תמונה קבוצתית: הדבר הגדול הבא (במשחק)

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 17 באוגוסט 2022Posted in: הגיגים
עזבו סמאחים - מי יהיו הסטארים הגדולים הבאים?

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או להציע המלצות מה לקנות בחנות של נינטנדו סוויץ' בתקציב של 10 דולר. 

כל כמה שנים עולה באתר השאלה "מי ת/יהיה הבמאי/ת הגדול/ה הבא/ה". לכאורה כבר בשל הזמן בשביל לשאול שוב, אבל במקום זה החלטנו דווקא להסתכל לפני המצלמה ולשאול את הכותבים שלנו "מי יהיה השחקן הגדול הבא (או השחקנית, כמובן)"? 

מאיה כהן שלו: מרגיש לי קצת מוזר לכתוב על ג'וני פלין כ"שחקן הגדול הבא" מכמה סיבות. קודם כל, הוא לא מאוד צעיר וגם לא שם חדש בתעשייה: הוא לא רק שחקן אלא גם מוזיקאי, והוא שיחק בלא מעט דברים שחלקם התרוממו יותר (ביחס לאינדי) והרוב פחות. ברשימת ה"יותר" אפשר למצוא את הרימייק ל"אמה", את הניסיון הדי כושל לעשות ג'ון קרני ב"שיר אחד" (שהוא דווקא אחלה סרט עם אחלה שירים, בעיני חמשת האנשים שצפו בו) ואת החביבה עלי מכולם, הסדרה הקצרצרה והנישתית "חולה אהבה", שהיא עדיין ההמלצה הראשונה שלי לכל מנוי הנטפליקס. אבל רוב התפקידים של פלין נעלמו אל התהום הנשייה, ונדמה שהוא (או האנשים סביבו) בוחר בעיקר פרויקטים מאוד גרועים. אבל בעיקר, נראה שפלין לא ממש מנסה להיות הכוכב הגדול הבא. 

אין בו "כוכבנות" וגם לא כריזמה ממגנטת, וזה חלק מהקסם שלו. יש בו משהו מאוד עדין ופגיע מהיסוד, אבל הוא מצליח לגלם גם תפקידים מאוד אפלים (ב"חיה", למשל). הוא מתאים למשבצת האהובה עליי "חתיך עקום" (ראו גם: חתיך עם צלקות, חתיך מיוסר), וגם נראה איש ממש מתוק. הוא מופיע יותר בתיאטרון, לא פעיל באינסטגרם, נשוי לחברה שלו מהתיכון (היא קדרית!) ויש להם שלושה ילדים בלונדינים. אני מאוד בעדו ברוב התפקידים שלו, גם הנשכחים או הלא מספיק מעניינים, כי הבחור מעורר הזדהות, אמפטיה, ובעיקר נאמנות. אלך אחריו באש ובמים ויש מצב שאני קצת מאוהבת בו. די, תנו לו איזה תפקיד גדול בפרופיל גבוה, שיהיה שחקן ידוע לדקה וחצי, ואז יעלם חזרה לאנונימיות יחסית והופעות בגרסאות האירופאיות של לבונטין 7, אבל עם משהו גדול מאחוריו. זה מגיע לנו. 

שני אוירבך: אני חייבת להודות שבאופן עקרוני הייתי מעדיפה להתנגד לבעיית הנפוטיזם של הוליווד ולא לבחור בשחקנית שגדלה בתוך תעשיית הקולנוע. והייתה לי הזדמנות טובה לעשות את זה – כשהתיישבתי לראות את "הכול לא בסדר" רק בגלל שזואי דויטש מככבת בו, גיליתי בו שחקנית צעירה ועוצרת נשימה בשם מיה אייזק שממש גונבת את ההצגה. אבל בסופו של דבר החלטתי שגם זמנה של אייזק עוד יגיע, ואני לא יכולה להתכחש לשחקנית האהובה עליי כבר שנים: השחקנית הגדולה הבאה היא זואי דויטש. וזו בעיה, כי היא הייתה אמורה להיות המאמי הבינלאומית כבר לפני שנים. העובדה שאנשים מסביבי עדיין לא ידעו על מה אני מדברת כשאני מכריזה שצריך לראות סרט כלשהו פשוט כי זואי דויטש שם היא עוד עדות לזה שהתפצלנו מהטיימליין הנכון איפשהו בסביבות 2016. 

