפקיד שלה ב"ביקור התזמורת" היה הדבר הכי קליל שהיא עשתה בקריירה שלה, וגם הוא לא היה בדיוק אנה פאריס ב"בית השפנפנות"), אבל כששמים אותה מול מצלמה היא פשוט עוצרת נשימה. ובהתחשב בעובדה שיש לא יותר מ-20 שוטים בסרט שבהם אלקבץ מחוץ לפריים (או שלפחות ככה זה נדמה), יוצא מצב שהסרט כולו די עוצר נשימה. וזו לא רק היא – אלי גורנשטיין, ששון גבאי (אחזור שנית – ששון גבאי. אין דברים כאלה), גבי עמרני, שנראה כאילו הוא יצא מפריקוול של "אפס ביחסי אנוש", זאב רווח, ושלישיית אלברט אילוז-רובי פורת-שובל-אוולין הגואל, שהם לבדם מהווים מין טרילוגיה נפרדת של עדויות שופכות מצחוק באמצע אחד הסרטים הכי חמורי סבר שיצאו השנה. זו בעצם הצגת תיאטרון, וכזאת שמקבצת אנסמבל יפהפה של שחקנים בשיאם.
עכשיו, יש תחושה שהאלקבצים חשבו שכדי שנבין כמה משפטה של ויויאן אמסלם היה מייאש אנחנו צריכים להתעייף מהביורוקרטיה האינסופית הזו כמו שהיא התעייפה ממנה. בעיני, זה הלך רוח מוטעה, ולא כל אחת ואחת מן העדויות הייתה הכרחית (שמיל בן ארי שחקן מצוין, אבל לא הייתי צריך לשבת ולראות סצנה של עשר דקות שבמהלכה הוא מסביר שגרושה-לעתיד של אלקבץ מתנהג לא יפה לאנשים שלא יודעים לקרוא טעמי-מקרא – ובטח ובטח שלא הייתי צריך לראות עוד סצנה של עשר דקות שבמהלכה אברהם סלקטר מאשר את דבריו). לא מומלץ לבוא לסרט הזה כשאתם עייפים.
להשוות בינו לבין "אפס ביחסי אנוש" תהא טעות מרה בערך כמו להשוות בין "מי מפחד מהזאב הרע" ל"בית לחם", או בין "12 שנים של עבדות" לכוס מיץ פטל, אבל עדיין, בגלל שהם שני הסרטים המובילים לאופיר, אני עדיין לחלוטין תומך בקומדיית הביכורים הצבאית ולא בחותם הטרילוגיה המשפטי. אבל בואו נשים שנייה פרסים בצד – "גט" הוא מחזה יווני עצום, מעייף, מרהיב ומשובץ בתצוגות משחק יוצאות מגדר הרגיל. אני עפתי.
בדיוק מה שאמרת
ואין לי מושג לגבי הנעליים.
אלו סוגי נעליים אסור לנעול בבית כנסת?
בתור אדם דתי, מעודי לא שמעתי על דבר כזה. יש נעליים שאסור לנעול ביום כיפור ובתשעה באב, אך בשאר השנה מותר לנעול כל סוג נעליים בבית הכנסת (למעט כוהנים בברכת כוהנים, אז הם צריכים לחלוץ את הנעליים).
בהר הבית יש עניין עם הנעליים, אך לא בבית כנסת.
אצלי הסרט קיבל 9 מתוך 10
אבל רק בגלל שהרגשתי שהסוף לא מספיק מפוקס.
בהחלט סימנתי לעצמי לצפיה חוזרת. לא במיידי, איך שישקע קצת.
מומלץ.
אם אני לא הבנתי בדיוק את סוף הסרט
אשמח אם מישהו יסביר לי
אגב הדיון על מיתה טובה, יש בסרט הזה עירום, כיאה לסרט ישראלי?
מה קרה לי? השתגעתי? מה פתאום שיהיה עירום בסרט שכולו בבית דין רבני?
מצד שני, כל עוד מדובר בסרט ישראלי, לא אופתע יותר מדי לגלות שגם פה הכניסו עירום. בסרטים ישראלים הכל אפשרי.
אז מי שראה שיעדכן.
לא.
(ל"ת)
אחרי שתי צפיות וחודשיים שעברה מאז הצפייה הראשונה
אני עדיין משוכנע שזה הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה. סרט ששבר לי את הלב בפסטיבל ירושלים ואז בהקרנות אקדמיה הסתבר לי שהוא מחזיק גם צפייה שנייה. מבחינתי כל רגע במסע היה מתיש וזה היה מצוין, זה הכניס אותי לסרט עמוק מאוד ובנוגע לסצינת הסיום שהרבה טוענים שהיא טיעה חלושה מבחינתי היא הייתה מושלמת כי היא הדגימה בדיוק את הרגש של ויואן בנוגע למה שהיא החליטה עם בעלה. אני לחלוטין בעדו באופיר (אבל גם אם מיתה טובה יקח לא תשמעו אותי מתלונן)
אל תחמיצו
(ל"ת)
שבוע לפני ההקרנה של גט ביום הקולנוע הישראלי ראיתי בפעם הראשונה את המוסד הסגור, ולכן פה ושם דמיינתי את אלי גורנשטיין מתחיל לדקלם "לחסל את האוייב, ככה קוצ'יק אוהב".
נו, אז מה אתם אומרים? יש סיכוי למועמדוןת לאוסקר? (על זכייה עדיף לא לפנטז..)
(ל"ת)
נורא קשה לחזות.
והמתחרים שלו בדרך לשם עדיין לא ידועים. אני לא חושב ש"גט" הוא סרט מתאים במיוחד לאוסקר, אבל אם השנים האחרונות הוכיחו משהו זה שפשוט אי אפשר לדעת מה יקבל מועמדות ומה לא. לא הייתי פוסל אפשרות למועמדות, אם כי די קשה לי לדמיין מצב שהוא יזכה.
לי דווקא נראה שהוא כן מתאים לאוסקר
כל הסגנון שלו, הצילום, העיצוב, השפה שהם מדברים בה, הקצב האיטי והטון הכבד לרוב, הם נראים כמו סרט שהוא ״זר״.
וכן, למרות שבשנים האחרונות יש אוסקרים שהולכים לסרטים ״קלילים״ יותר (לאו דווקא בקטגוריית הסרט), הקטגוריה של סרטים זרים נוטה להיות יותר ״פסטיבלית״ וכבדה (וזה רק מהסתכלות על הזוכים בשנים האחרונות, ובמיוחד ״פרידה״ האיראני)
יכול להיות, אגב, שזה דווקא מה שהיה נותן ל״אפס ביחסי אנוש״ את הייתרון, שהוא שונה ממה שבדכ מקבלים בקטגוריה הזאת, שהוא מזכיר יותר קומדיה אמריקאית. אגב, אם הוא יופץ בארהב, אז זה הופך אותו לכשיר להתמודד בקטגוריות ה״רגילות״? כי אני ממש חושב שיש לו סיכוי להיות מועמד על התסריט (קרה פעם משהו כזה? שסרט זר שלא היה מועמד בקטגוריית הסרט הזר היה מועמד בקטגוריות אחרות?)
אני בטוח שיש עוד דוגמאות
אבל הדוגמה הראשונה שקופצת לי לראש היא "אדום" של קישלובסקי, שהיה מועמד לשלושה אוסקרים ב-1993 (בימוי, תסריט, צילום) ולא לפרס הסרט הזר. מצד שני, לא היה לו שום סיכוי לזכות (זו היתה השנה של "רשימת שינדלר").
רשימות רלוונטיות
סרטים זרים שהיו מועמדים
סרטים זרים שזכו
(כן, חלק היו מועמדים גם לפרס הסרט הזר הטוב ביותר אבל חלק היו מועמדים לפני שהייתה קטגוריה כזאת [האשליה הגדולה] וחלק פשוט לא [החיים בורוד, עיר האלוהים])
אחרי שראיתי אותו
הסרט הישראלי הכי נכון לשלוח לאוסקר השנה היה בלי ספק "מיתה טובה".
נכון, אי אפשר אף פעם לדעת כלום. הקטגוריה הזאת בלתי צפויה. אבל מה שאפשר לעשות זה לנסות ללמוד מהעתיד על סמך העבר, והסרט שהכי מתאים לטעמה של האקדמיה (והוא גם סרט טוב מאוד, גם זה חשוב) הוא הסרט הזה. "גט" או "אפס" צריכים פוקס כדי להשתחל לרשימת המועמדים. אם "מיתה טובה" היה נשלח, ההפתעה היתה אם הוא לא היה מועמד.
האם זה אומר שהוא הסרט הישראלי הטוב של השנה? לא. זה אומר שאם הצלחה באוסקר מעניינת אותנו, וגם הענקת פרס לסרט הראוי ביותר לו מעניינת אותנו, צריך להפריד בין שני הדברים האלה.
גם אני חושב
שאם היתה קטגוריה נפרדת בפרסי האופיר לסרט הטוב ביותר ולסרט שנשלח לייצג את ישראל באוסקר – היו בוחרים עדיין את ״גט״ כסרט הטוב ביותר (כי זה סרט חשוב, מעבר להיותו טוב מאוד ואולי אפילו טיפה פחות טוב מ״אפס ביחסי אנוש״), ואת ״מיטה טובה״ היו שולחים כי זה נשמע כמו סרט ידידותי למיינסטרים. אבל האוסקר לאחרונה מתרחק יותר ויותר ממיינסטרים וקומדיות לעניות דעתי, ו״גט״ בכל זאת נשמע כמו אופציה פחות בטוחה אבל שעדיין יכולה להצליח אפילו הרבה יותר מקומדיות שחורות כמו ״מיטה טובה״ או ״אפס ביחסי אנוש״.*
*נכון, גם ב״גט״ לא חסר הרבה הומור שחור, אבל עדיין היא לא תיחשב ככזו אם תשאלו את הקהל הרחב.
אני לא חושבת ש"מיתה טובה" ידידותי למיינסטרים
להפך, אני חושבת שהוא דווקא מאתגר אותו לא מעט בכך שהוא נוגע בנקודות שרלוונטיות למרבית האנשים, אבל לא קל לעסוק בהן (והן גם סוגיה פוליטית נפיצה למדי). אני חושבת שהוא מתאים לאוסקר כי הוא נוגע בסוגיה אוניברסלית (לפחות בעולם המערבי), רלוונטית, נוקבת, חשובה, ועושה זאת היטב (בשעה שמצוקות הגירושין ביהדות אינן סוגיות אוניברסליות, אף שמעמד האישה כן).
השאלה היא: האם כדי לזכות במועמדות לאוסקר חייבים להיות אוניברסליים?
האם האמריקאים לא יכולים להתחבר לסרט שעוסק בתרבות זרה?
אולי דווקא "תרבות זרה" יכולה להיות מעניינת יותר מסרט אוניברסלי?
הרי זו קטגוריית הסרט הזר, דווקא מתאים לשים בה סרטים שעוסקים בתרבויות זרות.
אני לא בקיא כל כך בקטגוריה הזאת, לכן אשאל? לא היו בעבר סרטים שעסקו בתרבויות זרות שהיו מועמדים או אפילו זכו למרות שהעולם שם היה זר לקהל האמריקאי?
גם "גט" וגם "אפס ביחסי אנוש" מביאים סיטואציות שמתרחשות רק בישראל ומאפיינות את ישראל, האם לא הגיוני להעדיף לשלוח לאוסקר דווקא אחד מהם, ולא את "מיתה טובה" שלא מאפיין אותנו והיה יכול תיאורטית להתרחש בכל מדינה אחרת (תקנו אותי אם אני טועה, לא ראיתי את הסרט)?
*לכן אשאל:
(ל"ת)
חייבים? לא; עוזר? אני חושבת שכן
האמריקנים (בגדול) לא כ"כ מצטיינים בחיבור לתרבויות זרות, אגב… אבל אני לא חושבת שחברי האקדמיה מייצגים בהכרח את האמריקני הממוצע. אני כן חושבת שבלי קשר לאמריקנים אלא באופן כללי, כבני אדם, קל לנו יותר להתחבר לתחום שכבר קרוב אל לבנו, וקל לנו להזדהות יותר עם מצבים שרלוונטיים לנו.
ובצבא האמריקאי
אין משרות תלושות וחסרות מטרה לדעתך? אני בטוח שיש. ראה מ.א.ש.
רק שלדעתי זה דוקא היה עוזר לו להתקבל באהדה.
יש הבדל מאוד גדול
צבא ארה"ב הוא צבא שכירים. בצבא שכירים מעסיקים רק את מי שצריך (לפחות ככה המצב אמור להיות, אני לא יודע איך זה בפועל), אבלך בצבא חובה צריך למצוא תפקידים לכל המתגייסים. אוכלוסיית המדינה הולכת וגדלה ונוצר מצב שהצבא לא יכול להתמודד עם הכמות הגדולה של המתגייסים (שלחלקם צה"ל לא מוצא שום תפקיד מתאים) אך מחמת שהשירות הצבאי הוא חובה צה"ל צריך למצוא ג'וב לכל החיילים המיותרים. כך נוצרו כל התפקידים ההזויים שיש בשלישות, כך נוצרו רדיו צבאי ועיתון צבאי ולהקות צבאיות ותיאטרון צבאי (יש גם קולנוע צבאי?) ועוד שלל תפקידים שבתכל'ס לא תורמים דבר לביטחון המדינה וסתם מבזבזים כספים ומשאבים מתקציב הביטחון (לכן הוא כזה מנופח).
בצבא שכירים המצב שונה לחלוטין כי שם הצבא הוא כמו עסק, הם מגייסים רק את כמות החיילים שהם צריכים.
מבחינת חוסר התוחלת אין הבדל גדול בין "אפס ביחסי אנוש" ל"Office Space"
הרבה אנשים תקועים בעבודה משעממת שהם שונאים. והעובדה שהם מקבלים עליה שכר או שהעבודה הזאת מיצרת בסופו של דבר תפוקה לחברה שהם עובדים בה לא הופכת את התחושה שלהם ליותר חיובית.
אין קולנוע צבאי, אבל יש יחידת הסרטה
מסתבר שיחידת ההסרטה הצה"לית הפיקה את הסרט שתי אצבעות מצידון, וכן עוד סרט עלילתי שנגנז.
זה אחד הדברים היותר מוזרים ששמעתי
זה כמו לשמוע שמ.א.ש הופק על ידי הצבא האמריקאי
לא נעים לקלקל תאוריה נחמדה, אבל הם לא נוצרו כך
רדיו צבאי (להלן גל"צ) נוצר ב-1950, בתקופה שבה הצבא נזקק לרדיו כדי להעביר ידיעות מידיות. "במחנה" היה המשך לעיתון המחרתית של ההגנה (נוצר ב-1934). הלהקות הצבאיות נולדו כצורך לבדר את החיילים והחלו עוד בתקופת הפלמ"ח (הצ'יזבטרון). הן פרחו החל משנות החמישים עד שרפול ביטל אותן בסוף שנות השבעים, וכשהוחיו מחדש זה כבר היה בהיקף קטן בהרבה; כיום יש בעיקר צוותי הווי קטנים והלהקות כבר מזמן לא זוכות לשביב מהתהילה שהייתה מנת חלקן אז.
הנקודה היא שכל אלה נוצרו בתקופה שצה"ל דווקא היה צבא קטן ללא עודפי כוח אדם (להפך…) ואין שום קשר בינם לבין הצורך "למצוא ג'וב לכל החיילים המיותרים". יש הרבה ביקורת מוצדקת על צה"ל, אין צורך לשכתב את ההיסטוריה עבורה.
אולי כשהם הוקמו הם היו מוצדקים, אך כיום כבר לא
העובדה שלא סוגרים אותם מעידה על כך שצה"ל משתמש בהם כג'ובים מיותרים.
הרי כבר שנים משרד הביטחון טוען שיש לו מצוקה תקציבית, אך אף פעם לא חושבים לסגור את גל"צ או את במחנה או את הלהקות הצבאיות ותיאטרון צה"ל. אם יש מצוקה תקציבית, הגיוני שלפני שדורשים עוד תוספת לתקציב צריך לסגור את מה שמיותר.
גלי צה"ל משמש כיום כתחנה אזרחית לכל דבר ועניין, עם קצת תוכן מיוחד לחיילים (כמו "קולה של אמא"). אני לא רואה שום סיבה שיהיה רדיו צבאי לכלל האוכלוסייה. במה תורם גל"צ לביטחון המדינה ובמה תורם גלגל"צ (תחנה מוזיקלית בלבד) לבטחון המדינה. אז הוא אולי הוקם בצדק, אך כיום כבר אין לו צדק. כנ"ל לגבי עיתון במחנה והלהקות הצבאיות. זה שהיה הצדק בזמנו להקים אותם לא אומר שיש הצדק בימנו להמשיך לתפעל אותם. (אגב, זה שהיה עיתון למחתרת "ההגנה" שהפכה לימים לצה"ל, אומר שצריך להמשיך לתפעל את העיתון בצה"ל תוך שימוש בכספים צבאיים ובחיילים שכל שירותם הצבאי יהיה לכתוב כתבות? יש הבדל בין מחתרת לצבא. צבא זה ארגון מסודר ורשמי וצריך להיות בו רק מה שנחוץ לצורך בטחון המדינה). ואמנם אכן צמצמו את הלהקות הצבאיות ואת תיאטרון צה"ל, אבל לא ברור למה לא לבטל אותם לגמרי? עד כמה שידוע לי (תקנו אותי אם אני טועה) ישנם זמרים רבים שמופיעים בהתנדבות בפני חיילים, אין צורך בלהקות צבאיות.
בכל פעם שמחליטים לא להגדיל את תקציב הביטחון או "חלילה" לקצץ את התקציב המנופח, מייד מודיעים בצה"ל על ביטול אימונים בתגובה. אף אחד לא מדבר על לסגור את גל"צ או במחנה, מעדיפים לבטל אימונים, העיקר לא לקצץ איפה שאפשר וצריך.
אז בהקשר להודעה המקורית שלי
אם בישראל היה צבא שכירים, היו סוגרים את גל"צ או במחנה לפני שנים רבות. אולי הם לא הוקמו בגלל גיוס החובה, אך הם עדיין כאן ללא כל צורך בגלל גיוס החובה.
העובדה שלא סוגרים אותם היא עניין פוליטי
אבל מדובר בכסף קטן. לא על זה מתבזבז תקציב הביטחון. גם אני לא חושבת שצריך להחזיק תחנה צבאית מתקציב הביטחון (אף שמבחינתי גל"צ היא תחנת בררת המחדל שלי) ועדיין אין קשר בין הנקודה שלך לזה (וגם לא ממש לדיון הזה, ולכן לא אכביר במילים ואעצור כאן).
מש"א
(ל"ת)
אני דווקא לא חושב
אם נחליט להפריד בין הדברים האלה, אז אנחנו בעצם אומרים ״הנה הסרט שאנחנו חושבים שהוא הכי טוב, והנה הסרט שאתם תצליחו להבין״.
כמו שאמרת, הקטגוריה הזאת בלתי צפויה, ותמיד יש חריגות מה״פורמט״ של הסרטים שתמיד זוכים, ובגלל זה, העיקרון המנחה צריך להיות משהו כמו: הסרט הכי טוב הוא גם הסרט שיש לו הכי הרבה סיכוי באוסקר.
כל מה שאנחנו צריכים, זה את האומץ להגיד ״זה מה שהכי אהבנו, למה שהם לא יאהבו את זה גם?״ ולסמוך על זה שהם יצליחו להבין אותו. ונכון, ל״אפס״ יש רובד של בדיחות שרק אנשים ששירתו בצהל יכולים להבין, אבל המסרים, התחושות וההומור שלו הם אוניברסליים וזה ממש זלזול מצידנו להניח שהאמריקאים לא יצליחו להבין את זה. ואם יש סרט, שמבוסס על הומור ״ישראלי״ או ״מקומי״, שמי שלא מכאן לא יצליח להבין (העולם מצחיק למשל), אז הוא פשוט סרט לא טוב (בעיניי כמובן)
מה שאני מנסה להגיד זה, שאם אנחנו חושבים שסרט כלשהו הוא הכי טוב, אין סיבה שהם לא יחשבו אותו דבר, במיוחד בעידן הכפר בגלובלי הקטן או משהו.
ואגב, אני מסכים בקשר ל״מיתה טובה״. באמת היה לו את הסיכוי הכי טוב באוסקר – פשוט בגלל שהוא הכי טוב (שוב, בעיניי)
לא יצליחו להבין; יתחברו, יזדהו ובסופו של דבר יאהבו יותר
עצם העובדה שסרטים ישראליים מועמדים לא פעם לפרס מעידה על כך שהם מבינים; אבל זה כנראה עדיין לא נוגע מספיק, עדיין לא מספיק (יחסית לאחרים) כדי שהסרט הישראלי גם יזכה. זה ההבדל בעיניי. אם מתחילים מנקודת מוצא גלובלית יותר, מנושא אקטואלי ורלוונטי, הסיכויים גדלים. זו דעתי (וחוץ מזה ש"מיתה טובה" סרט נהדר, בעיניי לא פחות מ"אפס ביחסי אנוש"; ב"גט" לא צפיתי, והקטעים שראיתי ממנו לא גרמו לי לרצון עז לעשות זאת בקרוב).
צריך לתקן
שם הסרט הרשמי הוא: "גט – המשפט של ויויאן אמסלם"
בהתחלה כתבתי את השם המלא,
אבל בסופו של דבר החלטתי להוריד את כותרת המשנה. אין סיבה להסתבך, אף אחד לא קורא לסרט הזה בשם הזה, ואפילו את פרס אופיר לא קיבל "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" אלא "גט".
גורי אלפי עושה צחוק מסרטים של רונית אלקבץ
סרטון פארודי של "קופי המקלדות" מציג את הטריילר לסרט הבא של השחקנית והבמאית המפורסמת. "סיפור שמהווה את המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, בלוקיישן אחד עם פנס אחד"
nrg תרבות | 25/11/2014
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/649/826.html
אותי זה הצחיק.
היא לא תראה אחוריים של גבר! כל עוד זה תלוי בי.
(ל"ת)
"תשעים דקות של שעה וחצי!"
(ל"ת)
אוי ווי
או שזאת הפארודיה המקצועית הכי גרועה שנתקלתי בה מעולם או שאיבדתי את חוש ההומור שמעולם לא היה לי. היה בדיוק רגע אחד בסרטון הזה שהעלה בי חיוך וזה הסוף שלו. לא הסוף הסוף אלא הקטע הזה עם הציטוטים וגם הוא תלוש ממושא הפארודיה. יכול להיות שזה מצחיק כאוסף של מלים או בדיחות בפני עצמן אבל ביחס לעשייה של מושא הפארודיה – יוק. זה יותר מזכיר מערכון ממוצע של "ארץ נהדרת" על דתיים וברור שאף אחד מהעושים במלאכה לא ראה אף סרט בכיכובה עידן ועידנים ומסתמך בעיקר על סטריאוטיפים עתיקים שנטחנו עד דק בתור בדיחות עוד בסוף המאה הקודמת.
הפארודיה על "איש חשוב מאוד" לעומת זאת…
אני לא בטוח במה אתה מתכוון ל"לא נכון" אבל
[הרבה הודעות אוף טופיק לגבי סרבנות גט לאחר מכן]
טוב, נסכים שלא להסכים.
אנשים שגם ראו את הסרט וגם יש להם מושג איך בית הדין הרבני עובד
(כלומר, לא אני ולא אני) אמרו שבשביל שיתרחש מה שמתרחש בסרט צריך ערימה של תנאים כל כך ספציפיים שבתכל'ס זה כאילו הסרט "מבוסס על סיפור אמיתי".
יכול להיות שהבנתי אותו לא נכון.
אבל משפט כמו "הסיפור של סרבנות הגט הוא כל כך לא נכון" הוא,אה, מעורר מחלוקת במקרה הטוב. כן, המקרה בסרט מנותק ברובו מהמציאות. לא, זה לא אומר שאין מקרים אמיתיים של מסורבות גט.
מצד שני, לא חסרים מקרים של "סתם" דיונים משפטיים
שנמשכים ונמשכים במשך שנים והורסים את החיים של המשתתפים. מה ששונה בסרבנות גט לעומת דיונים משפטיים אחרים הוא א. מה שנפגע בעקבות התארכות הדיונים הוא לא כסף אלא היכולת של האישה להתחתן מחדש; וב. שלמרות שלבית המשפט יש הרבה סנקציות שהוא יכול להטיל, הוא לא יכול להכריח את הבעל לתת את הגט, אלא רק לפגוע בו עד שייתן.
לא סתם שמו המלא של הסרט הוא "משפטה של ויויאן אמסלם". הסרט הוא דרמת בית משפט. וככזה, הוא יוצר דרמה היכן שבמציאות הפתרון היה יכול להיות פשוט יותר.
אני לא ממש מבין את הכיוון הכללי של ההודעה שלך
כמו שאמרתי – המקרה בסרט הוא לא הגיוני אבל לא בגלל, נגיד, מספר השנים שמוצגות בו. כמה זמן ויויאן מסורבת גט שם – פחות מ10 שנים? זה כיפכוף של טיול לעומת הרבה מהסיפורים האמיתיים של מסורבות גט ל20+ שנה. הדרמטיות בו נובעת מהרגשות המוקצנים שכל הדמויות מביעות בו בכל רגע נתון. מקרים אבסורדיים ומטורפים של מסורבות גט יש והיו. בנוסף, למרות שבית הדין הרבני (שהוא לא בית משפט) יכול לפגוע בו עד שהוא ייתן גט, הרבה הרבה הרבה יותר מדי פעמים הוא לא עושה את זה, ודווקא משתף פעולה עם הסחיטות השונות של הבעל.
זה מצחיק, כי שניכם די מנוגדים בעמדות שלכם לגבי הסרט.
סיפ אוהב את הסרט אבל לא מסכים עם האג'נדה שלו, ואתה חושב שמדובר במקרה ריאליסטי אבל סרט די גרוע (למיטב זכרוני). אני עם שניכם, ובעיני מונולוג ה"יום אחד מישהו ידיח אתכם דוסים מעיקים שכמוכם" של ויויאן זוכה בפרס "הסצנה הכי גרועה בסרט טוב" לשנת 2014. יש מין תחושה כזאת, בעיקר בסרטי "נושא" ("שש פעמים", "12 שנים של עבדות", הנ"ל), שיש כאן אג'נדה שמסתירה יצירת אומנות. למי אכפת מהמבנה המיוחד של התסריט או מהמשחק עוצר הנשימה של לופיטה ניונגו ומייקל פסבנדר כשהסרט מעורר דיון מרתק על תרבות האונס או על זוועות העבדות?
ובדרך כלל אותם מקרים של אג'נדות שמכסות סרט לא נובעים מהסרט עצמו, אלא מקהל הצופים שלו. אותן תנועות נוער שגוררות את רונה סגל לכל טיזינבי כדי לדבר על "שש פעמים" או סרטונים שמציגים תגובות של אפרו-אמריקאים ל"12 שנים של עבדות" – אלו תגובות של הקהל, והן לא נובעות מהסרט עצמו. הבעיה העמוקה שלי עם גט היא שיש לי תחושה שהאחים אלקבץ מתחננים שיתעלמו מהעובדה שהם עשו יצירת אומנות ומכניסים את הסצנה המפגרת ברמות פליליות הזאת כדי שאם הצופה לא הבין עד עכשיו, אז שיבין – אנחנו רוצים גירושים אזרחיים בישראל!!!1
ומבחינתי, זה אפילו לא משנה כבר אם זו אג'נדה שאני מסכים איתה או לא (לצורך העניין, כן – אני מאמין בצורך בנישואים וגירושים אזרחיים בישראל, אבל זה לא העניין), אבל הנטייה שלה להעלים את הסרט עצמו קצת מרתיחה אותי.
אבל היא הסרט עצמו.
יש יצירות אמנות שהמטרה שלהן היא לקדם אג'נדה. זה לא הופך אותן לפחות יצירות אמנות.