נכון, הקריירה שלה לא לגמרי טרייה: היא עשתה המשך לקומדיית אקשן פופולרית, קומדיה רומנטית שמחזירה את האמון בז'אנר, ועוד סרטים במגוון סגנונות. אבל עדיין ברור שזה לא השיא שלה – עם כאלו כמויות של כריזמה וכישרון, הפריצה הגדולה עוד לפניה. וזה לא חייב להיות תפקיד בסרט פרנצ'ייזים עתיר תקציב (כמו סרט גיבורי על למשל). דווקא להיפך, דויטש זוהרת בסרטים קטנים ומשונים, ורק צריך שאחד מהם יהפוך להיות להיט האינדי הבא.

כמו שמכריז הטריילר לסרטה הטרי "Not Okay", זואי דויטש אוהבת לשחק דמויות של נשים בלתי-אהיבות – החל בפקאצה המעיקה ב"זומבילנד: ירייה כפולה" ועד לנוכלת המחוספסת בסרט הנהדר "Buffaloed". ואולי זה חלק ממה שעוצר אותה – אנטי-גיבורים הם מועמדוּת לאוסקר, אנטי-גיבורות הן קרינג'. אבל למרות זאת הקולנוע הנשי תופס תאוצה בהוליווד, ואני מאמינה שתוך כמה שנים אנחנו נראה את דויטש בתפקיד שיהפוך לאיקוני, במיוחד בגלל שהקסם האישי שלה הוא כפית הסוכר שעוזרת גם לדמויות הכי מחרידות לרדת בגרון.

מתן בכר: אני כבר יודע מה אתם חושבים: אה, עוד תשובה של מתן בתמונה קבוצתית שקשורה ל"אטלנטה", איזו הפתעה. אז בואו נוציא את זה מהדרך: כן, בריאן טיירי הנרי הוא אחת הסיבות ש"אטלנטה" כזאת מוצלחת (חפשו את הפרק הנפלא "B.A.N") וכולכם צריכים לצפות בה. אבל זאת לא הסיבה היחידה שבחרתי בו. למעשה, בחרתי בו בתזמון מושלם.

גם אם אתם לא צופים ב"אטלנטה", יש סיכוי לא רע שנתקלתם בפרצוף של הנרי איפשהו בשנים האחרונות: היו לו תפקידים סמי-מרכזיים ב"נצחיים" וב"גודזילה נגד קונג" ותפקידים קטנים יותר ב"ג'וקר", "אלמנות" והרימייק של "משחק ילדים". יכולתם לשמוע את הקול שלו ב"ויוו" וב"ספיידרמן: ממד העכביש", והוא גם הפציע במסך הקטן בסדרות כמו "החיים עצמם" ו"בוג'ק הורסמן". למרות שהרזומה שלו מרשים בהחלט, נראה שהוא לא הגיע רחוק יותר מטבילה חלקית באור הזרקורים.

אבל הנה, ממש בימים אלו מוקרן בקולנוע סרט האקשן הכיפי "רכבת הקליע" בו הנרי מקבל לא מעט אור זרקורים. הוא מגלם את המתנקש "לימון", שיחד עם אחיו "מנדרינה" (אהרון טיילור-ג'ונסון) לגמרי גונבים את ההצגה משאר האנסמבל. בין אם הוא רב עם בראד פיט בקרון השקט, מתקוטט עם אחיו או מלמד עוד שיעור חשוב לחיים שלמד ב"תומס הקטר", הנרי נותן תצוגת משחק שמצליחה להיות קומית ורגשית ברגעים הנכונים. אני לא אומר שצריך לתת לו ולטיילור-ג'ונסון סרט ספין-אוף משלהם – למדתי את הלקח מ"הובס ושואו" – אבל אני בהחלט מקווה שהסרט הזה והעונה האחרונה של "אטלנטה" שעולה בספטמבר יתנו להנרי את הקפיצה שמגיעה לו משחקן שנמצא בשוליים למישהו שמוביל סרט משלו.

רם קיץ: אני אדם פשוט. אני רואה שחקן חדש שאני אוהב, אני אומר – זה הקטן עוד גדול יהיה. לצערי, רוב הפעמים זה לא מתגשם (סליחה, בריט רוברטסון. מגיע לך יותר!), וייתכן שזה קרה כי לא סתמתי את הפה ועשיתי להם נאחס. התלבטתי באמת אם יש טעם להסתכן ולהרוס לאדם נוסף שתכף אגיד שמו את ההזדמנות לעלות לגדולה, אבל זה חזק ממני: יותר חובבי קולנוע צריכים להכיר את דייזי אדגר ג'ונס. 

נכון להיום, מאחוריה של אדגר ג'ונס שלושה סרטים בלבד, רק שניים מהם בתפקיד ראשי. אבל הנוכחות המדהימה שלה ב"טרי" הביאה אותי להאמין כי נראה ממנה הרבה מאוד, ובקרוב מאוד. למעשה, הבקרוב מאוד הזה הגיע מהר משחשבתי בזכות "תחת נס השמיים" (בדיסני+ הקרוב לביתכם): דרמה בלשית על פי סיפור אמיתי ובו היא מגלמת את הנרצחת. 

אני לא אומר שהיא עד כדי כך טובה באופן בו היא מגלמת גופה, אני לא אידיוט. פשוט הסדרה, באמצעות סדרת פלאשבקים ארוכים (ארוכים מדי אם תשאלו אותי, אבל זה כבר נושא אחר) מתארים בין היתר את דמותה של אדגר ג'ונס, והתפקיד שהיא מבצעת מוכיח מעל לכל ספק שהיא אחד הכישרונות העולים של הוליווד. בסדרה בה מככב אנדרו פאקינג גרפילד היא גונבת את הזרקורים. שאפו.

לצד השבחים שזכתה על "שירת סרטני הנהר" (לדעת המבקרים, דייזי אדגר ג'ונס היא הדבר המוצלח היחיד בסרט) והסדרה "אנשים נורמלים" בה התגלתה לעולם בקול תשואות, אני באמת מאמין שנראה ממנה עוד הרבה. רק בבקשה בבקשה בבקשה שזה לא יקרה במארוול.

אור ענבר:  בואן יאנג נכנס לתודעה ב-2019 עם קידומו מתסריטאי לשחקן ב״סטרדי נייט לייב״. גם אם מסתכלים רק על התוכנית עצמה, בואן יאנג שובר שיאים: מעבר להיותו בין האסיאתים הראשונים בתוכנית (והסיני-אמריקאי הראשון), וגבר גאה (השלישי במספר) בקאסט של כוכבי וכותבי התוכנית, הוא עשה היסטוריה והיה השחקן הראשון (שמוגדר כשחקן משנה ולא בקאסט הראשי) שמועמד לאמי. בטקס הקרוב נראה אם המועמדות השלישית שלו לפרס גם תביא לניצחון. בואן הוא גם מצוות הכותבים של הסדרה הנפלאה "שמיגדון!", ואפשר לראות אותו גם בסדרה של אקוופינה ("אקוופינה היא נורה מהקווינס"). בקולנוע, הוא הספיק לככב ב"פייר איילנד" המקסים, שלצערנו יצא רק בסטרימינג ולכן זכה להדהוד מצומצם יחסית. אלא שבספטמבר הקרוב נוכל לראות אותו ב"אין גברים כאלה", ואז נגלה אם גם בקולנוע יש לו את אותו הקסם שיש לו במסך הקטן. 

יהונתן צוריה: "כל מה שאני יכולה" עוד לא יצא לקולנוע, וכשהוא יגיע יהיו הרבה סיבות טובות לצפות בו, אבל אחת שלא כדאי לפספס זאת שרון סטרימבן. היא לא הדמות הראשית (זאת אניה בוקשטיין), אבל בעוד אניה בוקשטיין מחזיקה בתפקיד האדם העצור שמשתדל לשמור על עצמו בחתיכה אחת, שרון סטרימבן מתפרקת לאורך הסרט שוב ושוב. 

היא מגלמת בסרט נפגעת הטרדה מינית במשפטה, ונאלצת הן להיזכר במאורע הטראומתי עבורה והן לעבור חקירה צולבת ללא רגישות יתרה מצד פרקליטי ההגנה. וסטרימבן מצליחה לעשות את זה בדיוק: לא מתפרקת מדי, אבל לא קפואה; לא תלותית מדי, אבל בבירור צריכה עזרה; לא מפחדת, אבל מתקשה להתמודד עם מה שקורה בפנים. 

בעולם צודק, המונולוגים והדיאלוגים של סטרימבן היו מזניקים אותה לתחילת התור בפרסי אופיר השנה. איכשהו זה לא קרה, אבל לא נורא – עם תפקיד פתיחה כזה בקולנוע הישראלי, אני מניח שמועמדויות וזכיות באופיר הן רק עניין של זמן. 

תגיות: