היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או להציע המלצות מה לקנות בחנות של נינטנדו סוויץ' בתקציב של 10 דולר.
כל כמה שנים עולה באתר השאלה "מי ת/יהיה הבמאי/ת הגדול/ה הבא/ה". לכאורה כבר בשל הזמן בשביל לשאול שוב, אבל במקום זה החלטנו דווקא להסתכל לפני המצלמה ולשאול את הכותבים שלנו "מי יהיה השחקן הגדול הבא (או השחקנית, כמובן)"?
מאיה כהן שלו: מרגיש לי קצת מוזר לכתוב על ג'וני פלין כ"שחקן הגדול הבא" מכמה סיבות. קודם כל, הוא לא מאוד צעיר וגם לא שם חדש בתעשייה: הוא לא רק שחקן אלא גם מוזיקאי, והוא שיחק בלא מעט דברים שחלקם התרוממו יותר (ביחס לאינדי) והרוב פחות. ברשימת ה"יותר" אפשר למצוא את הרימייק ל"אמה", את הניסיון הדי כושל לעשות ג'ון קרני ב"שיר אחד" (שהוא דווקא אחלה סרט עם אחלה שירים, בעיני חמשת האנשים שצפו בו) ואת החביבה עלי מכולם, הסדרה הקצרצרה והנישתית "חולה אהבה", שהיא עדיין ההמלצה הראשונה שלי לכל מנוי הנטפליקס. אבל רוב התפקידים של פלין נעלמו אל התהום הנשייה, ונדמה שהוא (או האנשים סביבו) בוחר בעיקר פרויקטים מאוד גרועים. אבל בעיקר, נראה שפלין לא ממש מנסה להיות הכוכב הגדול הבא.
אין בו "כוכבנות" וגם לא כריזמה ממגנטת, וזה חלק מהקסם שלו. יש בו משהו מאוד עדין ופגיע מהיסוד, אבל הוא מצליח לגלם גם תפקידים מאוד אפלים (ב"חיה", למשל). הוא מתאים למשבצת האהובה עליי "חתיך עקום" (ראו גם: חתיך עם צלקות, חתיך מיוסר), וגם נראה איש ממש מתוק. הוא מופיע יותר בתיאטרון, לא פעיל באינסטגרם, נשוי לחברה שלו מהתיכון (היא קדרית!) ויש להם שלושה ילדים בלונדינים. אני מאוד בעדו ברוב התפקידים שלו, גם הנשכחים או הלא מספיק מעניינים, כי הבחור מעורר הזדהות, אמפטיה, ובעיקר נאמנות. אלך אחריו באש ובמים ויש מצב שאני קצת מאוהבת בו. די, תנו לו איזה תפקיד גדול בפרופיל גבוה, שיהיה שחקן ידוע לדקה וחצי, ואז יעלם חזרה לאנונימיות יחסית והופעות בגרסאות האירופאיות של לבונטין 7, אבל עם משהו גדול מאחוריו. זה מגיע לנו.
שני אוירבך: אני חייבת להודות שבאופן עקרוני הייתי מעדיפה להתנגד לבעיית הנפוטיזם של הוליווד ולא לבחור בשחקנית שגדלה בתוך תעשיית הקולנוע. והייתה לי הזדמנות טובה לעשות את זה – כשהתיישבתי לראות את "הכול לא בסדר" רק בגלל שזואי דויטש מככבת בו, גיליתי בו שחקנית צעירה ועוצרת נשימה בשם מיה אייזק שממש גונבת את ההצגה. אבל בסופו של דבר החלטתי שגם זמנה של אייזק עוד יגיע, ואני לא יכולה להתכחש לשחקנית האהובה עליי כבר שנים: השחקנית הגדולה הבאה היא זואי דויטש. וזו בעיה, כי היא הייתה אמורה להיות המאמי הבינלאומית כבר לפני שנים. העובדה שאנשים מסביבי עדיין לא ידעו על מה אני מדברת כשאני מכריזה שצריך לראות סרט כלשהו פשוט כי זואי דויטש שם היא עוד עדות לזה שהתפצלנו מהטיימליין הנכון איפשהו בסביבות 2016.
נכון, הקריירה שלה לא לגמרי טרייה: היא עשתה המשך לקומדיית אקשן פופולרית, קומדיה רומנטית שמחזירה את האמון בז'אנר, ועוד סרטים במגוון סגנונות. אבל עדיין ברור שזה לא השיא שלה – עם כאלו כמויות של כריזמה וכישרון, הפריצה הגדולה עוד לפניה. וזה לא חייב להיות תפקיד בסרט פרנצ'ייזים עתיר תקציב (כמו סרט גיבורי על למשל). דווקא להיפך, דויטש זוהרת בסרטים קטנים ומשונים, ורק צריך שאחד מהם יהפוך להיות להיט האינדי הבא.
כמו שמכריז הטריילר לסרטה הטרי "Not Okay", זואי דויטש אוהבת לשחק דמויות של נשים בלתי-אהיבות – החל בפקאצה המעיקה ב"זומבילנד: ירייה כפולה" ועד לנוכלת המחוספסת בסרט הנהדר "Buffaloed". ואולי זה חלק ממה שעוצר אותה – אנטי-גיבורים הם מועמדוּת לאוסקר, אנטי-גיבורות הן קרינג'. אבל למרות זאת הקולנוע הנשי תופס תאוצה בהוליווד, ואני מאמינה שתוך כמה שנים אנחנו נראה את דויטש בתפקיד שיהפוך לאיקוני, במיוחד בגלל שהקסם האישי שלה הוא כפית הסוכר שעוזרת גם לדמויות הכי מחרידות לרדת בגרון.
מתן בכר: אני כבר יודע מה אתם חושבים: אה, עוד תשובה של מתן בתמונה קבוצתית שקשורה ל"אטלנטה", איזו הפתעה. אז בואו נוציא את זה מהדרך: כן, בריאן טיירי הנרי הוא אחת הסיבות ש"אטלנטה" כזאת מוצלחת (חפשו את הפרק הנפלא "B.A.N") וכולכם צריכים לצפות בה. אבל זאת לא הסיבה היחידה שבחרתי בו. למעשה, בחרתי בו בתזמון מושלם.
גם אם אתם לא צופים ב"אטלנטה", יש סיכוי לא רע שנתקלתם בפרצוף של הנרי איפשהו בשנים האחרונות: היו לו תפקידים סמי-מרכזיים ב"נצחיים" וב"גודזילה נגד קונג" ותפקידים קטנים יותר ב"ג'וקר", "אלמנות" והרימייק של "משחק ילדים". יכולתם לשמוע את הקול שלו ב"ויוו" וב"ספיידרמן: ממד העכביש", והוא גם הפציע במסך הקטן בסדרות כמו "החיים עצמם" ו"בוג'ק הורסמן". למרות שהרזומה שלו מרשים בהחלט, נראה שהוא לא הגיע רחוק יותר מטבילה חלקית באור הזרקורים.
אבל הנה, ממש בימים אלו מוקרן בקולנוע סרט האקשן הכיפי "רכבת הקליע" בו הנרי מקבל לא מעט אור זרקורים. הוא מגלם את המתנקש "לימון", שיחד עם אחיו "מנדרינה" (אהרון טיילור-ג'ונסון) לגמרי גונבים את ההצגה משאר האנסמבל. בין אם הוא רב עם בראד פיט בקרון השקט, מתקוטט עם אחיו או מלמד עוד שיעור חשוב לחיים שלמד ב"תומס הקטר", הנרי נותן תצוגת משחק שמצליחה להיות קומית ורגשית ברגעים הנכונים. אני לא אומר שצריך לתת לו ולטיילור-ג'ונסון סרט ספין-אוף משלהם – למדתי את הלקח מ"הובס ושואו" – אבל אני בהחלט מקווה שהסרט הזה והעונה האחרונה של "אטלנטה" שעולה בספטמבר יתנו להנרי את הקפיצה שמגיעה לו משחקן שנמצא בשוליים למישהו שמוביל סרט משלו.
רם קיץ: אני אדם פשוט. אני רואה שחקן חדש שאני אוהב, אני אומר – זה הקטן עוד גדול יהיה. לצערי, רוב הפעמים זה לא מתגשם (סליחה, בריט רוברטסון. מגיע לך יותר!), וייתכן שזה קרה כי לא סתמתי את הפה ועשיתי להם נאחס. התלבטתי באמת אם יש טעם להסתכן ולהרוס לאדם נוסף שתכף אגיד שמו את ההזדמנות לעלות לגדולה, אבל זה חזק ממני: יותר חובבי קולנוע צריכים להכיר את דייזי אדגר ג'ונס.
נכון להיום, מאחוריה של אדגר ג'ונס שלושה סרטים בלבד, רק שניים מהם בתפקיד ראשי. אבל הנוכחות המדהימה שלה ב"טרי" הביאה אותי להאמין כי נראה ממנה הרבה מאוד, ובקרוב מאוד. למעשה, הבקרוב מאוד הזה הגיע מהר משחשבתי בזכות "תחת נס השמיים" (בדיסני+ הקרוב לביתכם): דרמה בלשית על פי סיפור אמיתי ובו היא מגלמת את הנרצחת.
אני לא אומר שהיא עד כדי כך טובה באופן בו היא מגלמת גופה, אני לא אידיוט. פשוט הסדרה, באמצעות סדרת פלאשבקים ארוכים (ארוכים מדי אם תשאלו אותי, אבל זה כבר נושא אחר) מתארים בין היתר את דמותה של אדגר ג'ונס, והתפקיד שהיא מבצעת מוכיח מעל לכל ספק שהיא אחד הכישרונות העולים של הוליווד. בסדרה בה מככב אנדרו פאקינג גרפילד היא גונבת את הזרקורים. שאפו.
לצד השבחים שזכתה על "שירת סרטני הנהר" (לדעת המבקרים, דייזי אדגר ג'ונס היא הדבר המוצלח היחיד בסרט) והסדרה "אנשים נורמלים" בה התגלתה לעולם בקול תשואות, אני באמת מאמין שנראה ממנה עוד הרבה. רק בבקשה בבקשה בבקשה שזה לא יקרה במארוול.
אור ענבר: בואן יאנג נכנס לתודעה ב-2019 עם קידומו מתסריטאי לשחקן ב״סטרדי נייט לייב״. גם אם מסתכלים רק על התוכנית עצמה, בואן יאנג שובר שיאים: מעבר להיותו בין האסיאתים הראשונים בתוכנית (והסיני-אמריקאי הראשון), וגבר גאה (השלישי במספר) בקאסט של כוכבי וכותבי התוכנית, הוא עשה היסטוריה והיה השחקן הראשון (שמוגדר כשחקן משנה ולא בקאסט הראשי) שמועמד לאמי. בטקס הקרוב נראה אם המועמדות השלישית שלו לפרס גם תביא לניצחון. בואן הוא גם מצוות הכותבים של הסדרה הנפלאה "שמיגדון!", ואפשר לראות אותו גם בסדרה של אקוופינה ("אקוופינה היא נורה מהקווינס"). בקולנוע, הוא הספיק לככב ב"פייר איילנד" המקסים, שלצערנו יצא רק בסטרימינג ולכן זכה להדהוד מצומצם יחסית. אלא שבספטמבר הקרוב נוכל לראות אותו ב"אין גברים כאלה", ואז נגלה אם גם בקולנוע יש לו את אותו הקסם שיש לו במסך הקטן.
יהונתן צוריה: "כל מה שאני יכולה" עוד לא יצא לקולנוע, וכשהוא יגיע יהיו הרבה סיבות טובות לצפות בו, אבל אחת שלא כדאי לפספס זאת שרון סטרימבן. היא לא הדמות הראשית (זאת אניה בוקשטיין), אבל בעוד אניה בוקשטיין מחזיקה בתפקיד האדם העצור שמשתדל לשמור על עצמו בחתיכה אחת, שרון סטרימבן מתפרקת לאורך הסרט שוב ושוב.
היא מגלמת בסרט נפגעת הטרדה מינית במשפטה, ונאלצת הן להיזכר במאורע הטראומתי עבורה והן לעבור חקירה צולבת ללא רגישות יתרה מצד פרקליטי ההגנה. וסטרימבן מצליחה לעשות את זה בדיוק: לא מתפרקת מדי, אבל לא קפואה; לא תלותית מדי, אבל בבירור צריכה עזרה; לא מפחדת, אבל מתקשה להתמודד עם מה שקורה בפנים.
בעולם צודק, המונולוגים והדיאלוגים של סטרימבן היו מזניקים אותה לתחילת התור בפרסי אופיר השנה. איכשהו זה לא קרה, אבל לא נורא – עם תפקיד פתיחה כזה בקולנוע הישראלי, אני מניח שמועמדויות וזכיות באופיר הן רק עניין של זמן.
נואה שנאפ- וויל מ"דברים מוזרים"
אמנם כל הקאסט מצוין, אבל שנאפ לדעתי הוא הטוב מכולם.
הוא היחיד בסדרה הזאת שיכול לגרום לי לדמוע. משהו בפגיעות שלו ממש נוגע ללב. הוא מעולה בתפקיד ואני מקווה שבעונה 5 הוא יקבל יותר זמן מסך.
יקבל, הדאפרים אמרו את זה
אני ממש שמח לדעת שאני לא היחיד שחושב ככה. לא יודע מי המלהק הגאון שליהק אותו לתפקיד של ויל (במקור שנאפ נבחן לתפקיד של מייק), אבל הוא עשה עבודה מעולה. ויל הוא מן ילד כאפות – העלילה כל הזמן גורמת לו לסבול מאיזושהי צורה, ואם זה לא המה-שזה-לא-יהיה שהוא נלחם בו, זה החברים שלו שנוטשים אותו או הבריונים שמציקים לו.
הקושי בתפקיד כזה הוא שמירה על מינון. אם ויל היה מסכן מדי הוא היה הופך לבלתי נסבל (אהמ 11 בעונה באחרונה) ואם הוא היה מחליק על מה שעובר עליו זה היה סתם תקוע. שנאפ מצליח לקחת את התפקיד הזה בדיוק במינון הנכון.
רק דבר אחד מציק לי במשחק שלו, שזה ה"תנועה ללא כדור". הוא לא מצליח לשחק את ויל כשהוא סתם שם ולא עסוק בלבכות או בלכאוב.
אלזי פישר.
נכון יש לנו בעיקר את ההופעה בכיתה ח להסתמך עליה אבל מאז הספיק לי לצפות בכמה סצנות של בבארי כדי להבין שיש לה את זה. בסצנות בודדות היא הפכה לאחת הדמויות האהובות עלי בסדרה ומישהי שכל כך רציתי בטובתה שמצליחה להביא סגנון משחק מקורקע ואמין בקו עלילה מוקצן ומוטרף בלי שזה ירגיש מוזר. אני ממש מקווה סרט האימה הקומי My Best Friend's Exorcism יצליח כי יש לו ויביים חזקים של "הגוף של ג'ניפר" ובכללי מחבב גריידי הנדריקס (הספר אימה שלו שמתרחש ברשת דמוית איקאה פשוט צועק לאדגר רייט שיעבד אותו). אני מקווה שהקריירה שלה אחריו תלך יותר לכיוון אמנדה סייפריד ופחות למה שקרה למייגן פוקס אחרי הסרט.
כמו כן, אני ממש מצפה לפריצה של טליה ריידר. ההופעה שלה באף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד היא ההגדרה להופעת פריצה שמייצרת קריירה. לא להאמין שזו הפעם הראשונה שלה על מסך.
אם היא הייתה ממשיכה בכיוון של כיתה ח׳,
לעזאזל, אם כיתה ח׳ הייתה הופכת לסדרת טלוויזיה כמו שצריך הייתי שמח להסכים איתך, אבל כמו שאמרתי בחודש שעבר ההתנהגות שלה ברשתות החברתיות הורידו לי ממנה מאוד. ברור ומובן שאלסי היא לא קיילה ושרק שחקנית מלאת ביטחון עצמי יכולה לשחק דמות כל-כך חסרת ביטחון (יש גם מי שיגידו שרק שחקנית נחמדה ועדינה יכולה לשחק כלבה ולהפך, אבל אני לא בטוח שאני לגמרי מסכים), אבל האכזבה שלי ממנה בארבע השנים שחלפו מאז איננה מתיישבת בקנה אחד עם ההתאהבות הטוטאלית (שלי והגלובאלית) בקיילה ובסרט.
כן זוכר שדיברנו עליה.
אני לא עוקב אחריה ברשתות וגם לא באמת מעניין אותי איך היא בתור בת אדם (בגבולות הטעם הטוב, ברור שמעניין אותי אם זה בכיוונים לא מוסריים כמו עזרא מילר או ארמי האמר).
פעם ציפו מכוכבים להיות מושלמים ונחמדים למעריצים על השטיח האדום ובראיונות. היום מצפים מהם לזה 24/7.
נראה שהיא עוברת דבר דומה למה שקרה עם רואן בלנשרד, גם אם אצלה זה לא נעשה באופן כל-כך קיצוני, אבל תשווה את ערוץ הטוויץ׳ שלה לזה של… סמי הנרטי, נניח (המתוקה והמהממת, חבל שהיא כבר לא עושה סטרימינג יותר) ותבין על מה אני מדבר. או שלא. כאילו, זה בסדר לשפוט על פי ההופעות של השחקנ.ית בלבד ואולי זה אפילו יותר עדיף, ובכל זאת יש א.נשים שמשדרות ומשדרים וייבים שמרחיקים ומרתיעים אותי גם כשברור לי שהן מוכשרות מאוד. מסוג התמונות הקבוצתיות שמתסכלות אותי כי אין לי כרגע תשובה מוצלחת לחיוב או לשלילה (לשלילה = לשחקן ההוא ולשחקנית הזאת אסור שיפרצו!), זאת בניגוד לאחרות שבהן לא השתתפתי כי התשובה שלי פשוט אישית מדי (הזוג הטלוויזיוני המועדף.)
אתן נציגות ישראלית גם -
לירז חממי – שעל הופעותיה ב"מנאייכ" ו"נתראה בשמחות" נכתב מלא (וכאן באתר בפרט), ואמרי ביטון, שחקן צעיר ופשוט נפלא שתכלס לא ראיתי עדיין בשום דבר שאהבתי, אבל איכשהו הוא תמיד היה מעולה בדברים האלה. ב"שעת נעילה" שנואת נפשי הוא היה הדבר הכי טוב בסדרה בפער עצום (האם יש לזה קשר לעובדה שהוא היה אחד היחידים בקאסט הראשי שאשכרה היו בקרבי?? ממממ).
תגובה רק כדי לבדוק מה קרה לגראבטאר שלי.
(ל"ת)
לירז חממי היא לא הדבר שקורה עכשיו?
(ל"ת)
אגב, רציתי לכתוב
שאני נמשכת לצפות בכל מה שמזכיר את השם שלה בקרדיטים ולא הצלחתי לזכור מה היה עוד, אז בדקתי. אני חושבת שלא מספיק מזכירים את התפקיד שלה במלכות, שהוא מ-ע-ו-ל-ה. זו סדרה מאוד מאוד שטותית ברמת התוכן שלה, לסיבות לצפות בה קוראים לירז חממי ואורלי זילברשץ שהן מושלמות בתפקידים הגרוטסקים נפלאים שלהן.
אפרופו פלין ודויטש, ממליץ בחום על "The Outfit".
(ל"ת)
כן, מאוד
סרט שלא הצלחתי לכתוב עליו המלצה באתר אבל כל כך מגיע לו. אחד הטובים של השנה, מה שדי מפתיע כי מגיע מהתסריטאי של םאקינג "משחק החיקוי".
בתור קורא באתר
הייתי שמח אם היה פוסט תקופתי לביקורות של כמה שורות על סרטים כאלה ואחרים, ומי שרוצה יוסיף גם משלו בתגובות, ברמת הכדאי או לא כדאי לצפות אפילו (כי אני לא מחפש להוסיף לכם עבודה..)
לדעתי זה יותר תורם מאשר דפי סרט או סדרה שברובם אין ממש פעילות ולא נכנסים במיוחד לכתוב שם ביקורות או המלצות כמעט אף פעם (רק לסרטים שגם ככה בפרופיל גבוה)
בעבר היו ביקורות דג שפתרו את זה
רעיון מעניין מה שהצעת.
מסכים עם מה שאורן אמר
אבל בלי קשר, סתם רעיון שעלה לי עכשיו ושאני לא בטוח אם הוא טוב או לא. בדפי הסרטים, מה הסיכוי להוסיף את האופציה להוסיף דירוג לסרט (של הגולשים, הכוונה)? יכול להפוך את דפי הסרטים למעניינים יותר וגם אולי לפתח קצת יותר דיונים שם. גם יהיה מעניין לראות דברים כמו ה-Top 100 של האתר וכו'. או שזה מסובך טכנית/יותר מדי טרחה?
זה מנוגד לאתוס של עין הדג.
סרטים הם טובים או רעים או שילוב של טוב ורע, הם לא משהו שאפשר להגדיר בציון מספרי.
אז לפחות שיהיה מדד של הכתבות המוגבות ביותר בהיסטוריה.
כמו מה שקראו לו כאן פעם דו"ח מודמים שבורים.
זה גם מנוגד לאתוס שלי
אבל זה כיף :)
הייתה בעבר פונקציה דומה בדפי סרט
לא של דירוג מספרי, אלא אהבתי/לא אהבתי/ככה ככה. זה היה נחמד להעריך ככה את הלך הרוח הכללי באתר כלפי סרטים מסוימים, ובגלל שההצבעות של כל אחד נשמרו במוקדמות לסקר סוף השנה, גם היה יעיל וחסך לא מעט זמן במילוי שלו. הייתי שמח גם כן לראות את האפשרות חוזרת, אבל כנראה שאם זה ירד זה היה מסובך מדי טכנית לשמר את זה.
מסכים
פלין מופיע גם בתפקיד קטן ב-Operation Mincemeat שגם שווה צפייה
המועמד שלי גם מ״דברים מוזרים״
אבל הוא לא אחד מהקאסט הקבוע, אלא דווקא מישהו שהפציע לראשונה רק בעונה 4 וכבש הרבה מאוד צופים בסערה – ג׳וזף קווין, ששיחק את אדי.
אמנם לא היה לו הרבה זמן מסך, אפילו שהוא הופיע בשמונה מתוך תשעה פרקים, היה לו תפקיד משמעותי רק בארבעה מהם. אבל מה שהוא עשה עם הזמן מסך המוגבל הזה…. Chef’s kiss. תוך פרק זמן באמת קצרצר, הוא הצליח ליצור סביב הדמות שלו הייפ מטורף ופאנדום שלם שנדמה לפעמים ככמעט נפרד מזה של התכנית. יש אפילו סוג של באקלש מצד מעריצים וותיקים, בגלל כמה שהדמות החדשה הזו נהייתה פופולרית בבת אחת.
אני יכולה לדבר רק על עצמי, אבל ההופעה שלו בעונה הזו הייתה כל כך מלאה בכריזמה ומרתקת לצפייה, שאני פשוט לא יכולה לחכות לראות מה הוא יעשה בהמשך. צפיתי בכמה מהפרויקטים הקודמים שלו, שהמאפיין המשותף לכולם הוא שהם מאוד מאוד בריטיים. ממה שראיתי, אפילו כשמדובר בסדרות די בינוניות, הוא ממגנט ומפגין יכולות משחק מרשימות.
אני מקווה שעכשיו כשהעולם גילה אותו, והוא הוכיח שהוא יכול לשכנע כאמריקני בלי שום בעיה, יפתחו בפניו דלתות לתפקידים מאתגרים ומרכזיים יותר. אם הוא ינווט נכון את הקריירה שלו ויקבל את ההזדמנות, לדעתי הוא בהחלט עשוי להפוך לכוכב גדול, או לפחות לשחקן אופי ממש ממש מוצלח.
הוא פרץ רק בעונה 4 כי רק עכשיו הוא לוהק
הדאפרים אמרו בעונה הראשונה שהם מעדיפים הרבה פעמים ללכת על שחקנים פחות מוכרים, בגלל שיש לשחקנים כאלה הרבה מוטיבציה והם מונעים מהרצון לפרוץ. זה עבד עם כל הילדים בקאסט, זה עבד עם דיוויד הארבור וזה עבד גם עם קווין.
כתבתי ״הפציע לראשונה״
חשבתי שברור שהכוונה היא שהוא לא היה בסדרה לפני כן. מדובר על דמות חדשה שהופיעה לראשונה (וכנראה גם לאחרונה) בעונה הרביעית.
מרוצה מהבחירה שלי בינתיים
היום הוכרז שהוא לוהק לתפקיד של הקיסר (כלומר הנבל הראשי, סביר להניח) בסרט ההמשך של רידלי סקוט לגלדיאטור. באופן כללי עם כל ליהוק שמוכרז, אני יותר ויותר מחכה לסרט הזה.
עוד קודם, הוא יככב לצד לופיטה ניונגו בפריקוול למקום שקט, נשמע שבתפקיד די מרכזי.
נראה לי שברוב המקרים, עדיף לשחקן לגלם דמות שמגיעה לעונה אחת, כובשת את הקהל ואז עוזבת/מתה. ככה, הוא חופשי לנצל את המומנטום וללכת לעשות פרויקטים אחרים, בעוד שהשחקנים הקבועים בסדרה נשארים מחויבים אליה לעוד כמה שנים טובות (ובדרך גם מתקבעים בראש של הקהל והמלהקים בתור הדמות שלהם).
ועכשיו, ארבעת המופלאים 🔥
(ל"ת)
טטיאנה מסאלני
כשאני חושב על תצוגת משחק מרהיבה, אני חושב קודם כל על האירוע שהוא אורפן בלאק. מסאלני שיחקה שם יותר מעשר דמויות במקביל, מתוכן חמש מרכזיות. היא נבלעת בתוך כל אחת מהדמויות באופן כל כך עמוק, שמצאתי את עצמי שוכח שמדובר באותה שחקנית. זו תחושה קצת משונה, לצפות באותה שחקנית מדברת עם עצמה, ולא לזכור את זה, אבל גם מפעימה.
הסדרה עצמה הלכה לאיבוד עבורי בשלב מסוים, עם כל הקונספירציות המורכבות מאחורי קונספירציות מורכבות, והסיבה היחידה שהתמדתי והמשכתי לצפות בה זו מסאלני. אני שמח שהיא הצטרפה ל-MCU. אולי עכשיו, כשהיא נכנסת לתוך לב ליבו של עולם הקולנוע והטלוויזיה הפופולריים, היא תקבל הזדמנויות רבות ומעניינות יותר, והיא סוף סוף תקבל את הכבוד הראוי לה.
אין ספק שהיא מוכשרת אבל קשה לקרוא לה הדבר הגדול הבא כשהיא כבר מעל שני עשורים משחקת בקביעות.
אולי באמת שי האלק יהיה נק המפנה שתאפשר לה להשיג תפקידים יותר טובים וקצת יותר הכרה רחבה.
לא מעל שני עשורים, התבלבלתי.
אבל מ2010 בערך ואפילו לפני כבר הייתה לה קריירה די יציבה.
קשה לי ממש לחשוב עליה כ״הדבר הגדול הבא״
כשהיא מגלמת תפקיד ראשי בסדרה של ה-MCU. מבחינתי היא הייתה בעמדה של הדבר הגדול הבא אחרי אורפאן בלאק. עכשיו היא כבר עמוק בשלב המימוש.
זו שאלה טובה, מה נחשב "הדבר הבא"
האם עכשיו, כשהיא חלק רשמי מה-MCU, עוד לפני שהסדרה התחילה, זה כבר המימוש? אני חושב שלא. כי עדיין לא ידוע איך הסדרה תתקבל ואיך היא תתקבל בתוכה.
לתפיסתי, היא עדיין לא בשלב המימוש לחלוטין. היא נמצאת בנקודת מפנה עכשיו, אבל זו נקודת התחלה בלבד בכניסה למיינסטרים הטלוויזיוני הגדול באמת. למרות שהיא כן ידועה כשחקנית טובה, והיא כן עובדת כבר שנים, זה בעיקר בטלוויזיה, בסדרות שהן לא מהשורה הראשונה. לכן, היא עדיין לא מספיק מוכרת, ולא מספיק מוערכת בקרב הקהל הרחב. זה מתקשר גם למה שכתב רנדל.
עכשיו, זו טבילת האש. כשהסדרה תתחיל, נראה איך המומנטום יצטבר ולאיפה היא תגיע. אני די בטוח שהכישרון העצום שלה יבוא לידי ביטוי והיא תתפוצץ על המסך, כך שאי אפשר יהיה להתעלם ממנה, והיא תקבל עוד ועוד הזדמנויות בעתיד, ואת ההכרה הראויה לה של הקהל הרחב.
ההגדרות של המשאל הזה נזילות,
אני חשבתי שהכוונה לשחקן חדש (לא בהכרח צעיר אלא מתחיל) שרק לאחרונה גילו. לטטיאנה יש לא מעט מעריצים כבר כמה שנים. זה בערך כמו להגיד שמלאני לינסקי או גין סמארט הן הדבר הגדול הבא על אף שיש להם קילומטראז של עשייה, פשוט עכשיו הקהל הרחב מגלה אותן.
חלק מהדוגמאות שנתנו למעלה פחות מתאימות להגדרה שלך
זואי דויטש, ג'וני פלין ובריאן טיירי הנרי. אמנם יש ביניהם הבדל גילים, וסגנון משחק שונה. אבל המשותף לכולם: הם שיחקו בלא מעט תפקידים, יש להם קילומטראז', הם ידועים, הם מוצלחים מאוד בתחומם, ועדיין הם לא נחשבים ל-A list. יחד עם זאת, כולם קרובים לכך מרחק נגיעה. במקרה של הנרי, הוא אפילו שיחק בסרטים של מארוול, אחד MCU, לא מוצלח, אחד של סוני, מוצלח ביותר, ועדיין נחשב "הדבר הגדול הבא", ולא "הדבר". זה נכון שמסאלני היא שונה בכך שהרבה מכירים בכישרון המשחק שלה כבר הרבה שנים, ועדיין, היא לא בליגה העליונה של השחקניות, ועדיין לא ידועה בקנה מידה רחב מספיק.
כמו שאמרתי, הגדרות נזילות.
טטיאנה הובילה סדרה מצליחה בתפקיד הראשי עוד הרבה לפני ששעמנו על דויטש או בריאן הנרי. ולדוגמה בריאן הנרי מרגיש קצת פחוץ מוערך, הוא לרוב לא מוחצן מאד במשחק שלו (נגיד לקית סטיינפילד באטלנטה תמיד הרגיש לי כמו מי שאנשים יוצר ישימו לב אליו) ולרוב הוא שיחק בתפקידי משנה באמת לא זכירים במיוחד. אני שומע אנשים מהללים את טטיאנה והיכולת שלה לשחק דמויות שונות באותה סדרה כבר הרבה שנים (כלומר קרוב לעשר אם לא יותר). זה כמעט כמו לקרוא לאליזבת מוס הדבר הבא. היא אומנם לא שם אוסקרי אבל אנשים מכירים אותה ומכירים בכך שהיא מוכשרת בטירוף. ובכל אופן אני מקווה שלשי האלק תהיה השפעה חיובית על הקריירה שלה ושעוד אנשים ייחשפו אליה.
*בדיחה על זה שבתור שי-האלק היא מילולית הדבר הגדול הבא*
(ל"ת)
אניה טיילור ג'וי תופסת?
או שהיא כבר עכשיו בקטגורית כוכבת על?
הייתי אומר שהיא כבר בין העסוקות בהוליווד כרגע.
כנל פלורנס פיו.
היא כוכבת ענקית כבר עכשיו
(ל"ת)
רוב התפקידים שלה הם תפקידי משנה, גם לאחרונה.
אז לא הייתי אומר שהיא ממש ״פרצה״.
אניה טיילור ג׳וי לא פרצה?
יש לנו הגדרות מאוד שונות למה זו פריצה ומה זו כוכבות. בעיני היא, יחד עם פלורנס פיו, שתיים מהכוכבות הצעירות הכי בולטות בהוליווד כרגע.
היו לה לא מעט תפקידים ראשיים לאחרונה, כולל במיני סדרה מצליחה מאוד כמו גמביט המלכה ובסרט אמה. גם תפקידי המשנה שלה היו בסרטים בפרופיל גבוה בשנים האחרונות. האם היא לא הכוכבת של אמש בסוהו לפחות כמו, אם לא יותר, מתומסין מקנזי? אז היא כביכול תפקיד משנה, אבל הסרט שווק לגמרי על הסטאר פאוור שלה.
אני הולכת לפי הפרופיל של השחקנים שאוזכרו בכתבה עצמה כברומטר להשוואה. אניה טיילור ג׳וי היא הדבר הגדול של ממש עכשיו.
מסכים עם גאלופי ומוסיף:
המדד שלי לכך שהיא פרצה הוא שאנשים סביבי שבכלל לא חזק בענייני טלוויזיה וקולנוע מכירים את השם ומזהים אותה. רוב הקרדיט לכך מגיע בזכות גמביט המלכה (סדרה שממש איחדה אנשים באחד מסגרי הקורונה הראשונים). גם את טימוטי שאלמה הרבה אנשים סביבי מכירים אבל מעטים צפו בהרבה סרטים שהוא מככב בהם. לפעמים המדד של פרץ/לא פרץ איננו בהכרח קשור לכמות התפקידים הראשיים שקיבל/ה. (אגב גם סינדי סוויני נהייתה ממש מוכרת בסביבתי אבל מרגיש לי יותר נכון לקרוא לה הדבר הבא, כי היא עשתה הרבה פחות דברים משמעותיים מאנה טיילור ג'וי והיא נמצאת בשיח הרבה פחות זמן).
הייתי מוסיף גם את השותף של דייזי לסדרה, פול מסקל.
ראיתי אותו רק באנשים נורמלים והבת האבודה והוא היה טוב ומלא בכריזמה (אבל לא באופן שהרשים אותי בטירוף). מצד שני, הוא כבר הספיק להיות מלוהק לכל כך הרבה סרטים שנשמעים טוב על הנייר שהוא יהיה חייב לפרוץ (וגם אני מניח שיש סיבה למה מלהקים אותו הרבה).
וכעבור כמה חודשים הבחור הספיק להיות מועמד לאוסקר וליהוק לתפקיד הראשי בגלדיאטור 2. הוא בבר פרץ
(ל"ת)
ג'ון סמית'.
עוד לא שיחק באף סרט, אבל ב-2027 הוא יעשה את הפריצה הגדולה וכולכם תאכלו את הכובע.
ג'נה אורטגה
יש לה את כל מה שצריך כדי להיות כוכבת, אולי הספין אוף של משפחת אדאמס יגרום ליותר אנשים לשים לב אליה.
לא יודע אם זה נחשב אבל לקית' סטיינפלד צריך להיות כוכב עצום כי הוא אחד השחקנים הכי טובים בתעשייה.
ג'נה אורטגה כוכבת כבר שש שנים.
(ל"ת)
דווקא כאן אני מסכים עם בלובלי שהיא מתאימה להגדרה של (אולי) הדבר הגדול הבא.
כוכבת? אני מחשיב את עצמי למישהו שדי מכיר שחקנים ועד לפני חצי שנה לא שמעתי עליה.
גם היא התחילה בערוץ דיסני. (מש״ל.)
ובאותו הזמן היא גם כיכבה בג׳יין הבתולה, ככה שאלמונית היא בטח לא. (אגב, גם זואי דויטש פעילה כבר איזה אחת עשרה שנה, אבל היא באמת קצת יותר ״נישתית״.)
שמעתי עליה היום לראשונה
כשנתקלתי בקישור לטריילר של וונסדיי.
ואז ראיתי את התגובה לגביה כאן כמה דקות מאוחר יותר, מה שהיה די משעשע.
מדהימה ב"the fallout"
כמו שציינתי בביקורת.
אני מקווה מאוד ש'וונסדיי' תהיה סדרה טובה
לא יכולתי להחליט מהטריילר אם אני יאהב את הסדרה, בכל מקרה אני כנראה יצפה בה. אני גם ממש אוהב את הדמות (הגרסה של כריסטינה ריצ'י בסרטים), וגם אני חושב שהליהוקים מאוד מוצלחים (קתרין זיטה ג'ונס כמורטישה זה כל כך מתאים…).
( ) או אולי און - לאן נעלמו הסמאחים?
(בגלל כותרת המשנה החלטתי לנסות) נראה שאף אחד כמעט בימינו לא משתמש בסלנג העינדגי סמאח לא רק כי הוא כבר ישן (יותר מעשרים שנה!), אלא פשוט כי כבר אין כאלה. ברצינות, מישהו יכול לחשוב על במאי בולט ופעיל משנת… 2009-2010 עד היום נניח שהוא סמאח? יש את טרנטינו שהוא סמאח מזדקן, וסרטיו האחרונים (שמונת השנואים, היו זמנים בהוליווד) היו, ובכן, שנואים. יש את ספילברג שגם הוא סמאח מקשיש, כי אף אחד הרי לא באמת מחזיק משחקן מספר אחת יותר מדי או בכלל, אז איפה הסמאחים החדשים? אין כאלה. האם הבמאי של פרזיטים הוא סמאח? לא. האם גרטה גרוויג היא סמאחית? תלוי את מי שואלים, אבל אני בספק. לא ברור מה גרם לנפילתם ובמקרה הזה ממש אי אפשר להאשים את הקורונה כי זה התחיל הרבה לפניה, אבל כבר הרבה זמן שזה מעסיק אותי.
לא נעלמו, רק הסלנג נעלם
ארי אסטר, רוברט אגרס, הדניאלס, ג'ורדן פיל, וכן לחלוטין גם בונג ג'ון הו כולם סמאחים. אני עוצר בחמש אבל זאת רשימה שיכולה להתארך עוד הרבה.
נתראה בסינמונדיאל.
כל אלה בהחלט הסמאחים החדשים.
אפשר להוסיף לשם גם את דני וילנב וגרטה גרוויג לדעתי, ובאמת עוד רבים.
יש עליהם דיבור מאד חזק בקבוצות קולנוע בפייסבוק וברדיט.
לגרטה גרוויג יש בינתיים רק שני סרטים (יש כמה סרטי מבבאלקור שהיא כתבה) אבל כשיצא ברבי,
אם הוא יהיה טוב, כבר בהחלט יכולה להיכנס למועדון הסמאחים. נשמע שסתם החלטת שרק טרנטינו וספילברג הם ״סמאחים״. למעשה הם אפילו לא חלק כזה גדול מהשיח הקולנועי העכשווי. סיפור הפרברים התקבל באדישות יחסית (ובצדק, המקור הרבה יותר טוב והופך את הרימייק למיותר לחלוטין) ועבר זמן מאז היו זמנים בהוליווד. אני יכול לשלוף מהמותן סתם שמות אם זה עוזר לך: דניס וילנב, דאמיין שאזל, גיין קמפיון וכו׳. שלא לדבר על שמות עוד יותר אובייסים שעדיין מאד פעילים כמו סקורסזה, פינצר, שני האנדרסונים וכו.
אמרתי בעשור האחרון החולף פלוס-מינוס.
בתחילת ימיו של עין הדג ב-2001 הייתה מן הסתם הסכמה גורפת על כך שטרנטינו וספילברג הם סמאחים, ובהמשך אותו עשור כמובן גם על הבמאים שהזכרת בסוף. לא את כל השמות שהזכרתם פה אני מכיר לעומק ויכול לשפוט אבל שאזל הוא לחלוטין במאי של שני סרטים, ואמנם מעולים אבל זאת לא ההגדרה של סמאח. האנדרסונים הם כבר כן סמאחים וכך גם נולאן, אבל בתקופה האחרונה זה כאילו תם ונדם עידן הסמאחים/אוטרים, כי על הרוב פה לא שמעתי ולכן שמם בטוח לא יריץ אותי לקולנוע או לנטפליקס. ייתכן שההגדרה פשוט פרדוקסאלית כי הרי במאי מתחיל לא יכול להית סמאח, אבל חוץ מפרזיטים, במה הבמאי ידוע? והאם יש דבר כזה בכלל סמאח ישראלי, ואפילו כזה שתחום רק לגבולות ישראל ופחות מצליח בניכר? האם ניר ברגמן, קרן ידעיה או ערן קולירין הם סמאחים מקומיים? אני חושב שיש גם סמאחים בכל תחום של יצירה, גם בספרות ובתיאטרון (שייקספיר, צ'כוב ומולייר וכן בקט ויונסקו היו לחלוטין סמאחים.) אגב כנראה שגם התיקון האוטומטי של אפל קורא בעין הדג כי הוא מתקן אוטומטית את המילה 'סמאח' לבמאי.
אבל בעצמך אמרת
נולאן ואנדרסון לדוגמא
מהותיקים שרד מרטי
אולי הדניאלס או פיל (למרות שאני לא מחזיק מהם אבל אפשר לשים אותם).
בארץ אז ברגמן ונשר בהחלט במאים שאנשים הולכים לראות סרטים בגללם.
אולי אתה לא חושב על זה כרגע
אבל תחשוב לעצמך האם אתה לא תלך לקולנוע בשביל לראות את הסרט החדש של נולאן, מרטי, ווס אנדרסון ועוד?
אם התשובה היא כן אז המושג לא נעלם .
בכל מקרה זה אישי אבל מבחינתי יש מספיק במאים שאני אבוא בשבילם לקולנוע
אם צריך לכלול רק אנשים שהתחילו לפעול מאז 2010 אז מובן שצריך לכלול אנשים עם פילומגרפיה קצרה,
כמה סרטים אנשים מסוגלים להנפיק ב12 שנים? לרוב סמאחים עושים סרט ל3-4 שנים (אלא אפ כן הם סטיבן סודברג). אז אם מחשיבים אנשים עם 3 סרטים יש לא מעט, נגיד בארי גנקינס (the railroad underground נחשב בעיני). ותכלס שאזל ביים שלושה סרטים והרביעי בדרך. ולמה לא להחשיב גם את האחים ספדי? נוח באומבך (שהתחיל לפעול אומנם בסוך הניינטיז אבל רק לאחרונה המעמד שלו התקבע)? או יואכים טרייר? כי הוא נורבגי, כי ממה שהבנתי את לארס טרייר היו מזכירים באופן שוטף באתר כסמאח? לא באמת קשה לזרוק שמות (אני יכול להמשיך), לטעמי הטענה שלך יותר מבוססת תחושות אישיות מאשר שיקוף של המצב בפועל. (ואני די שמח שאנחנו מתחילים לעבור הלאה מהצקופה שהסמאח הראשון שעולה לאנשים לראש הוא טרנטינו, אני אוהב אותו אבל המעמד שלו מוגזם בטירוף).
(ואחרי השנה ברור לי שהדניאלס הם סמאחים עתידיים. שני הסרטים שלהם שווים יותר מהרבה פילומגרפיות ארוכות בעיניי).
שאזל ביים ארבעה סרטים
כן, הראשון שלו לא ממש מוכר אבל בכל זאת הוא קיים.
וואלה. בנוסף ביים שני פרקים בסדרה אדי שהם בערך באורך של פיצר.
בקיצור הוא עשה מספיק בשביל להיחשב כסמאח (בטח בהתחשב בכך שאם אתה מחפש שמות חדשים אז הפילמוגרפיות בהכרח לא יהיו ארוכות במיוחד).
אני
רואה אנשים שילכו לקולנוע בשביל רייאן ג'ונסון. אני לא אהבתי את מה שהוא עשה חוץ מרצח כתוב היטב, אבל יש אנשים שמאוד אוהבים את הסרטים שלו
ראיין ג׳ונסון לגמרי סמאח מבחינתי
הוא היה במאי שהשם שלו על פרוייקט יוצר באז עוד לפני רצח כתוב היטב (מבחינת לא מעט אנשים). אין ספק שרצח כתוב היטב קיבע את המעמד שלו ואף העלה אותו בדרגה.
אחרי שלושה סרטים באורך מלא, טום מור לחלוטין שייך לקטגוריה לטעמי
למרות שבין השלושה האלה יש רק אחד שאפשר להגיד עליו שממש עשוי בשלמות ("שיר הים"), גם השניים האחרים מציבים אותו, הרבה מעל כל במאי יפני, בהתמודדות על התואר "המיאזאקי הבא".
מעניין שאף אחד משלושתכם לא הזכיר את נולאן..
(ל"ת)
האמת שחשבתי עליו אבל הוא כבר נראה אובייס מדי. יש עוד מלא מתבקשיפ כמו האחים כהן.
בכל מקרה הוא בכלל. התכוון לא שים שהתחילו לפעול מאז 2010 כלומר סמאחים חדשים כמו אגרס ואסטר.
התכוונתי לבמאים שפרצו ב-2009-2010, לא בהכרח שהתחילו לביים אז.
כאילו, במאי שהוא איפשהו בין טירון מתחיל לבין ותיק ומבוסס. זאת הגדרה מאוד מגבילה וקשה, אני יודע, או אולי אני זה שלא ארוץ לראות סרט רק כי חתום עליו במאי כזה או אחר (אלא אם כן מדובר בטרנטינו), אבל כשאתה אומר סקורסזה אני בכלל לא יכול לקחת אותך ברצינות, כי מובן מאליו שסקורסזה הוא סמאח וגם אם עין הדג לא היה קיים בכלל הוא עדיין היה סמאח גם אם לא היו קוראים לזה סמאח. חשבתי על עוד שם, בעקבות דיוני הארי פוטר האחרונים והמתחדשים – אלפונסו קוארון. נראה שממש מחזיקים ממנו כאן, ומהיכולת שלו לביים סרטים בסוגות ובסגנונות מגוונים (סרטי ילדים, סרטי הארי פוטר, מדע בדיוני, דרמות התבגרות, דרמות מיניות, קומדיות סקס.) ואם כבר בענייני הארי פוטר עסקינן אז כנראה שכריס קולומבוס עונה מצוין להגדרה של אנטי-סמאח, כלומר במאי שהוא משכמו ומטה, ששמו ירחיק צופים ויגעיל מבקרים ושחתום רק או בעיקר על סרטי זבל וולגריים (שכחו אותי בבית, גברת דאוטפייר, אימא חורגת וכמובן היהלום המנצנץ שבערימת הרפש, אני אוהב אותך בת' קופר.) והאם במאי אנימציה יכולים גם הם להיות סמאחים? האם פיט דוקטר הוא סמאח בזכות שלושה-ארבעה סרטים מצוינים עד מופתיים שכולם רק בפיקסאר? האם בראד בירד הוא סמאח רק בזכות שני זיכיונות פיקאסריים ידועים? (רטטוי נחשב פרנצ'ייז?)
סליחה לא הבנתי למה אתה לא יכול לקחת אותי ברצינות.
ברור שסקורסזה מובן מאליו, גם טרנטינו וספילברג שציינת. אבל שאני אומר שם קצת פחות מובן מאליו אבל עדיין מוכר מאד (נגיד דמיין שאזל) אז קל לנפנף ולבטל כי ״הוא עשה רק שני סרטים״(עובדתית לא נכון). זה שטרנטינו הבמאי היחיד שמושך אותך לסרט זה שלך, אני ומניח שרבים אחרים לא שותפים לתחושה הזו.
כי סקורסזה פעיל משנות השבעים.
וסרטיו נלמדים בכל חוג לקולנוע שמכבד את עצמו, גם אם לא את סינפיל. ואני באמת לא מדבר פה על עצמי, אני זה לא דוגמה כי מעטים הדברים (במאים, שחקנים, סרטים ובכלל) שיריצו אותי לבית הקולנוע, במקום זה אני באמת מנסה להבין את הלך הרוח הכולל. גם לא נפנפתי את שאזל (אם כבר, אני זה שתמיד מגונן על וויפלאש כשיהונתן מתקיף אותו), שאלתי רק וברצינות גמורה האם השם שלו מספיק כדי להריץ את הקהל לקולנוע אחרי שני סרטים בלבד, ואם כן האם זה מספיק בשביל להכתירו כסמאח, או אולי אני זה שלא מבין את ההגדרה לסמאח כי התרשמתי שסמאח הוא במאי שצריך להיות גם נחשב וגם בעל פילמוגרפיה עשירה ומגוונת, כלומר כזה שמסוגל ליצור סרטים בסגנונות שונים וכולם יהיו מצוינים. כמו רוב ריינר לדוגמה – ממש לא הבמאי המועדף עליי, הרבה מהסרטים שלו אני בכלל לא סובל, אבל אין להתכחש לעובדת היותו סמאח בן סמאח. האנדרסונים גם, את רוב הסרטים שלהם אני לא סובל או סתם אדיש (מגנוליה אוברייטד, משפחת טננבאום מעצבן, אבל על הכול מפצה ממלכת אור הירח המופתי), אבל טעמי האישי הוא לא מה שיקבע ויוריד מסמאחיותם. זוהר כתב פה פעם שהוא כבר לא כזה מחזיק מבמאים באופן כללי ושהשם של הבמאי הוא לא מה שיקבע לו אם לבדוק את הסרט או לא, ואני די בטוח שקראתי את הדעה הזאת בעוד מקומות. גם סביר מאוד שאני טועה, אני רק מחכה לטעות, אני רק מחכה לבמאי שיבוא ויקשרו לו כל-כך הרבה כתרים עד ש, וזה בטוח יקרה מתישהו בעתיד הקרוב, כמו שבשנת 2010 היו מי שאמרו שכל מוסד האלבום כבר בדרך החוצה ועובדה שזה לא נכון, כשיוצא אלבום חדש ומדובר לחלוטין מדברים עליו כעל אלבום ולא כעל שירים בודדים בתפזורת. הבעיה הזאת מפריעה לי גם בספרות אגב, איפה הסמאחים הספרותיים ויצירות המופת של המאה העשרים ואחת, שברור שכולן יגיעו הרבה אחרי מותי; אבל ברצינות, חיפשתי איזה ספרים נחשבים למופת של המאה הנוכחית ועל רובם ככולם לא שמעתי, עידן הג'ויסים וההמינגוויים והנבוקובים והסלינג'רים גם הוא תם לצערי. כנראה שאם במאה העשרים הקולנוע החליף את הצורך בספרות, הרי שבמאה העשרים ואחת הטלוויזיה החליפה את הצורך בקולנוע (כמובן שלא באופן גורף כי אנשים עדיין קוראים ספרים וצופים בסרטים) ורוב יצירות המופת הן שם וכך אנשים יעדיפו לדבר על סדרות ועל דמויות עם המשכיות שקרובות אליהן יותר מבחינה רגשית. אני די בטוח שרוב עין הדג מתרגש הרבה יותר מהעונה החדשה של ריק ומורטי שעתידה לצאת לנטפליקס בחודש הבא מאשר מהסרט הבא של דייויד לינץ', אם יהיה כזה בכלל, ובכל זאת הרמון ורוילנד לא היו סמאחים ולא יהיו סמאחים.
גם ספילברג פעיל משנות ה70 אז למה ציינצ אותו כסמאח? קשה לי לעקוב אחריך.
יש פה כמובן עניין של פרספקטיבה גם, אני לא יודע איך הקהל התייחס בזמן אמת אל נהג מונית נגיד כסרט של סקורסזה. כמו תמיד אנחנו משברים על הגדרות נזילות. בשבילי סמאח זה לא בהכרח מישהו שמביא הרבה קהל לקולנוע לדוגמה. האמת שהדיון הזה לא כל כך מעניין אותי כי אני לא מבין מה המהות. כל עוד כם היום במאים יכולים לבנות לעצמם גוף עבודה לא אכפת לי אם אנשים מחשיבים אותם לסמאחים או ווטאבר.
תן לי לנסח את זה אחרת -
אני מחפש שמות של במאים חדשים, מהשנים האחרונות, (ונראה לי שאני אפסיק להגיד 2009-2010 החל מהתגובה הזאת כי זה באמת מגביל מדי) שיכולים להיכנס להגדרה של סמאחים, או שכבר מסתכלים עליהם כעל סמאחים בהתהוות. גרטה גרוויג לדעתי היא דווקא כן כזאת או בדרך להיות כזאת, וזאת אף על פי שאני לא הכרתי את שמה עד הניימדרופינג המטורף שעשו לה במשפחת מיטשל נגד המכונות. נולאן והאנדרסונים (וגם פון טרייר) הם סמאחים עוד משנות התשעים והאלפיים, כלומר תחילתו של עידן עין הדג. שאזל – אולי בעתיד הקרוב יהיה סמאח, אם ירצו השם והמבקרים. לא מדויק אבל… זה הכיוון.
סבבה יש מלא שמות כאלה.
כמו יורגוס לנטימוס, אגרס, אסטר, וילנב, סטיב מקווין, בארי גנקינס, דיוויד לאורי, שום בייקר,קוגונדה, הדניאלס,מייק פלאנגן, האחים ספדי, דיוויד רוברט מיטשל, מרטין מקדונה,גניפר קנט וכו, (אנחנו משברים על סמאים בהתהווצ אז אפשר פילמוגרפיה מצומצת(. וכמובן אפשר להרחיק לסרטים לא אמריקאיים שיש שם שפע של סמאחים שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם אבל גם שם צצים לא מעט שמות של סמאחים פונטנציאלים ס ס ראגמולי, רובן אוסטלנד, סלין סיאמה, גוליה דוקרנו,נה הונג גין, אסגר פהארדי וכו . שים לב שכמעט כוחם התחילו לביים סרטים אחרי 2010 או פרצו אחרי. לא יודע אם כולם יפתחו פילמוגרפיה עשירה כמו סקורסזה אבל להבנתי לא כל הסמאחים הפ סקורסזה, הפ באים מכל מיני סוגים וצורות. ובלי קשר, המזדקנים עדיין בועטים! גורג מילר ודיוויד קרוננברג וכו. אני מרגיש שאתה מביע הרגשה כאילו ״זה כבר לא כמו פעם״ וזה תמיד נכון ולא נכון. התעשייה תמיד משתנה אבל זה לא שפעם בהכרח היה יותר או טוב יותר. מעניין איך יסתכלו על השנים האלו ממבט לאחור.
על כל אלה לא שמעתי. אז איך הם בדיוק ״במאי ששמו הולך לפניו״?
להזכירך סמאח אמור להיות במאי שעצם אזכור שמו מביא קהל לקולנוע, סוג של ידוען, ממש כמו כוכב קולנוע שהוא שחקן, רק שהוא במאי. סוג של בראד פיט או ג׳ניפר לורנס הידוע בזכות כישרון הבימוי שלו ולא בזכות המראה החיצוני.
כבר אמרתי איפשהו בדיון הזה שאני לא מצייחס להבאת קהל כי רבים מהבמאים הידועים בהיסטוריה לא מכרו הרבה כרטיסים.
חלק גדול מהבמאים האלה מוכרים לחובבי קולנוע, גם לא שרופים. בשביל שם של במאי בדרגת ידוען צריך קצת היסטוריה אבל אנחנו מדברים כאן על במאים יחסית חדשים. ואם יש שמות שאתה לא מכיר זה מבחינתי לא אומר הרבה לצורך הדיון. לא הלכתי על שמות איזוטריים במיוחד בעיניי אבל זה בססדר גמור אם לא מכיר את כולם, זה לא הופך אותם לפחות שמות גדולים בהתהוות. (אם אתה מחפש מישהו עם שם גדול כמו ספילברג שהתחיל לפעול ב2009-2010 אז כן, אין לי שם לתת לך כי זה פשוט לא אפשרי).
אוקיי נראה לי ששניים עד ארבעה מהשמות אני כן מזהה.
ואת השאר אולי מכיר לפי שמות הסרטים ולא שמות הבמאים ואז זה… מוכיח את ההפך. הייתי מוסיף גם את בלה טאר (זה נחשב חדש?) שאת שמו קראתי בפעם הראשונה דווקא בתגובה שכתב דורון עצמו למרות שהוא נחשב לשניצקלייני.
בלה טאר בונה פילומגרפיה משנות ה70 אז לטעמי קצת פחות עונה על הדרישות שהצבת.
מובן שאפשר להוסיף עוד במאים לרשימה, סתם זרקתי שמות של במאים ואחר כך וידאתי שהם אכן התחילו לביים מ2010 (חלק קטן מהפ פשוט פרצו בעשור הזה). כמו שכבר טענתי, לצורך הדיון זה לא כל כך חשוב לי איזה במאים או סרטים הכרת. אתה לא מייצג כל חובב סרטים ויכול מאד להיות שיש במאים (או סמאחים, מוזר לי להשתמש במילה הזו כי אף פעם לא ממש הבנתי אותה) שאתה לא מודע אליהם, גם אני לצורך העניין.
מן הסתם במאי ידוע בזכות כישרון הבמאי ולא המראה החיצוני.
אם אתה מחפש סקר של במאים חתיכים אז כבר הלכת לכיוון יותר מקורי. לדעתי יואכים טרייר לוקח עם פייט חזק מצד מרטין מקדונה.
זאת הייתה הדגמה על משל השלילה.
(ל"ת)
ושוב, שאזל ביים 4 סרטים, שלוש מהם ידועים וקיבלו ביקורות טובות.
פלוס שני פרקי סדרת טלוויזיה. זה לגמרי מספיק כדי לגרום לאנשים שאפילו טיפה מתעניינים בקולנוע לנהור אליו, גם אם לא יודע מה זה אומר לקהל הרחב. אבל האם הקהל הרחב נהר לאלטמן? קובריק? ג'ון קאסווטס? בקיצור מה חסר לך בעידן של היום? כי שמות חדשים תמיד יש, אומנם הם לא חקוקים מספיק בתודעה התרבותית אבל ככה זה כשהם חדשים.
גם סופרים סלבריטי לא חסר, לא יודע אם להשוות לג'ויס כי הוא כזה קלאסי שזה מרגיש כמו להשוות מישהו לשייקספיר. הרוקי מורקמי? דונה טרט?ניל גיימן? אליס מונרו? תמיד אפשר למצוא שמות זה הכל עניין של מה אתה מגדיר כסמאח או שם גדול. האם קל להשוות את סאלי רוני לסילביה פלאת או המינגווי? כנראה שלא אבל אולי לא צריך, היא בנתה קריירה מרשימה משל עצמה והיא לגמרי סופרת שאנשים יקנו ספר רק כי השם שלה על הכריכה (אישית פחות מתחבר אליה אבל שיהיה). אני לא מאמין שטלוויזיה החליפה את הספרות או הקולנוע, כל מדיום מספק צרכים קצת שונים הייתי אוררר בתור אחד שמקפיד לצרוך את שלושתם.
ומתוך כל אלה, זוכרים לו רק (או בעיקר) את וויפלאש ואת לה לה לנד.
את השלישי ה"ידוע" שלו אני לא הכרתי לפני שבדקתי בוויקיפדיה בעקבות הדיון הזה, וגם עכשיו אחרי שבדקתי אני לא זוכר, משמע שהוא לא כזה ידוע. וכן, הדינוזאורים-סמאחים יקירי המבקרים של פעם בהחלט הביאו אנשים לבתי הקולנוע, אולי לא כמו במאים שוברי קופות אבל בהחלט משכו קהל. אם יעשו מחר פסטיבל סרטי גודאר או טריפו בסינמטק יגיעו מספיק אנשים, גם אם לא יצבאו על הדלתות כמו בסרטי מארוול.
שמע, אני לא מקבל את הנימוק של ״לא מכיר את הסרט הזה״ כהוכח. לכך שהסרט לא מוכר.
וההשוואה של טריפו וגודאר לא אומרת כלום, אתה משווה בין במאים קלאסיים עם עשרות שנים של עשייה לעומת במאים שהתחילו לעשות סרטים לפני 12 שנים. השוואה חסרת משמעות.
ובלי קשר, שכחתי לגבי סופרים אוטרים להוסיף את אלנה פרנטה, השליטה של השנים האחרונות. סופרת אחרת יותר חדשה שמאד חביבה עלי וצברה קהל מעריצים היא אוטסה מושפג. אני לא יודע אחך הם מחזיקות ביחס לדוגמה שנתת של גיימס גויס אבל זו השוואה חסרת משמעות. אי אפשר להשוות יוצר עכשווי למישהו שהוא במעמד של פרה קדושה.
אלנה פרנטה נחשבת לסופרת מוצלחת ופופולארית, סוג של ידוענית. זה נכון.האם הספרים שלה הם גם יצירות מופת? אני ממש לא בטוח.
אני גם לא בהכרח אומר שלא כי אין לי מושג, אבל השאלה היא האם החברה הגאונה שלי נחשבת לסדרת ספרי מופת גם אם לא ליוליסס של המאה העשרים ואחת או סתם לסדרת ספרים מוצלחת במיוחד, שזה גם בסדר. ייתכן שהגדרת הסמאח אף פעם לא נוסחה כהלכה אבל לי לפחות היה נדמה שמדובר על שני מרכיבים בולטים השזורים אלה באלה: במאי ששמו מוכר לרוב הציבור הרחב + מפעל סדרתי של יצירות מופת.
אתה כל פעם מותח את ההגדרות כדי שיתאימו לטענה הלא ברוה שלך (נראה שאתה מחפש במאי שפועל קצת זמן אבל הצליח לבנות גוף עבודה ומעמד של גודאר)
עזוב שאפשר להתווכח על מה נחשב יצירת מופת, ואגב אלנה כתבה עוד דברים מלבד הרביעייה הנפוליטנית. האם הזלזול שיש בחברה הגאונה שלי, שמשוייך באופן מסורתי כ״ספר נשים״, אומר שהספר לא יכול להפוך לקלאסיקה ולהחשב כיצירת מופת בעתיד. גם הזמרח סציינת מקודם, ספילברג, הפך לסמאח באמצעות סרטים שהרבה החשיבו כבי מוביז, אן סרטים לא רציניים. אם ״שודדי הציבה האבודה״ ו״איטי״ נחשבים ליצירות מופת למה לא החברה הגאונה.
אני לא מותח את ההגדרות אלא מנסה להבינן
אולי כדאי שננסה להתחיל מההתחלה, וההתחלה היא כמובן מילון האתר:
https://www.fisheye.co.il/static/diction.htm
בסך הכול, זכרתי את ההגדרה נכון: "במאי שהוא משכמו ומעלה, נחשב לגדול מבחינה אומנותית (אבל גם צריך להיות מוכר לקהל הרחב)." חלק מהבמאים שהוזכרו כאן עונים לכל שלוש ההגדרות, חלקם רק לשתיים מן ההגדרות, חלקם רק לאחת וחלקם (מאמין ש)לאף אחת מהן; אז אם אנחנו לא רוצים לסיים את הדיון הזה בהיתקעות בפינות של ביוגרפיה וסובייקטיביות כדאי ליישר קו על מה זה בעצם סמאח, כי כרגע המילה הזאת בסכנה אמיתית של להפוך לעוד מונח נזיל מעורפל ולא מובן שמשתמשים בו כי ככה כמו פוסטמודרניזם או תרבות הפופ. אינטואיטיבית אני מקבל את חלק מהשמות שהוזכרו פה כסמאחים, ותיקים כחדשים. אינטואיטיבית על חלקם מעולם לא שמעתי אבל אחרים כן שמעו, אז לאן אנחנו הולכים מכאן כשהמילים האלה יוצאות כל-כך מוזר? (אגב, כל הקישורים במילון מובילים לאותה כתבה לא קשורה על יס פלאנט בקניון איילון ברמת גן – כדאי לתקן.) לכן גם הדגשתי שאני לא שופט את החברה הגאונה שלי לחיוב או לשלילה אלא שואל מה הקונצנזוס לגביה כיום ולא אומר "אבל אולי פעם יחשיבו את פרנטה כווירג'יניה וולף הבאה" כי זה הרי או דון פיאנו.
וואו איזה עמוד עתיק.
אוקיי נחמד שיש הגדרה לעבוד איתה אבל בנוסף לשלוש התנאים הוספת תנאי רביעי, שהבמאי התחיל לפעול מ2010, מה שקצת סותר את התנאי השלישי שהוא צריך להיות מוכר לקהל הרחב. אז כן, עם כל התנאים שהצבת האלו קשה יהיה למצוא כאלו כי כמה במאים באמת מוכרים לקהל הרחב? אם בקהל רחב מתייחסים לאנשים שאינם בהכרח חובבי קולנוע אז אני אפילו לא יודע להגיד אם אינגמר ברגמן הוא בהכרח סמאח כי אם תשאל את האדם מהרחוב הוא כנראה לא ידע להגיד לך מי הוא, או לציין שם של סרט שלו. וכמ ושכבר כתבתי, זה הופך את כל הדיון הזה למיותר כי אנחנו דנים על רשימת תנאים כובלת ומאד מצמצת שאחרי כל הסינונים קיבלת מעט שמות שלא באמת מוכיחים כלום או אומרים משהו על הקולנוע היום. בניגוד לניסיון שלך להפוך את הדיון לכל מיני הכללות גסות (ספרות זה המדיום של המאה ה19, קולנוע מאה 20 וטלווזיה מאה 21? באמת?) אני לא רואה שאפשר להגיע למסקנה מעניינת או עם משמעות כלשהי.
אבל נחמד להכיר את המילון הזה. מדי פעם משתרבבים לכאן מילות סלנג מהאתר הישן שאין לי שמץ מה אני אמור להבין מהם.
גם עמוד שחזה את זמנו. יש כאן הגדרה לסטרימינג.
אומנם המשמעות היום יומית של המילה קצת השתנתה אבל לחלוטין מילה שהשתלטה על השיח.
זאת לא אמירה מקורית שלי, אלא של רוברט מקי.
(על חשיבות המדיומים השונים בכל מאה וגו'), למרות שאת הסעיף הסופי על הטלוויזיה אני הוספתי, וכן חזרתי בי ככל שזה נוגע להגבלה העשורית. אבל כן, סמאח זה מונח מאוד מעורפל, בדיוק כמו מונחים מופשטים אחרים הנתונים בשימוש רווח כאן כגון פוסטמודרניזם או תרבות הפופ, כי רובנו אם לא כולנו נסכים כשנראה וניגע בשולחן שהוא שולחן אבל רובנו אם לא כולנו ניכנס לפינות של חילוקי דעות וסתם טעם אישי ככל שזה מגיע למה זאת יצירה פוסטמודרנית/מה ההבדל בין תרבות "רגילה" לפופולארית/מי סמאח ומי לא; אבל אני כן אתייחס לאמירה שלך על ברגמן – סמאח ועוד איך, ובהחלט מוכר לציבור הרחב גם אם רובו מעולם לא ראה סרט אחד שלו (אני עוד זוכר את הפרודיה על החותם השביעי באנימניאקס כילד, ולא רק ילדים אלא גם רוב המבוגרים בקהל כנראה לא הבינו שזאת פרודיה על משהו.) ההורים שלי, שהם אמנם לא טיפשים אבל גם לא דוקטורנטים לקולנוע, בהחלט שמעו על ברגמן וגם ראו סרטים שלו בקולנוע ובטלוויזיה, ומאמין שכך גם רוב הדור שלהם והדורות שהגיעו אחריהם. הוא הדין לגבי יונסקו מתחום התיאטרון – במאי קצת יותר אזוטרי והרבה פחות מוכר ונגיש לקהל הרחב משייקספיר, ובכל זאת רוב האנשים יזהו את שמו או את שמות מחזותיו גם אם מעולם לא צפו בהם, ואם לא אותם אז הם ודאי יודעים מה זאת התקרנפות.
בנושא מילון האתר, עדיין חסרים שם כמה מונחים שהשתרבבו לאוצר המילים שלי גם מחוץ לעין הדג (בעיקר או דון פיאנו אבל גם אחרים כמו סרט טוסטר למשל.)
אם הגדרת הסמאח כבר לא ברורה,
אז אפשר לעבור למונח החדש שעלה כאן בדיון – זמרח.
זורם עם הכינוי
(מתנצל על טעויות ההקלדה, קשה לי עם המקלדת במכשיר הנייד אבל אשתדל להקפיד יותר)
זמרח = סמאח שעבר זמנו? (ולכן אולי עדיף לו לעבור לתחום הזמרה?)
(ל"ת)
היהלום המנצנץ בערימת הרפש של קולומבוס הוא "פיקסלים".
וגרמלינס 2 הוא פצצת שיגעון ביזארית ומטורללת באופן נפלא.
לעומת זאת, אני את בת' קופר די אהבתי.
פתאום נזכרתי באיזה סרט טלוויזיה שראיתי עם השחקנית שגילמה את בת' קופר, משהו על נער שמאבד את סבא שלו (או משהו כזה), שוקע במלנכוליה ונודד לאיזשהו ממד מקביל. זכור לי בתור סרט מרגש ואינטימי מאוד.
אם אהבת את בת' קופר, ספר לי למה.
קלישאות סרטי נעורים מהגרועות המגעילות והמטרידות ביותר, גיבורים ראשיים שכל מטרתם הוא להיות חנונים מושפלים שכיף לצחוק עליהם וללעוג להם ושאחד מהם בסוף גם מתגלה כהומו לא מתוך מודעות ורצון לייצוג אלא מתוך ניסיון להציגו כחלש ומסורס יותר, מושא אהבה שהיא לא דמות אלא פנטזיה בלתי מושגת במקרה הטוב וערימת סימולאקרות של כתיבה גברית במקרה הרע וכמובן, חורי עלילה בלתי נגמרים (למה אחרי שהחבר של בת' והבריונים שלו מחריבים לחנון את הבית הוא לא מתקשר להורים שלו ו/או למשטרה? למה בת' בכלל יוצאת עם גבר אלים וכנראה בעל מכה לעתיד, כאילו פאק, לפני 5 שנים ממש הצלחתי להגשים פנטזיה ולצאת עם מעודדת וזה. לא. נראה. ומרגיש. ככה. סינפיל סינפיל אבל הוליווד מאכילה אותנו בשקרים קטנים ולבנים.) בניגוד לאימא חורגת שהרוב עוצרים עוד בהתחלה אחרי הגועל שבסצנה הראשונה, לאני אוהב אותך בת' קופר כן יש פרמיס נהדר שגם טופל בצורה יותר מוצלחת (כך הבנתי) בחומר המקור ושקולומבוס פשוט החריב אותו עד היסוד. השחקנית היא כמובן היידן פנטייר שמוכרת ממלקולם באמצע ומגיבורים, בראשון היא שיחקה כלבה ובשני מעודדת ופה היא משלבת את שני התפקידים בערך (טוב בת' קופר היא לא בדיוק כלבה ובטח שלא דוחה כמו במלקולם אבל היא גם לא דמות מופת. זהו כמובן בדיוק הרעיון של הסרט, שהפנטזיות המושלמות שאנחנו בונים לפי התאהבות ומראה חיצוני כמעט תמיד אינן נכונות אבל הסרט מגיע לשם בצורה כל-כך נוראית.) עכשיו סקרנת אותי מהו הסרט הזה בכיכובה שתיארת, אלך לדבי ואבדוק.
טוב, ראיתי את בת' קופר מזמן, אני לא באמת זוכר למה.
הייתי אז אדם אחר. יכול להיות שכיום הייתי שופט אומר בעיניים מחמירות יותר.
(מאז שהתחלתי לגלוש בעין הדג נהייתי ביקורתי יותר כלפי סרטים. שלא לדבר על cinemasins, שהוא סוג של רעל במה שנוגע להנאה פשוטה מקולנוע. היום, בכל פעם שאני רואה סרט ועולה על איזשהו חור בעלילה או סתם משהו תמוה, אני שומע "דינג!" בראש. אי אפשר כמעט לשקוע בסרט, אפילו אם הוא ממש טוב, בלי הקול הפנימי המודע הזה).
שנאתי את הסרט מהצפייה הראשונה וצפיתי בו פחות משנתיים אחרי שהוא יצא.
כלומר הרבה לפני תנועת #MeToo והרבה לפני שהשיח העינדגי והעולמי הפך להיות כל-כך… כזה, וגם הרבה לפני ש-CinemaSins הפך להיות דבר (לא שאני צופה בערוץ הזה כל-כך הרבה או בכלל.) והוא היה מבחיל וצורם גם אז. הביקורות של איברט וסניידר פשוט מפרקות אותו לגורמים ומסבירות מה כל-כך גרוע בו בצורה יותר מוצלחת ממני.
הבמאי היחידי, שהתחיל לפעול ב-2009, שהכי ראוי לתואר סמאח זה דני וילנו
חלק לא קטן מהייפ שקדם ליציאה של "חולית" נבע מכך שוילנוב היה הבמאי.
והאחת שהחלפתי ברגע האחרון
התלבטתי לא מעט לגבי הבחירה שלי, וגם סטפני הסו (מ"הכל בכל מקום") הייתה שם לרגע, אבל נאיה בינשטוק כבר ממש זכתה לטקסט והכל עד שהחלטתי ללכת עם שרון.
כפיצוי, הנה הטקסט בתגובה:
מדי פעם צריך להמר. תעשיית הקולנוע הישראלית היא תעלומה אחת גדולה בעיניי, ואין לי מושג למה שחקן אחד עולה למעלה והשני יורד, אבל לכל הפחות אנצל את הטקסט כדי לאחל לנאיה בינשטוק (אדל מ"עולה לראש") קריירה ענפה וארוכה.
זה לא רק העובדה שבסרט קומדיה שבו שחקנים קומיים מנוסים ומושחזים הלכו לאיבוד היא הצליחה למצוא את הטון המדויק ולנצוץ בו – גם תפקיד קצרצר שלה ב"לבד בבית" מאשרר שיש משהו בנוכחות שלה שפשוט מדליק את המסך. מעין כריזמה שמבקשת מהמצלמה להתמקד בה, אפילו שהיא לא המרכז שלה. מנגד, תפקידי המשנה שהיא לוקחת (לבינתיים) מאפשרים לה להתפרע יותר מהנדרש ולא לפחד "לאבד חן" בעיני הצופים.
האם
ירד חינה של מילי בובי בראון? כי יש לי תחושה שאם השאלה הזאת היתה עולה אחרי העונה הראשונה מישהו היה מזכיר את השם שלה.
היא כבר פרצה ומוכרת מאוד מזה שלוש שנים, המדובר על שחקניות ושחקנים שפחות ידועים לציבור הרחב
(ל"ת)
היא כבר עברה את השלב הזה מזמן
אבל כן מוזר שהיא לא עלתה כאן, אבל שנאפ, הקולגה והבי אף אף, כן הוזכר.
אגב, חוץ ממנה יש עוד כמה ילדים שהיו יכולים לככב פה. יש כמובן את שאר הקאסט של דברים מוזרים, את ג'ייקוב טרמבלי, איאן ארמיטאג', אלן קים, ג'וד היל, וודי נורמן ועוד המון שמות שלא אומרים כלום להרבה אנשים אבל לגמרי יכולים להיות שמות ענקיים בעתיד.
עוד כמה שחקניות שהייתי רוצה לראות אותן פורצות ואת שמן יותר ידוע לציבור הרחב
לורן טיילור (שיחקה עד עכשיו בשתי סדרות שלא נלקחו מאוד ברצינות לצערי, והיא יפהפיה ומקסימה)
אל מקינון (כנ"ל, כלומר סרט וסדרה, זכורה בעיקר מפלא)
ג'וליה באטרס (מאז היו זמנים בהוליווד לא עשתה שום דבר ראוי לציון)
פרנצ'סקה קאפאלדי (שיחקה בעיקר בסדרות וסרטי זבל וולגריים, מגיע לה יותר מזה)
ווילו שילדס (מאז משחקי הרעב קולה נדם)
ובאמת שאני יכול להמשיך עם הפלת השמות הזאת כל היום כי יש מלא, אבל גם כאן השאלה היא האם הן לא נופלות על התפר ומהו התפר, בעצם (שחקנ.ית ששמן איכשהו כן מוכר לקהל הרחב, אבל כזאת שעדיין לא קיבל.ה מספיק הזדמנויות להוכיח את כישרונן האמיתי, או שכן קיבל.ה אבל איכשהו פספסנו? אני בכיוון של הכוונה שלכם?)
אלו שהבאת יכולות להיכנס לרשימה לדעתי
הן לא שמות גדולים והן מוכרות רק לקבוצות קטנות. אני חושב שזה גם הקריטריון – בשביל להיות "הכישרון הבא" צריך להיות nobody, אבל somebody בשביל קבוצה מסוימת (יש דרך לתרגם את זה? לא חשוב).
על בראון למשל שמעתי לפני שהתחלתי לצפות בסדרה, ולפני שידעתי שהיא שם בכלל. אבל על שנאפ שמעתי רק בהקשר של דברים מוזרים. בעיניי זה מחלק את השחקנים בצורה די טובה.
אף אחת וכל אחת?
(ל"ת)
אולי אף אחת ומישהי, אבל זה לא מספיק טוב אם אתה שואל אותי
(ל"ת)
״לפעמים בחיים מגיעה נערה שהיא הכול וכל אחד״.
(מתוך סצנת הפתיחה היפהפיה של סרט איום ונורא)
למה עברית כל כך מעצבנת בעצם?
(ל"ת)
כי לאנגלית יש את אוצר המילים הגבוה ביותר בעולם שרק הולך ומתרחב כל שנה.
אבל יש מילים שנשמעות יותר טוב בעברית. רמזור, למשל. או מחזמר, שאנשים פה הפסיקו להשתמש בה לצערי.
כי אנגלית, באופן כללי,
נפגשת עם שפות אחרות בסמטה חשוכה, מעלפת אותם עם גרב ממולאת בסבון ושודדת אוצר מילים מהכיסים שלהן.
אני לא חושב שזה עונה לשאלה שלו. אוצר מילים צר אף פעם לא הייתה בעיה של עברית,
או מה שהופך אותה לפעמים למעצבנת. עברית לא בדיוק חדשה בשכונה ואני מאד מחבב אותה בסך הכל. אומנם יש הרבה פעמים שאני אגיד או אכתוב מילה באנגלית כי קשה לי לחשוב על מילה עברית מקבילה לה אבל מניח שאם הייתי מדבר הרבה באנגלית ביומיום זה גם היה עובד לצד השני. הבעיה שלי איתה שאני אף פעם לא קונה עד הסוף בסרטים ישראליים את הדיאלוגים וחתכי הדיבוא של השחקנים. תמיד זה מרגיש לי מלאכותי, לא מציאותי ואוקוורד. התחלתי לצפות ביצירות ישראליות כשאני מתייחס אליהן כעוד סרט זר בשפה זרה.
הנה, יכולת להגיד מביך ואמרת אוקוורד. מש״ל.
(ל"ת)
אבל מביך ואוקוורד זה לא בדיוק אותו הדבר
מביך זה "מסתבר שכל הזמן הזה הייתי השמלה שלי היתה תקועה במכנסיים" ואוקוורד זה "ראית שהאמא של החתן והאמא של הכלה הגיעו עם אותה השמלה?"
ייתכן שיש מילה יותר מדוייקת בעברית לאוקוורד (אי-נעימות, אולי? למרות שזה לא בדיוק זורם), אבל זה לא מביך.
Awkward זה בדיוק ״מוזר ומביך״.
אני מקבל את דעתך שאת רואה הבדל בין awkward למביך שהוא הבדל שגם אני לפעמים מרגיש, אבל זה בדיוק מוכיח את הטענה שלי על למה אנגלית (וההבדל בין אוקוורד ומביך הוא עוד נסלח, הרי יש פה גם מגיבים שכותבים הייט במקום שנאה, פופ קולצ׳ר במקום תרבות הפופ וכן קוראים תמיד לקולות שבראש של ריילי ג׳וי וסדנס במקום שמחה ועצב.)
למה אנגלית מה?
המשמעות עשויה להיות לא נעים, מביך, מגושם (בעיקר תחושה).
למה משתמשים פה באנגלית כל הזמן.
ברצינות, כשאני קורא סדנס במקום עצב, אני צריך לבדוק פעמיים שלא מדובר בפסטיבל סאנדנס.
במקרה הזה, זה השם של הדמות בסרט. לא נהוג לתרגם שמות.
ןאני בעד שכל אחד תמיד יתבטא באופן שהוא רואה לנכון, כל עוד זה לא פוגעני כמובן.
אבל אלה לא סתם דמויות, אלא רגשות.
וכשאנחנו מדברים עברים אנחנו חשים עצב ולא סדנס (וגם קוראים למוח מפינקי והמוח מוח ולא דה בריין.)
כן ראיתע את הסרט. אלו רגשות שהאנישו ולצורך הסרט מתייחסים אליהם כדמויות לכל דבר.
הרי הם עושות פעולות פיזיות וחוות במהלך הסרט רגשות בעצמם, שזה לא בדיוק משהו שמאפיין רגשות ממה שידוע לי. ויש מקרים שמתרגמים שמות ובעיניי הפ לא הכרחיים. בכל מקרה אם מעדיף לקרוא לגוי מהקול בראש שמחה קרא לה בכיף אבל אם לאחרים יותר נכון לקרוא לה ג׳וי אז למה זה מפריע בעצם?
(אנחנו איכשהו תמיד מגיעים לדיונים על הקול בראש)
אבל גם לדיונים על אופוריה או סיינפלד.
והסיבה היא שבדיבוב לעברית וכן בכתוביות לעברית וכן בספר הרשמי של הסרט תרגמו את זה ככה ולא קראו לכל רגש בשמו האנגלי; בקונג פו פנדה למשל זה היה נוראי כשהשאירו את השמות של החיות באנגלית מבלי לתרגם. כן, לפעמים התרגום מיותר וסתם אידיוטי כשמתרגמים שם פרטי שהוא לא ייצוג של משהו כמו שעשו לדש פאר אבל הרגשות שם הן גם דמויות בפני עצמן וגם ייצוגים מופשטים ולכן זה בעייתי. (אגב, זה לא עובד ממש כמו שזה עובד בסרט אבל כן ייתכן מצב ובו אדם מרגיש שהוא לא יחווה יותר שמחה לעולם וזה סוג אחר של עצב מאשר סתם עצב; מן הסתם זה יהיה מורכב יותר מ"השמחה שלו בוכה" אבל הכיוון דומה גם אם לא מומחש פיקסאריסטית במדויק.)
נהוג לתרגם שמות משמעותיים
אלא אם כן השם המתורגם מוסיף יותר מדי הברות או מאבד משהו כמו מצלול.
אולי בגרסה המדובבת.
בכל מקרה למי שצופה בסרט באנגלית יותר טבעי לקרוא להם אחכ סאדנס וגוי כי ככה מבטאים את השם שלהם על המשך. במשך רוב הסרט שהמילים האלה נאמרות הם מתייחסות לדמויות שמייצגות רגשות ולא לרגשות עצמן. לכן המשפט ״ג׳וי וסאדנס פוגשות את בינג בונג״ נשמע סביר והגיוני אבל אני מבין למה משפט כמו ״ריילי חשה סאדנס בגלל מעבר הדירה״ נשמע מגוחך.
בדיוק
יותר קל להמחיש את זה עם ג׳וי, כי זה אשכרה שם שקיים באנגלית, ושמחה זה אשכרה שם שקיים בעברית, והם ממש לא ברי החלפה בתור שמות.
כמו שאני לא אקרא למישהי שקוראים לה רוז שושנה, מרגיש לי טבעי לקרוא לדמות בשם שלה.
במקרה הזה, נכון, לשמות יש משמעות והמשמעות ברת תרגום, אבל כל עוד מדובר בשמות, לגיטימי לגמרי לדבוק במקור.
ומה עם Sadness? מי יקרא לבת שלו ככה? ומי לעזאזל יקרא לבת שלו Disgust?
(ל"ת)
איך זה עובד בתור נימוק? ממתי נקבע שדמות צריכה להיקרא בשם מקובל?
הם דמויות ללא הורים שהעניקו להם שמות אז משהו בהיגיון הזה משובש.כמו שיש לך יצירה עם דמויות שהם גם ישויות בשם Dream וDeath וזה בסדר לקרוא להם ככה במקום בחלופה העברית (במקרה הזה יש להם הרבה כינויים נוספים אז זה הקל). ולמה לא לקרוא לספיידרמן איש העכביש כמו שעשו פעם? נימוק משונה.
כבר ניהלת את הדיון על זה בביקורת על "הקול בראש"
בכל-זאת עברו שבע שנים, אז הכל בסדר.
מקווה שהציטוט העצמי לא מתפרש כתוקפנות או רידוד.
"הדוגמאות שהבאת הן בסדר והכל, אבל לעניות דעתי וידיעתי, אין בנמצא איזושהי מוסכמה לגבי אילו שמות אנו מתרגמים בשיח יום-יומי ואילו לא. לפני כמה עשורים להגיד The Doors במקום הדלתות היה אולי גורם לאנשים להגיב כמוך, אבל להגיד היום החיפושיות במקום הביטלז יעורר מבטי פליאה מצד צעירים.
כנ"ל אם תקרא לאייזיק ניוטון יצחק כמו שרשום באנציקלופדיית מכלל*.
זה לא משנה אם אנשים צפו בסרט עם כתוביות או לא, הם רגילים לקרוא לדמויות בשמן (קרוב ל)כפי שהוא נאמר בסרט. כן, ישנה הבדלה מפני שמדובר ברגשות, אבל נוכח העובדה שהן מיוצגות ע"י גופים מואנשים שמשוחחים בינם לבין עצמם, ההתייחסות אליהן כדמויות "רגילות" לא צריכה להפתיע אף-אחד. בדיוק כמו שזה לא ממש מוזר שבמשחקי הכס Littlefinger נשאר ליטלפינגר אף על-פי שאני מניח שבכתוביות הוא מתורגם לאצבעוני.
למען ההברה, גם לי מפריע כשדוחפים בכח אנגלית כשקיימת מילה מתאימה בעברית ביום-יום. כריך, לא סנדוויץ' כשאני משוחח בעברית. נייד, לא סלולארי וכן-הלאה.
אני פשוט ממש לא חושב שזה המצב כאן."
*פה הרשיתי לעצמי לתקן את מכלול במקור למכלל.
לא תוקפנות ולא רידוד, פשוט אי הסכמה הדדית.
קיימות מוסכמות שונות בפורמטים שונים; ברור שאם בסרט של טוד סולונדז או של ג׳ניפר לורנס או בשיר של פי ג׳יי הארווי (סליחה) יש בחורה/אישה שקוראים לה ג׳וי אז שמה לא יתורגם, אבל כאן הדמות לא נוצרה כדמות סתם אלא כהמחשה של רגש. ברור שבאושר לא נתרגם את שמה של ג׳וי כי זה יהיה יותר מדי על האף, למרות שברור שלשם שלה יש משמעויות נלוות וסמליות שסולונדז חבר בכוונה (קוראים לה ג׳וי כי היא נאיבית והיא נמצאת בתוך סרט שקוראים לו אושר אבל הדמויות בו או שסובלות או שמשיגות את האושר שלהן בדרכים פסולות ומגונות בחברה.) במקרה של ריילי, זאת לא ילדה/נערה/בחורה/אישה שמתהלכת בתוך הסרט ובמקרה קוראים לה ג׳וי, זאת לגמרי ומילולית השמחה שבתוך הראש של ריילי ולכן גם יש לתרגם את שמה מילולית, בדיוק כפי שריילי אוכלת את ארוחותיה על השולחן ולא על הטייבל (אגב רנדל, אצל פראצ׳ט כן תרגמו לחלום ולמוות ולא לדרים ולדת׳.)
געגועי לניואנסים
זה מאוד מאוד דומה למוזר ומביך, אבל זה לא בדיוק זה. זה משהו ליד.
joy זה לא בדיוק שמחה. שמחה זה happiness. האמת שאם כבר היו רוצים לבחור שם שהוא תרגום יותר מדוייק של joy אז עליזה יותר מתאים, כי זה משהו בין עליצות לעליזות, שיותר מסמל את הצורך של joy לדאוג שתמיד תהיה אוירה טובה ונעימה ונטולת עצב, מאשר שמחה שמרמזת על התרוממות רוח בעקבות חוויה חיובית.
יש דברים שבמילה באנגלית יש להם ניואנס נוסף שלא קיים במילה בעברית. נניח, זה נכון שאני יכולה להגיד שאני כל כך מתוסכלת שבא לי לדפוק את הראש בקיר באופן מילולי, אבל איכשהו כשאני אומרת שאני כל כך מתוסכלת שליטרלי בא לי לדפוק את הראש בקיר זה מקבל גוון טיפה שונה.
וגם אם בליטרלי אני עוד לפעמים כן מנסה את המינוח העברי הטהור, מילה שאני לא מצליחה עדיין למצוא חלופה עברית הולמת היא "סיריאסלי?!?!?!" שמביע תדהמה משולבת תסכול על מצב קיים שלא ברור איך הוא קיים.
גם בעברית יש מילים עם גוונים שאי אפשר למצוא באנגלית – בין אם זה "יאללה" על כלל הטיותיו שיכול להגיד בערך עשרה דברים שונים כתלות באינטונאציה או אפילו "חוצפה" שאין לה באמת מקבילה אנגלית מדוייקת.
אז אני פחות מתחברת לפופ קולצ'ור, אבלכשכותבים הייט במקום שנאה זה לא בדיוק אותה מילה, זה מגיע ממקום אחר של haters gonna hate. שנאה זה רגש שנוצר בסיטואציה מסויימת, הייט זה סטטוס שלמיטב הכרותי עם השימוש במינוח הזה מיועד לשימוש כהבעת חוסר שביעות רצון (שלא לומר סלידה) מדמויות ציבוריות.
הכפילות משמשת כדי לדייק ניואנסים, כשהניואנסים, בתורם, נובעים מהתרבות של דוברי השפה כשפת אם.
חלק מהשימושים אני מחבבת, חלק מתעבת, אבל הדעה שלי מחשבת בדיוק כמו הדעה של כל אחד אחר.
"בא לי לדפוק את הראש בקיר" הוא לחלוטין ביטוי שקיים באנגלית.
למשל כאן. וכל שאר הדוגמאות שהבאת לגמרי ולחלוטין מוכיחות את הטענה שלי. אין שום ניואנס בלהגיד "סירייסלי?!" במקום "ברצינות?!" או "הייטרס גונה הייט" במקום "שונאים ישנאו תמיד" מלבד הרצון להישמע אמריקאי ומגניב יותר (או סתם אם את.ה מעריצ.ה סופר-אובססיבי של טיילור סוויפט ורוצה לצטט אותה במקור באנגלית ואז זה בסדר.) אין כאן שום דקות או ניואנס. זה לא ביטויים שאני בעצמי כמתרגם נאבקתי ועדיין נאבק איתם אבל אין בעברית (stage mum, למשל. יגעתי אך לא מצאתי.), זאת אותה מילה באותה המשמעות באנגלית ובעברית שלך נשמעת כאיזה ניואנס מיוחד באנגלית סתם כי את (כמו כולנו כאן) רגילה לצרוך תוכן דובר אנגלית, ואני אומר את זה מניסיון מקצועי של בוגר לימודי תעודה לתרגום ספרות (וכן אנגלית וספרות כללית) באוניברסיטת תל אביב וכן כמתרגם מקצועי עם ותק של שתים עשרה שנות תרגום שתירגם חמישה ספרים. אני מאוד נהנה מוויכוחים של "זה כן, זה לא" בעין הדג אבל זה בערך כמו שאני אתן עכשיו לרז גרינברג הרצאה בתולדות האנימציה.
תראה, אין ספק שאתה מבין יותר ממני
אבל דווקא בגלל זה מפתיע אותי שאתה כל כך מסכים עם התרגום של ג'וי לשמחה, בהתחשב בעובדה שהרגש שמובע שם הוא, ובכן, לא ממש שמחה…
לא במובן המילולי כי שמחה מתורגם לhappiness ולא במובן המהותי כי התפקיד של ג'וי במערכת הוא יותר קרוב ללהיות המעודדת של ריילי מכל דבר אחר?
אז אפשר לטעון שhappiness ו-joy זה בעצם אותו הדבר. ואפשר גם לטעון שגילה, דיצה, חדוה ורינה זה בעצם אותו הדבר וזה בעצם כן, אבל לא? המילים השונות מביעות רגשות שהם דומים אבל לא זהים. האם אני טועה לגבי joy /happiness
ולגבי השאר – יש כאן דיון שהוא יותר עמוק לגבי התפתחות שפה. יש הרבה דברים שאני מוכנה להתווכח עליהם עם האקדמיה ללשון אפילו שהם הגורם הכי רשמי ומקצועי לנושא השפה. צוהוריים זו צורת רישום מכוערת. אני מבינה שדו"ח צריך להגיד DUAH אבל אני אמשיך להגיד DOH, וההתעקשות שלהם להפריד בין עליך/עלייך ואליך/אלייך בעולם שבו הערפול הזה תורם ליכולת שלנו לכתוב באופן א-מגדרי היא מיותרת לחלוטין.
אקדמית אתה מבין הרבה יותר ממני בלי שום ספק, אבל זה לא דיון אקדמי, זה דיון פוליטי על תפקיד השפה והתפתחות השפה. וספציפית על שימוש במילים מסויימות לצרכים מסויימים. שזה דבר שכל אחד מאיתנו יכול להתווכח לגבי כל דבר (כן, גם לגבי י' בגוף ראשון עתיד, וגם לגבי שם מספר בזכר ונקבה, אני לא אסכים, אבל מה מיפ הפרטית חושבת זה לא משנה, אלא בסופו של דבר מה מקובל ולא מקובל חברתית, וזה מגיע מהשטח בין השאר על בסיס דיונים כאלו).
נ.ב.
וברור שאותה דקות/אותם ניואנסים נובעים מהעובדה שאנחנו צורכים תוכן בשפות אחרות (וספציפית אנגלית אמריקאית). רק שבעיני זה לא באג, זה פיצ'ר. שלא לומר- זו לא תקלה, זה אפיון!
דבר אחד יצא מהדיון הזה -
גרמת לי לבדוק את מקורו של הביטוי הזה שאת כל הזמן משתמשת בו ("זה לא באג, זה פיצ'ר"), חשבתי שזה אזכור למשהו או ציטוט מתוך סרט או סדרה, אולי אפילו מהחבובות (ברצינות, אחד השירים מהסרט של החבובות מסוף 2011 כולל את השורה "יש כאן באג") אבל ממה שהבנתי זה פשוט ביטוי שקיים בקהילות מדעיות. בכל מקרה, אם את יודעת יותר על מקור הביטוי הזה אז אשמח שתלמדי אותי, לא צחוק, כי אני לא שמעתי אותו (או את "באותו הכסף") לפנייך. אולי זה כי אני לא מכיר מספיק מדענים (טוב, בת דודה שלי מדענית, אבל לא נפגשנו שנים.)
זה לא דיון פוליטי ולא היה דיון פוליטי עד שהכרזת שהוא כזה. מדהים איך אנשים פה תמיד מתעקשים שהכול פוליטי או בוחרים שוב ושוב להסיט את הדיון לכיוונים מגדריים כשזה לא היה הנושא בכלל. בקצרה אומר שאני מסכים איתך חלקית, לא לגמרי. צורות ביטוי כמו א.נשים נראו לי מאולצות בהתחלה אבל הן כבר גדלו עליי והיום אני רואה אותן כאתגר לשוני מגניב ובנושא מגדרים של מספרים אני דווקא כן מקפיד בדרך-כלל למרות שלפעמים זה פשוט מסורבל ולא נחוץ (יותר טבעי לכולם להגיד shmona esre למרות שההגיה הנכונה היא shmone esre.) בנושא אליך/אלייך, ההבדל חשוב למי שכן רוצה להיות ממוגדר.ת, ומי שלא כמובן שלא ישתמשו בו, אז אני לא רואה עם זה בעיה.
בחזרה לאון – כן, ג'וי זה יותר אושר משמחה, אבל ג'וי היא ממין נקבה בסרט ואושר זה שם של בן, אז זה לא היה נשמע טוב. ההבדל בין שמחה לאושר אכן קיים אבל הוא לא מאוד גדול ולצרכי הסרט הוא לא באמת משנה. למעשה באחד מרגעי השיא של הסרט, אחרי ששמחה נוטשת את עצב בכוונה ולא עוזרת לה לחזור למפקדה היא אומרת לה "אני מצטערת, אבל ריילי צריכה להיות שמחה!" ואני לא רואה איך הסרט היה משתנה באופן דראסטי אם היא הייתה אומרת בדיוק את אותו משפט עם החלפה של מילה אחת ("אני מצטערת, אבל ריילי צריכה להיות מאושרת!")
לא יודע להגיד לגבי מקןר הביטוי אבל הוא נהיה נורא נפוץ בסדרות.
אני יכול להגיד שאני זוכר שהשתמשו בו המון בארכיון 81.
מעניין, לא ידעתי.
(ל"ת)
זה לא קשור למדע, אלא לפיתוח תוכנה.
הוא מגיע מתגובות של צוות הפיתוח לדיווחי באגים (בין אם כאלה שמגיעים מלקוחות או מצוות QA פנימי), והמשמעות שלו היא, בגדול "זו לא טעות, ככה התוכנה אמורה לפעול".
נראה לי שהוא היה קיים עוד קודם, מצאתי אזכורים לביטוי הזה גם מתוך ציטוטים של מדענים שפעלו בשנות הארבעים
(ל"ת)
כמו שעידן אמר
זה ביטוי מעולמות ההייטק.
באג זה תקלה בתוכנה, לרוב נוסעת מבעיה באיזשהו מקרה קצה שצריך להבין מה מקורה ולתקן. אם לחצתי בטעות על כפתור ה"פרסם" על התצוגה המקדימה של ההודעה פה באתר פעמיים, ואז זה מפרסם לי את התגובה פעמיים, סביר להניח שזה לא משהו שהתכוונו שיקרה אלא פשוט איזשהי הגדרה תכנותית מסויימת שמי שתכנת את האתר יכול היה לתקן אותה אם זה היה ממש חשוב לו.
פיצ'ר זו עוד מילה שאני מתקשה למצוא לה חלופה עברית ראויה. אבל בגדול זה הדברים השונים שאנחנו רוצים שהמערכת שלנו כן תעשה. אולי ,"יכולת" או "שימושיות" זו הגדה טובה. אם אני לא טוה האקדמיה הגדירה את זה כאופיין.
בכל מקרה זה ביטוי שבא להפריד בין דברים שהם מבחינתנו לא תקינים אבל נוצרו עקב הצורה שבה המערכת פותחה. לבין דברים שהם מבחינתנו חלק מהאפיון הבסיסי של המערכת.
לגבי אושר – זה לחלוטין שם של בת… (או ליתר דיוק – שם יוניסקס לחלוטין. אגב יוניסקס תופס או שיש לזה מילה בעברית שאני מפספסת?). וגם ג'וי וגם אושר זה חולם, אז סביר להניח שגם ההחלפה היתה עוברת יותר טוב מבחינת התאמת שפתיים. בחרו בשמחה כי ההבחנה של שמחה/עצב יותר ברורה לילדים שצופים בסרט, וזה בסדר גמור. אבל בדיונים בין מבוגרים השימוש בג'וי כמייצג הוא יותר מדוייק מאשר שמחה. ולעומת זאת עצב הוא די תחליפי והרבה פעמים יצא לי להתקל בדיון על המסע של ג'וי ועצב וגם זה לא הפריע לי כי יש הגיון מאחורי הבחירה הזו, אבל לא נתקלתי בשום מקום בשיח על שמחה וסדנס כי שניהם נשמעים עקומים.
אליך/אלייך – לא צריך שהמילה הזו ספציפית תהיה ממוגדרת בדיוק כמו שהמילה לך או אותך לא ממוגדרת. פשוט צריך להחליט שמעכשיו כותבים את שתי המילים עם י' אחת ומי שרוצה להיות ממוגדר.ת יכול.ה להיות ממוגדר.ת באחת מהמילים האחרות שכן כתובות במשפט. אני לא אומרת לבטל לחלוטין את המגדור בשפה העברית. אני אומרת שכאן יש מקום שמצד אחד מאוד עוזר ומצד שני ההשפעות שלו על העברית הכתובה בימינו הוא מינימלי אז יאללה, שחררו…
ואני לא אקבל את הטיעון "אבל ככה כותבים את זה" כי אם השיקוץ של "צוהוריים" קיבל את אישור האקדמיה אז באמת שאין להם שום זכות לבוא בטענות על איות שאינו מדוייק.
לגבי פוליטיקה – הכל פוליטי. כל החלטה שאנחנו מקבלים היא פוליטית והיא משפיעה. ספציפית בכל הקשור לשפה – כל נושא השפה התקינה (והתקנית) הוא גם סוג של סימון של המעמד החברתי (אפרופו למה שחקנים לא נשמעים אותו הדבר בסדרות/סרטים ובחיים האמיתיים). השוני לא הוא בשפה אלא באופן הדיבור (vernecular), ואני נשבעת לך שאני לא מתחכמת וסתם מוסיפה מילים באנגלית. בהנתן בחירה אני אעדיף להשאר עם הגרסה העברית בהנחה והן אומרות בדיוק את אותו הדבר מבחינתי, אבל יש מקרים שאני מרגישה שהניסוח העברי לא באמת מביע בדיוק את מה שרציתי להגיד, וזה קורה בכיוון ההפוך גם כשאני מדברת באנגלית, רק שאז לא תמיד אני יכולה להחליף את המילה בקלות כי לא בטוח שהצד השני יבין על מה אני מדברת. אז איך תגדיר vernecular בעברית. זה לא סלנג. אולי עגה? דיבוריות? אין לי מושג. אז הנה המילה באנגלית מגיעה.
קבלי ספוילר לחיים האמיתיים - אני לא כזה גאון תרגומי שיודע את משמעותן של כל המילים באנגלית כל-כולן.
כשאני לא יודע משהו, אני בודק במילון, ספציפית בבבילון (ולמה בבילון ולא בבל? כנראה כדי לא להתבלבל עם בבלפיש) ובוחר משם את החלופה העברית המתאימה ביותר, ורק אם אין כזאת אני משאיר באנגלית, או שכמובן לא בודק בכלל אם אני יודע לתרגם אינטואיטיבית (ואת vernacular אני בפירוש יודע, זה ״דיבורי״.) (אגב למי שמחפש את בבילון באייפון או באייפד ולא מוצא, האפליקציה שינתה את שמה ונקראת Dict Box עכשיו, אבל זה לחלוטין אותו מילון.) לא, לא הכול פוליטי. באקדמיה ובעין הדג נורא אוהבים לנפנף בזה, אבל זה לא נכון. האוויר שאני נושם איננו פוליטי, הבגדים שאני לובש אינם פוליטיים, המסעדות שבהן אני סועד אינן פוליטיות, האמנות שאני צורך איננה פוליטית ובנות הזוג שלי גם הן לא נבחרו מתוך אג׳נדה פוליטית כזאת או אחרת. כשאני צופה בהקול בראש אני צופה בו כי זה סרט יפהפה עם מסר יפהפה ודמויות יפהפיות וגיבורה יפהפייה, לא כי אני בעד או נגד ביבי. כן, יש מילים מקצועיות בתחומים מסוימים שאינן מתורגמות כמו באג ופיצ׳ר, למרות שיש ביטויים שכן חובה לתרגם (תגידו ״נחמד שיהיה״ ולא nice to have, נו בחייאתק), גם במוזיקה רוב הביטויים לא יתורגמו. כשאני שומע את האלבום הכפול המפורסם של הסמשינג פאמפקינס (כן, לאן שאני יכול אני אדחוף את הסמשינג פאמפקינס, תתרגלו) אני מן הסתם אבחר להקשיב ל-Melon Collie And The Infinite Sadness ולא למלון קולי והעצבות האינסופית, וכמובן שבאופן כללי גם אעדיף לשמוע את הסמשינג פאמפקינס ולא את דלעות המחץ (כך תרגמו את שמם בבבילון. נשבע לכם); לעומת זאת בהחלט יש כאן מגיבים וכותבים (ובמיוחד אחת ספציפית) שכל הזמן אומרת ״ג׳וי וסדנס״. אף אחד מעולם לא אמר כאן את הצירוף ״ג׳וי ועצב״. בשורה התחתונה, אנחנו לא באמת יודעים למה המתרגמים תרגמו Joy לשמחה ולא לאושר והאם זה בגלל שהם לא רואים את ההבדל ביניהם או כי ילדים צופים בסרט או גם וגם או אף אחד מהם, אבל אני כן אגיד שמעולם לא שמעתי על בת בשם אושר, רק על בנים. אליך/אלייך – לא מסכים כי לרוב אני כן רוצה לדעת מה המגדר, כמובן שמי שלא רוצה לגלות אותו יכול.ה לטשטש לבד. לגבי צוהוריים – מסכים לגמרי, בדיוק כמו שאף אחד לא יקרא לנקבות הכלב ברבים klavot למרות שכך יש לבטא.
אני חושבת
שיש לנו חוסר הסכמה על מה זה אומר פוליטי, אבל את האוףטופיק הזה אשאיר סגור לכרגע.
אני כן אומרת שהתרגום הוא לא תמיד זהה לחלוטין למקור, ואני חושבת שעל העקרון הבסיסי הזה, שיש מקרים שמשמעויות הולכות לאיבוד בתרגום, ולא תמיד באמת אפשר לתרגם בצורה מדוייקת שתביע אחד לאחד את כלל המשמעויות הסמנטיות והפרגמטיות של מינוח או משפט מסויים, אנחנו לא מתווכחים. דלעות מוחצות זה סתם תרגום מצחיק. חיפושיות זה לא תרגום אמיתי לbeatles אבל זה מה שהתקבע.
הדיון הוא רק על התדירות שבה זה קורה, והאם כשזה קורה צריך להעדיף את המקור או לבחור את החלופה הכי קרובה האפשרית.
כאן לא אמרו ג'וי ועצב (אולי, לא זוכרת), אבל בשיחות שקיימתי עם אנשים בעל פה כן נתקלתי בזה. ומה שניסיתי להגיד זה לא שפה קוראים לזה ככה, אלא שאני לחלוטין אבין את מי שיבחר להשתמש בשילוב הזה כי הוא הגיוני בעיני.
וסתם כדי לזרוק לחזור לנושא תרגום השמות באופן רשמי – הדוגמה הכי אהובה עלי היא ענתיקה. לפני מי יודע כמה שנים צפיתי בפרק של מרפי בראון, והמפיק הראשי, מיילס סילברברג, התלונן על זה שהחברים מעולם החדשות קוראים לו
Miles away from the story Silverberg.
כשהתרגום בתחתית העמוד היה "מיילס (נשמע כמו קילומטרים) רחוק מהסיפור סילברברג". -ולמען הסר ספק – זה היה הכיתוב המדוייק, כולל הסוגריים.
האם התרגום הזה עדיף על לוותר על חצי מהבדיחה ופשוט לכתוב "מיילים רחוק מהסיפור סילברברג?" או אפילו "קילומטרים רחוק מהסיפור סילברברג?" או אם כבר מתעקשים להסביר את הבדיחה אז "מיילס (יחידת מרחק) רחוק מהסיפור סילברברג"? לא יודעת. אבל הדוגמה הזו תמיד שעשעה אותי כשחשבתי על עבודת המתרגמים וכמות ההחלטות שהם צריכים לבצע על כל רבע משפט.
זאת כבר העדפה אישית של כל מתרגם ומתרגמת.
אני באופן אישי לא משתמש בסוגריים מסבירים בתרגום לכתוביות או בהערות למטה בתרגום ספרים, אבל לחלוטין מבין ומקבל מתרגמים שכן ולמה הם עושים את זה. וברור שהחיפושיות זה לא שמה המתורגם נכון של הלהקה בעברית – במקור תרגמו כהלכה לחיפושיות הקצב.
ולמה לא ל"קיצוביות"?
(עכשיו אני סתם מציקה, לא להתייחס אלי)
אם כבר העלית את נושאי תרגומי מוזיקה לעברית,
אני ממליץ על המאמרהזה, שסוקר את ההיסטוריה של מונחי המוזיקה בעברית (ולמה אף אחד לא אומר דו-רביב), ובמיוחד הסיפור על למה תזמורת ומקהלה היו במקור תרגומים הפוכים.
בקצרה, בלי להיכנס יותר מדי להגדרות של מהו פוליטי, ככה:
"האוויר שאני נושם איננו פוליטי" – האוויר שאתה נושם כולל בתוכו את כל זיהום האוויר שיש לעולם המערבי להציע, שקשור גם לשינויי האקלים. זיהום אוויר ושינויי אקלים – פוליטי.
"הבגדים שאני לובש אינם פוליטיים" – הבגדים שאתה לובש או יוצרו בסין על ידי עבדים ילדים, או נוצרו בישראל על ידי יצרנים מקומיים, או בגדים יד שנייה. ההיצע עצמו, ברמה הכללית, וכל בחירה אישית, גם אם ללא מחשבה, נובעת גם מפוליטיקה גלובלית ומקומית. אז, כן, זה פוליטי.
"האמנות שאני צורך איננה פוליטית" – אממ… האמנות שאתה צורך לא עוסקת ביחסי גברים-נשים? במגדר? במיעוטים? בעוני או בעושר? אתה מזכיר פה די הרבה את ג'ויס, ואת יוליסס בפרט. הוא לא עוסק בכל הרבדים האלה? הוא לא הוחרם ע"י שמרנים כחלק ממאבק שהוא פוליטי?
אפשר להמשיך, אבל נראה לי שהנקודה ברורה.
*רק לחדד: גם פוליטיים, לא רק פוליטיים.
אה נו ברור. כי אתם מרחיבים פה את משמעות המילה.
פוליטיקה במובנה המילולי זה מדיניות, עקרונות מדיניים, ניהול המדינה, ארגון מנגנוני המדינה ויחסי המפלגות. כשמשתמשים במילה גם במובנה המושאל אז ברור שאפשר למתוח כל דבר כך שהוא יצא פוליטי, אבל מבחינתי הרבה דברים לא צריכים להיות פוליטיים, וכשאחרים מתעקשים שהם כן יהיו זה הורס יצירות, מצבים ויחסי אנוש. (האמת שג'ויס עסק גם בפוליטיקה במובנה המילולי המון ביצירותיו. תודה שהזכרת לי.)
לא אנחנו מרחיבים
ההגדרה הרחבה יותר מקובלת במדעי החברה כבר לא מעט שנים: פוליטיקה כהתנהלות במרחב הציבורי בין בני אדם, במטרה להשפיע על סדרי העדיפויות ועל סדר היום הציבורי. יש מי שמרחיבים את זה למרחב הפרטי, אבל זה כבר נתון יותר לוויכוח (האישי הוא פוליטי, ודומיו). ההגדרה הצרה יותר מקובלת ביומיום, אבל בכל פעם שדנים ב-"פוליטי" בדיונים מהסוג הזה, ששואבים מתוך האקדמיה, ומשתמשים בניתוח שיח/תוכן שמבוצע באקדמיה, זו ההגדרה שמתבססים עליה. כשכותבים פה שהכול פוליטי, לא מתכוונים לשמאל-ימין, או ל-"רק ביבי"-"רק-לא ביבי", ונראה לי שאתה מבין את זה. זה עניין של סמנטיקה ותו לא.
בכל מקרה, אם אתה מסכים שהרבדים האלה קיימים באמנות, בלבוש ובאקלים, אז אנחנו מסכימים על מה שחשוב באמת. והוויכוח הופך להיות על הגדרה של מילה, ובאיזה מילה להשתמש, ולא על מהות.
אבל הקשר בין החיים האמיתיים לאקדמיה פעמים רבות רופף עד לא קיים.
אם תגיד למישהו מן היישוב ״פוליטיקה״ הוא ישר יחשוב על הבחירות הקרבות ולא על השאלה למה ריילי לבנה ולמה מיי סינית (וגם התשובה הפשוטה לשאלה הזאת איננה פוליטית כלל ועיקר: כי אלה סרטים ביוגרפיים.) עין הדג איננו האקדמיה למרות שיש פה הרבה אקדמאים ואני ביניהם, וגם אני נהנה מהדיונים האלה, אבל פוליטיקה של זהויות ופוליטיקה בפועל אלה שני דברים שונים לגמרי, גם אם הם לפעמים מעורבבים.
הקול בראש הוא סרט ביוגרפי?
(ל"ת)
לחלוטין. הוא מבוסס על החוויות של הבת של פיט דוקטר בעקבות מעבר דירה משפחתי.
גם אלי (בילדותה, לא בזקנתה) מלמעלה מבוססת עליה.
מעניין, לא ידעתי
אני שמעתי שהסרט מבוסס על שאריות של סרט פיקסאר אחר שעסק בלטאה ובוטל בעקבות כך שהוא היה דומה מדי לסרט ״ריו״ של בלו סקיי.
כנראה שזה גם וגם.
מבוסס על הסיפור האמיתי של כל אחד ואחת מאתנו
(ל"ת)
לא הייתי אומר כל אחד
יש הרבה דרכים שונות לעבור את המעבר מילדות לגיל ההתבגרות.
יש שיזדהו עם התחושות שעולות בסרט (אני בהחלט הרגשתי פלאשבאק לגיל 13-14, אז גם עברתי דירה בדיוק כמו גיבורת הסרט. אם כי לא נראה לי שאצלי מעבר הדירה היה כל כך משמעותי, והרגשות הללו הגיעו ממקומות אחרים), אבל ממה שאני יודע יש כאלה שחווים את הגיל הזה באופן אחר לחלוטין.
חייב גם להגיד שלצד ההזדהות שהייתה לי עם הרבה מהרגשות שמובאים בסרט, לא הרגשתי שהכל היה מדויק. אני לא חושב שרק אז מתחילים ללמוד מה זו עצבות, ובעולם האמיתי לאורך המשבר שעובר על ריילי במהלך הסרט בהחלט היה צריך להיות נוכח בצורה חזקה גם עצב.
זה לא סרט על ילדות/התבגרות/מעבר דירה.
זה סרט על זכרונות שמחים שפתאום הופכים לעצובים כי מה שהיה אז כבר לא יחזור יותר לעולם, וזה רגש שהייתי מפריז ואומר שכולנו מרגישים מדי יום ביומו במידות משתנות.
מבלי להכנס לניואנסים בויכוח הקולנועי שלכם
הרבה מהשימושים שלנו באנגלית שונים מאוד מאלו של האמריקאים, אני לא יכולה להגיד למשל שi literally want to bang my head against the wall
ולמעשה, השהות בארהב היא קצת מסרסת, כי מאוד קשה לי למצוא את המילים באנגלית שיעבירו מגוון ניואנסים של תחושות או רצונות.
Literally זה לא סלנג, וגם לא אמריקאי.
"Lily, the caretaker's daughter, was literally run off her feet."
זהו המשפט הראשון בסיפור הקצר-ארוך הכי מפורסם של ג'ויס, "המתים". (ואל תגידו לי שזה לא קשור לקולנוע.) בתרגומו (המיושן, יש לציין) של אברהם יבין, המשפט הזה נראה כך:
"את לילי, בתו של השוער, הריצו ממש עד כלות הכוחות."
ועד כמה שיש בתרגום הזה מילים מיושנות שאפילו הסבים שלנו מעולם לא השתמשו בהן, 'ממש' הוא תרגום קולע ומדויק ל-literally. האם הוא יהיה נכון תמיד, בכל הקשר ובכל משפט? כמובן שלא. אבל זה גם בוודאי לא "ניואנס אמריקאי שאי אפשר לתרגמו", כי בדבלין של העשור הראשון של המאה העשרים בוודאי שלא דיברו בסלנג "אמריקאי" (שחלקו בכלל קנדי, אבל טכנית זה נכון) של סדרות נטפליקס ואוי לו למתרגם שהיה מתרגם את המשפט הזה כ"לילי, הבת של השרת, ליטרלי נפלה מהרגליים מרוב עבודה". בגלל האימפריאליזם האמריקאי (או יותר נכון, הארצות-הבריתי) הורגלנו לחשוב שכל דבר באנגלית הוא "אמריקאי" – ולא היא.
אני מסכימה
אם מתרגם *היום* היה כותב "לילי ליטרלי נפלה מהרגליים מרוב עבודה". לא הייתי מקבלת את זה. זה לא באמת עברית נכון לעכשיו, ומתרגם כן צריך לכוון טיפה יותר גבוה מהשפה המקובלת.
אבל, מעבר לעובדה שיש הבדל בין שפה מדוברת ושפה כתובה, בפועל – זה כבר קורה. אם מישהו אומר שיש לו האנגאובר מעטים המתרגמים שיכתבו "חמרמורת". יש מילים שעוברות את מחסום הזרות ומתקבלות בתור מילה לגיטימית בתוך השפה. אני לא יודעת מה צריך לקרות כדי שזה יקרה. כאן זה המקום שבו הידע שלך הרבה יותר נרחב משלי, ואתה בטוח יכול לחדש לי (אני לא סרקסטית – זה נשמע לי ממש מעניין והייתי רוצה להבין בזה יותר). אבל אני חיה את השפה הזו כבר 40 שנה כדי להרגיש באופן אישי חלק מהתהליכים.
אז לכתוב יומולדת במקום יום הולדת זה כבר השתרש ברמה שהדעה של האקדמיה לא רלוונטית – זו מילה קיימת בשפה. ומצד שני בצפר נעלם בסביבה שלי. בחברה המצומצמת שלי גמני זו לחלוטין מילה קבילה לחלוטין ברמה שאני מוצאת את עצמי משתמשת בה בהקשרים מקצועיים ואז נזכרת בדיעבד שזו לא צורת כתיבה לגיטימית (ובתקווה מספיק בזמן כדי להספיק לתקן את זה לגם אני).
היום לכתוב ליטרלי זה לא יתקבל. מסכימה, אבל עוד עשר שנים? עשרים שנה? זה באמת נשמע לך כל כך מופרך?
במילה אחת - כן.
כי זה לא אמריקאי, לא ניואנס ולא סלנג, זאת פשוט מילה באנגלית שהושארה בתעתיק ולא בתרגום, בדיוק כמו שלפני עשרים שנה כולם כאן התעצבנו למה המפיצים הישראלים לא טרחו בכלל לתרגם את שמו של הסרט סיינס לסימנים. גם אם זה לא היה ג'יימס ג'ויס הוד גאוניותו אלא סופר.ת עכשווי.ת שחי את תרבות הרשתות החברתיות של 2022, שום עורך לשוני שמכבד את עצמו לא היה משאיר את המילה 'ליטרלי' בטקסט מתורגם (אם זאת סופרת ישראלית שרוצה לתעד איך החברות שלה מדברות והן אכן אומרות ליטרלי אז זה בסדר.) כן יש מקרים גבוליים כאלה גם היום, כמו "אומייגאד" שכבר נשאר ככה גם בכתוביות, ייתכן שמסיבות דתיות כלשהן ו/או כי זה נשמע יותר אותנטי.
לשאלתך, איזה מילים כן נשארות מאנגלית ואיזה לא, אין כללים ברור מן הסתם, אבל יש תחום שלם בבלשנות שחוקר אותו – בלשנות סינכרונית (השפה המדוברת כיום) מול בלשנות דיאכרונית (כללי השפה הנוקשים שלפיהם אליך זה תמיד בלשון זכר ואלייך זה תמיד בלשון נקבה.) (למדתי גם בלשנות באוניברסיטה, אבל אני רחוק מלהיות חומסקי. הבדיחה הידועה היא שאם אתם רוצים להישאר מובטלים אז החוג לבלשנות הוא בדיוק המקום בשבילכם.) את נותנת כאן את "חמרמורת" בתור דוגמה, אז זאת תהיה הנקודה שלי להתייחסות – המילה הזאת פשוט נשמעת מיושנת מאוד, בדיוק כמו שאף אחד היום לא יגיד "מופז" (במשמעות של "מואר באור שמש", לא במשמעות של שאול מופז); זאת לעומת "ממש" שהיא עדיין סלנגית מספיק ומשתמשים בה בעברית מספיק. בנושא "גמני", זאת הפעם הראשונה שאני רואה את זה כתוב ככה, אבל האם התכוונת ל"גם אני" במובן הכללי של "גם אני חושבת ככה" או "גם לי זה קרה" או שהתכוונת ספציפית לתנועת #MeToo? כי, כפי שבוודאי הבחנת, כשאני מדבר על תנועת #MeToo, אני לעולם לא אתרגם ואקרא לה "תנועת #גםאני", פשוט כי בעברית "גם אני" נשמע ילדותי מדי וזאת הרי לא מטרת ההאשטאג הזה (וגם להאשטאג אין באמת תרגום עברי ראוי כי זאת מילה בינלאומית שהושארה בכוונה ככה, בדיוק כמו שאנחנו מדברים בטלפון ולא בשחרחוק וצופים בקליפים ולא בקליטי חוזי.), למעשה למרות ש-#MeToo אלה שתי מילים באנגלית זה גם שם, שם ההאשטאג ושם המגמה או התנועה, ושמות לא מתרגמים, מה שמחזיר אותנו לשמות של הלהקות (וגם שמות של סגנונות מוזיקליים לא מתרגמים – מוזיקה אלטרנטיבית איננה "מוזיקה חלופית".)
זה בסדר, אף אחד גם לא יגיד היום ״מופז״ במשמעות של שאול מופז
הבנאדם* כבר נחשב להיסטוריה, כך שאני חושב שנדיר להיתקל בשם שלו משתרבב לשיחה אקראית.
*אגב, ״בנאדם״ זה בסדר לכתוב?
כי ״בן אדם״ הן שתי מילים נפרדות, מה שמאלץ לכתוב ״בן האדם״ ולא ״הבן אדם״ כמו שזה נאמר, לכן נראה לי יותר מתאים במקרה כזה לכתוב את זה במילה אחת כמו שזה נאמר.
איך שבא לך.
(ל"ת)
אני תמיד תוהה אותו הדבר לגבי חד-קרן
אם לכתוב החדקרן או חד-הקרן
(ויש לי שלוש בנות קטנות בבית, יוצא לי לכתוב את זה הרבה הרבה הרבה יותר מדי).
ואני עדיין מנסה להתאושש מזה שהמינוח הנכון הוא מחזמרים ולא מחזות זמר. אני מבינה למה זה נכון וזה אפילו הגיוני, אבל כל פעם נופלת בזה מחדש…
או "חתול" במשמעות "עטוף"
ע"ע "הר חתול בערפל".
קתול.
(ל"ת)
התכוונתי ל"גם אני" במובן הפשוט
איכשהו שני הלחמים שאני מודעת לעובדה שהם לא באמת הגיוניים השתרשו בסביבה שלי.
גמני=גם אני
("מי רוצה ללכת לסרט?" "אני" "גמני"…)
ולודעת ("מתי מתחיל הסרט?" "לודעת")
ומה שמצחיק זה שהראשון איכשהו נתקע אצלי במח כמו מילה לגיטימית (למרות שברור לי שזה לא) וכשאני כותבת אני משתמשת בו בלי לשים לב בכלל, ולעומת זאת את לודעת אני שונאת. ולמעשה זו מילה שאני קוראת הרבה אבל אף פעם לא משתמשת בה, וגם עכשיו היה לי קצת קשה לכתוב אותה.
ורגע, אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך לגבי עוד עשרים שנה כי אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הדוגמא שלך לגבי סיינס.
לפני עשרים שנה לא הבינו איך לא תרגמו את סיינס לסימנים, אבל באקלים של היום אני חושבת שאף אחד לא היה מרים גבה אם היו מפיצים את הסרט תחת השם סיינס. אני חושבת שבעשרים שנה האחרונות כבר הצטברו לנו יותר גרועים…
הדוגמאות שלך מאד ברורות
ההלחמים עובדים טוב כשהם נכתבים כמו שהם נשמעים.
גמני איבד רק אימות קריאה, לודעת איבד גם עיצור בדרך. אם הראש שלך קורא את המילה והיא נשמעת אותו דבר – אז אין בעיה לשנות את הכתיב שלה. אם לא – אז לא.
אבל אני לא בטוחה
אם זה קשור לשפה עצמה או לעובדה שאת (למיטב הבנתי, בשלב זה של חייך) – מהגרת בשמדברת בשפה שהיא לא שפת האם שלה. זה ברור שהיכולת שלנו למצוא מילה מדוייקת שתתאר דקות מסויימת בשפה שהיא לא שפת האם שלנו זה קשה יותר. אבל בלי קשר יש שפות שיותר טובות בדקויות מסויימות, ושפות אחרות יותר טובות בדקויות אחרות, ואם יש מילה מסויימת שכל המשתתפים בשיחה מכירים ומכיל את הפירוש המדוייק של מה שאנחנו רוצים להגיד כרגע, למה שלא נשתמש בה – בלי קשר לשפה שבה מתנהלת שאר השיחה באותו הרגע? כשבמעבדות שעבדתי בהן היו אזרחים זרים, היו מילים מסויימות בעברית שלימדנו אותם, והשתמשנו בהם גם תוך כדי שיחה באנגלית כי באמת לא היה להן תחליף (Ya'lla, Let's go to lunch!)
אני לא רוצה לדבר בשמך, אבל אצלי באופן אישי – אני מודעת באופן כואב לעובדה שיכולת ההתבטאות שלי באנגלית אפילו לא מתקרבת לשבריר מיכולת ההתבטאות שלי בעברית, וזה למרות העובדה שהשימוש שלי בשפה האנגלית הוא משמעותית יותר תדיר מרוב האוכלוסיה סביבי. כשכתבתי את הדוקטורט שלי האגרון עבד אצלי שעות נוספות (השתמשתי בשיטה של האסתטיקה של החבובות ובדקתי במילון מה המילה הנכונה כדי לא להתשמש במינוח האנגלי. מה אתם אומרים, עבד?)
לעומת זאת כשכתבתי את התקציר בעברית (כי חייבים…) מאוד נהניתי להתעקש למצוא מינוחים בעברית טהורה להכל. אז העבודה שלי פתאום הפכה להיות על פיתוח אסטרטגיות לייצור והגברה של אותות עבור מערכי אבחון מוקטנים, תוך שימוש בעט נובע ננסי המותקן על גבי מיקרוסקופ כח אטומי על מנת לייצר מערך אבחון ביולוגי מבוסס נוגדנים, וניתוח המדדים השליטים אשר משפיעים על יחס אות-רעש. רק שהסיבה היחידה שהרשיתי לעצמי באמת לכתוב את זה ככה היתה הידיעה שאף אחד בעולם לא באמת יקרא את התקציר בעברית אז זה לא באמת משנה אם יבינו אותו. (אחד הבוחנים העיר לי שבעמוד 38 כתבתי sips במקום Sips ואני צריכה להקפיד לכתוב שמות עם אות גדולה בהתחלה. אף אחד לא העיר לי שבכותרת של העבודה, שמודפסת בגופן 80 על גבי הכריכה הימנית של העטיפה כתוב "נוגנים" במקום "נוגדנים").
עבד! אגרון זהו בהחלט התרגום הנכון.
(ל"ת)
כל מה שכתבת נכון
הנקודה שלי שאמנם אני משתמשת כמוך במילים אמריקאיות, כמו ליטרלי. בארה"ב השימוש בהן לא עובד באותו אופן, כך שהניואנס שישראלים מיחסים למילה לא לגמרי רלוונטי. אגב, מכיוון שבתחתית הדיון התיחסתי למילה חוצפה ושטיק, אני חושדת שבשני הכיוונים, הניואנס נולד מכך שהמילה הזרה מקבלת איזושהי משמעות קצת יותר מקלילה מהמקבילה העברית. מניחה שאנחנו גונבים המילים זרות כדי שימלאו חלל בשפת האם, בעוד שבמקור השימוש שלהן גנרי.
עד שלא קראת על הספג מערבי, לא קראת מדע מעוברת :)
מילים מיידיש זה טריפ
אצלי דווקא יש תחושה הפוכה, שאני מפתח יותר ויותר חוש לניואנסים של אנגלית, אבל שוכח יותר ויותר רומנית, גרמנית, מה שהבנתי מערבית… ואפילו העברית שלי הופכת דלה יותר. (לפחות הספרדית שלי משתפרת!)
יש דברים שלאנגלית יש הרבה יותר הבדלה ביניהן, הרבה דברים שקשורים ליחסית חברתיים, כמו אומץ או נימוס, אבל גם הבדל בין עץ כדבר צומח, עץ כחומר גלם, עץ כדבר שהוא כבר לא אחד ועדיין לא השני (tree, wood, timber, log) ולעומתם דברים שאין באנגלית כי הקונספט לא קיים תרבותית, או שהשפה לא שימשה את אלו שעסקו בהם (קציר, גדיד, אסיף, מסיק וכו' כולם harvest כי אנגלית היא, בסופו של דבר, לא שפה מאד חקלאית).
מילים מיידיש, שעברו עם יהודים לתרבות הפופולארית, הן טריפ מטורף כי הן עברו עם תתי-תרבויות בלי מוסדות מאחדים ולפני שהיתה תקשורת המונים סינכרונית, אז כל קהילה היו לי המבטאים שלה ותתי המשמעויות שלה, ונכנסו למיינסטרים האמריקאי עם אנשי מדיה, ופתאום גיליתי שאמריקאים מכירים את "פופיק" כשם לאבר המין הגברי, והמון אנשים משתמשים ב"טושי" (אינגלוז של טוסיק) כשם ילדותי לישבן (מה שמסתדר גם לדוברי עברית). "חוצפה" נכנסה לא במשמעות lip, nerve, cheek, impudence כמו עברית, אלא במשמעות של "העזה", גם לטובה (להעיז לבקש, להעיז לומר את מה שצריך לומר) וגם לרעה (איך הוא מעז, audacity).
יש גם דברים שמאפשרים לזהות את הגבולות של השדות הסמנטיים – למשל ארוחת ביניים, כשמנסים להסביר לאמריקאים, הם פונים לאחד משני דברים: snack, שזה לא בדיוק חטיף, אלא כל אכילה מחוץ לארוחות הגדולות, אבל בתור דבר מתוכנן זה נתפס כמשהו של ילדים, כמו תנומת אחר צהריים (שבארץ היה גם למבוגרים, לפחות פעם, כי הגיע עם הגרמנים והשלאף-שטונדה), וgrazing – "מרעה" – אכילה של הרבה דברים קטנים לאורך היום, בלי ארוחות גדולות.
בכל מקרה, חוץ מאוצר מלים specialized (איך אומרים את זה בעברית? אוצר מלים ייעודי?) בתחומים כמו רפואה או מתמטיקה, אני מרגיש איך אני מתיישב בתוך האנגלית משנה לשנה, ומאידך מאבד את היכולת להגדיר דקויות בעברית באופן שהיה לי טבעי כשגרתי בארץ.
מרתק!
קודם כל תודה על ההודעה הזו, מעניין ממש!
דבר שני – בקהילה סביבי (שהיא מדעית בעיקרה), נראה לי שהדקויות והניואנסים מתחזקים בשפה שחושבים בה.
אני עד היום כל משפט באנגלית צריכה לתרגם חזרה לעברית בראש שלי להחליט מה אני רוצה לענות ואז להחזיר לאנגלית. אחותי שהיא גם אקדמאית, לעומת זאת, כבר לחלוטין חושבת באנגלית כך שאם אנחנו מתכתבות בעייני עבודה היא יכולה לענות לי באנגלית כי זה מה שיותר נוח לה כרגע.
ברמה של העסקת אנשים – הרבה אנשים אומרים שיש להם אנגלית ברמת שפת אם כשברור שמה שיש שם זה רמה גבוהה אבל לא שפת אם. מה צריך לקרות כדי שזה באמת יהיה ברמת שפת אם? לא יודעת אבל ניחוש שלי זה שזה מעבר ללמידה, וקשור גם קצת ל"חיווט" שונה במוח. יש אנשים שמסוגלים לקלוט שפות חדשות ולהשתמש בהם באופן ישיר ויש אנשים שלא משנה כמה הם יתאמנו זה תמיד יהיה משני לשפת האם שלהם.
מבחינתי לחשוב בשפה זה שלב בלמידה
ועבורי לחשוב בשפה אחת ולתרגם לאחרת זה יותר קשה מאשר לחשוב בשפת המטרה ואולי לגשש אחרי מלים או מבנים תחביריים חסרים כשנתקלים בהם ומגלים את הלאקונה.
גם עכשיו אני לא חושב על עצמי כ"אנגלית ברמת שפת אם" כי יש דקויות של משלב שהן לא אוטומטיות לי, למרות שהבחירה במילים לפי ניואנסים וקונוטציות זה משהו שאני עושה באופן קבוע, ופורמלית זה נחשב ההבדל בין "שוטף" לבין "שפת אם". אבל המרחק בין fortnight לtwo weeks או בין penultimate לבין second to last קיים אצלי באופן מודע, לא באופן אוטומטי; שלא לדבר על בחירה בין דיאלקטים – גדלתי עם אנגלית בריטית, לא אמריקאית, והמעבר בין the boot of the car לבין the trunk לא התיישב לי לגמרי (בין השאר כי אני גר בעיר גדולה וכמעט שלא נוסע ברכב פרטי, בתחומים אחרים זה השתנה, למשל jumper כן הפך במחשבות שלי לsweater).
יש כל מיני הבדלים תרבותיים שמשתקפים בלשון, אבל הם לא באמת הבדלים לשוניים (למשל, חברה אמרה שהיא תגור בקומה ראשונה, והערתי על זה משהו; היא נזפה בי שהפכתי אמריקאי, וקומת קרקע זו לא קומה ראשונה.) אני חושב שבארה"ב יש מספיק תרבויות כדי שהאנשים שמייצרים תרבות ירגישו בנוח לעשות את זה בדיאלקט, בסגנון ובתרבות שלהם (גם סרטים, אבל גם תיאטרון, ראפ, קריאת שירה וכו') ושבמצבים שבהם אנשים בסרטים/טלוויזיה מדברים שונה מהם, קל לזהות את זה כדיאלקט שונה, אבל לא משהו מזויף ומומצא, ובעברית זה עדיין חסר, למרות שבסרטים של טליה לביא, נגיד, הסיטואציות מופרכות אבל העברית טבעית.
גם בארצות הברית אנשים לא זרים לאנגלית "בריטית".
(והמרכאות כאן בכוונה כי שפה זאת שפה) כל העולם גדל על תרבות בריטית ואירופאית, הביטלס רדיוהד והארי פוטר השפיעו בכל העולם כולל בארצות הברית ובהחלט אפשר למצוא על האוטוסטרדות האמריקאיות רכבים יפניים וכן קינדר ולואקר בחנויות מכולת אמריקאיות בבעלות אסיאתית. אמריקאים בדרך כלל לא יתבלבלו כשישמעו אדם קורא לגבר bloke ולמעלית lift, זאת אומרת אולי ייקח להם קצת זמן להתאפס אבל הם בעיקרון יבינו אותו; לכן כל המהדורות האמריקאיות של הארי פוטר הן פשוט זוועה כי הן עשו שינויים מיותרים בשפה ולא, לא רק לתרגם את אבן הפילוסופים לאבן הקוסמים, יש עוד הרבה דוגמאות יותר צורמות, כמו שבאחד הספרים מנדרינה יפנית הוחלפה בפרי אחר מחשש שילדים אמריקאים אולי לא יבינו, וכך גם בתרגום לעברית – גילי בר-הלל פשוט גיירה ועיברתה דברים שלא לצורך ובכך איבדה המון מהאווירה הבריטית הקסומה של המקור. לשמוע "לונה המג'נונה" פשוט זורק אותך מהטירות של סקוטלנד להריסות של עזה, וזה לא שאין מילים בערבית שנכנסו גם לסלנג הבריטי (כמו bint) או שאנחנו משתמשים בהן היום בכל השפות מבלי לחשוב בכלל (כמו אלכוהול ומגזין), אבל אין סיבה לתרגם סורבה לימון לקרמבו או בירת חמאה לבירצפת פרט לעובדה שככה בא לבר-הלל.
השאלות של תרגום מול לוקאליזציה
הן שאלות מורכבות בהרבה; יש לי חברה שעובדת בלוקאליזציה של מנגה לאמריקאית, ויש צורך, כי אמריקאים פשוט לא יבינו דברים שיחשבו כהצהרות ברורות מאד ביפן. לפעמים זה מיותר, לפעמים זה חוסך בלבול, אבל זה דיון שונה. בסופו של דבר, אני קיים בתוך תרבות, ואם אני אשתמש בlift למעלית אנשים יתבלבלו לרגע (מה קשור טרמפ עכשיו?) ואז יתאפסו, אבל זה יסמן אותי כאאוטסיידר. לעבור מflat לapartment זה לא סיפור, במיוחד כשכולם סביבך משתמשים במילה נרדפת; זה הופך אותה למילה הכי זמינה קוגניטיבית.
גם יש הבדלים בסימון המעמדי, I reckon זה משלב מאד גבוה או מאד נמוך, תלוי איפה אתה ובאיזה מבטא אתה מדבר. אלו דברים שלא תמיד יש בעברית, כי אין לעברית כזה פיזור גיאוגרפי, וכולם צורכים מדיה בשפה דומה. בסופו של דבר, זה לא שמישהו מהקריות מדבר במבטא אזורי, ולמרות הבדיחות על סלנג ירושלמי, זה לא שירושלמים מתקשים לתקשר עם אילתים או פתח תקוואים או הרצליאניים, אף אחד לא יסתכל עליך מוזר (למרות שהוא הבין מה אמרת) כי השתמשת במילה אחרת למשקה מוגז (כמו שיקרה אם תקרא לו pop בלי מבטא דרומי במדינות שקוראות לו soda, או תקרא למישהו chav בלי מבטא בריטי).
מה אני אגיד לך,
לפני 5 שנים ויותר הייתי בבית מלון יוקרתי בניו אורלינס – כן כן, ניו אורלינס – העיר של הקריאול והתרבות השחורה-צרפתית והג'ז והנסיכה והצפרדע וכל זה – ועל השלט שמורה לכיוון המעליות היה כתוב LIFTS ולא ELEVATORS, ואני שוב מדגיש – ניו אורלינס, לא ערי הגירה כמו NYC או LA. אמנם לדעתי זה היה בית מלון בריטי, אבל הנקודה ברורה; אף אחד מאורחי ומצוות המלון לא התבלבל לרגע שהמעלית תיתן לו טרמפ לאנשהו. קרה לי כבר גם שראיתי בחנות צילום בסן פרנסיסקו את המילה 'צבע' כתובה 'colour' ולא 'color' כי הרבה אמריקאים שאפילו לא היית חושד בהם הם ממוצא בריטי (כולל בריטני ספירס!) ולמה, אם הישראלים כל-כך מושפעים מה"אמריקאים", אנחנו עדיין מאייתים באופן רשמי Dizengoff Centre ולא Center וכשאנחנו הולכים לשירותים בסנטר, בכניסה לשירותים כתוב W.C. ולא RESTROOMS? כמה ישראלים, לעזאזל, כמה בריטים, בכלל יודעים מה המשמעות של ראשי התיבות האלה? אם תהיתם, זה Water Closet, כלומר הבריטים קוראים בצורה מנומסת למקום הזה "ארון מים", האמריקאים והקנדים קוראים לו "חדרי מנוחה" או "חדר אמבטיה" למרות שלא תמצא שום אמבטיה בשירותים של הסנטר או של מסעדה ואילו הישראלים קוראים לו "שירותים" למרות שאף אחד שם בדרך-כלל לא ייתן לך שום שירות (אלא אם כן הכוונה היא לשירות עצמי), וזה עוד מבלי להזכיר מילים וביטויים מיושנים יותר בעברית כמו "בית שימוש" (במה משתמשים שם בדיוק? בנייר טואלט? אבל במטבח משתמשים במפיות ובכל זאת אנחנו לא קוראים לו ככה), "בית כיסא" (גם זה כנראה ביטוי מלוכני), או "נוחיות" (ממתי שירותים ציבוריים זה נוח?) שלא לדבר על ביטויים כמו "מספר אחת ומספר שתיים" או "גדולים וקטנים" (אצל הדתיים ובמילעל), ובכל זאת כולנו נבין למה הכוונה, ואם לא כן יסבירו לנו. כשאנגלי מכפר ביורקשייר יפגוש באיש עסקים מניו יורק, לא תהיה להם בעיה לדבר באותה השפה ולהבין זה את זה, כמובן אחרי המחסום הראשוני של המבטא; ואגב חברה ומעמד, באנגלית אין בכלל מילה לגוף שני רבים ולכן היו צריכים להמציא את y'all שבאמת נשמע במשלב נמוך מדי ומאפיין בעיקר דרומיים וראפרים. בנושא הנגשת האנימה והמנגה היפניים לאנגלית, דבר עם רז או רם, זה כבר לא התחום שלי; ואגב pop (כי איך לא), השיר "Pop Is Dead" גרם להרבה אנשים לתהות האם טום יורק שר שם על מוזיקת הפופ, על אבא שלו או על משקאות מוגזים.
(כל הדיונים האלה ממש גורמים לי להתגעגע לבוז'י. איפה היא באמת? כנראה שבימים אלה היא יותר עסוקה בהקלטת שירים על גלגוחים.)
הסכמתי עד האמצע
ההתחלה היתה מאוד מדוייקת, אבל ברור שגם בעברית יש סימון מעמדי. בדרך כלל זה לא יצור בעיות תקשורת משמעותיות (כי אנחנו יכולים לחיות בשלום גם בלי להבין שכשאומרים אבו יויו מתכוונים לשק שמח), אבל מבחינת סימון מעמדות לעברית יש פיזור גיאוגרפי מטורף כי השאלה היא לא איפה גרים האנשים כרגע (למרות שגם כאן זה לא כזה פיזור קטן), אלא מאיפה הם הגיעו וכאן יש קיבוץ גלויות משמעותי.
אפילו בהתכתבות הקצרה פה אנחנו מגלים שיש שונות מסויימת באיך שאנחנו משתמשים בעברית, ותכלס – סביר להניח שהמתכתבים פה בתת שרשור הספציפי הזה לא מאוד שונים במעמד שלהם בחברה הישראלית.
אז "שלושה בנות" "אומרים שלוש, נועה" זה כאילו הקלאסי אבל זו טעות שכולם מודעים אליה. הרבה יותר יכתבו "שלושת הבנות" למרות שהניסוח הנכון הוא "שלוש הבנות". ויש תפיסה שונה בין "נשמה, תעמיס חריף", "בחורצ'יק, תעמיס חריף", "יקירי, תעמיס חריף", ואני בכלל לא מדברת על הקללות…
באופן אישי, כמישהי שמגיעה ממוצא מרוקאי אסלי אבל ממשפחה שכאילו "התאשכנזה", חברים כל פעם מחדש מופתעים כשאני אומרת להם "תודה כפרה". כי זה כאילו לא מתאים לאנשים "כמוני", אבל כל הילדות שלי עם סבא וסבתא היתה כפרה תעשי ככה וכפרה תביאי את זה.
(*מי שהכי מופתע כשאני קוראת להם כפרה זה הסטודנטים שלי, אני באמת מנסה להגמל מזה…)
איך אומרים באנגלית
I stand corrected :)
התכוונת
אני עומד מתוקן!
אני חייב לציין שנתקלתי בביטוי הלא ברור הזה כמה פעמים פה בעין הדג
אפשר להבין מה הביטוי הזה אומר?
אני לא מכיר את הביטוי לא בעברית ולא באנגלית.
"אני חוזרת בי"
(בעקבות תיקון או הפרכת דבריי)
אז למה לא פשוט לכתוב את זה כך?
״אני חוזר/ת בי״ זה ביטוי הרבה יותר הגיוני וקריא מ״אני עומד/ת מתוקנ/ת״, שאולי עובד באנגלית אבל ממש לא עובד בעברית. אז למה להשתמש בשני?
כי זה פאני
(ל"ת)
במסמ״צ היו אומרים ״הילארי״ (במובן של hilarious, לא קלינטון) וגם ״שייני״.
(ל"ת)
באנגלית? זה פשוט ביטוי
שאומר בפשטות "אני מקבל את התיקון". לביטויים לא תמיד יש הגיון. "לסבר את האוזן" זה לא ביטוי הגיוני בשום עולם ועדיין משתמשים בו…
"אני עומד מתוקן" זה סתם אני מציקה כי אנחנו בשיחה על תרגומים וזה מצחיק אותי.
(אם כי חשוב לציין שאני וחברות שלי כל הזמן אומרות אחת לשנייה שאנחנו עומדות מתוקנות, אבל מקור הביטוי הוא בהחלט הביטוי באנגלית ונאחנו מודעות לחלוטין לעובדה שהוא חסר משמעות בעברית, זו חלק מהבדיחה מבחינתנו)
כן, זה ברור לי
ספציפית התכוונתי לפעמים האחרות בעין הדג שנתקלתי בביטוי הזה (לא יודע אם ממך או ממישהו אחר) וזה הרגיש לי מוזר.
אכן, ביטויים הם חסרי היגיון מילולי (גם ״אני חוזר בי״ זה לא משהו שניתן להבין מילולית), אבל מכיוון שאנחנו רגילים לזה זה לא מרגיש לנו מוזר.
אבל כשלוקחים ביטוי שבאנגלית הוא מוכר אבל בעברית לא, אז אני ישר חושב על המשמעות המילולית ואז זה מרגיש מאוד מגושם ולא ברור.
אני חושבת שבמקרה הספציפי הזה
דווקא התרגום המילולי באנגלית עובד יותר טוב, בעיני, מ"אני חוזר בי".
יש משהו ב"אני עומד מתוקן". שכאילו נותן כבוד לעובדה שנאמר מקבל את התיקון. אני (באופן מטאפורי) עומד ומקבל את העובדה שתוקנתי, כשהסבטקסט של הביטוי הוא "מה שאמרת הוא נכון אז אין לי מה לעשות חוץ מלעמוד פה, מתוקן"…
יש "קיבלתי"
שזה קיצור ל"קיבלתי את התיקון", אבל זה תמיד נשמע לי קצר רוח או מתנשא, ויכול להיות שזה בעיקר בגלל שאני קורא את זה באינטונציה של קצינים בצה"ל 😅
אני איתך
קיבלתי זה ממש חוסם.
זה מרגיש קצת קצר רוח.
כי הדבר היחיד שעלה לי בעברית היה
"וואלה, צודקת", וזה נשמע הרבה פחות מכבד 😅
מה לא מכבד בזה?
או שאתה רומז שלהשתמש בביטויים מערבית זה פחות מכבד מאשר להשתמש בביטויים מאנגלית…….
(רציתי להוסיף סמיילי קורץ ולא הצלחתי)
שלא תחשוב שאני באמת מאשים אותך בגזענות
חחח, פעם אמרתי אותו לאימא שלי באופליין וגם היא לא הבינה
(ל"ת)
גם כאן, אני חושבת שזה חלק מהרעיון
אה, הבנתי עכשיו למה את מתכוונת – כן, השימוש במילים זרות לשפה נותן להן נדבך מקליל נוסף, כמעט by design (על פי הגדרה?). זה בדיוק חלק מהרעיון של מה שהתחיל את השרשורפלצת הזה מבחינתי. ההתייחסות הזו ש(כמו שאני רואה את זה ומשתמשת בזה) "מביך" זה פאדיחה שרוצים אחר כך להתחבא בבית, אבל אוקוורד זה מביך שאנחנו משועשעים ממנו תוך כדי שהוא קורה. ובאותו אופן "אתה רציני איתי?" זה כועס, אבל "סיריאסלי?" זה משועשע. ולסיריאסלי ב"עברית" אין אותה משמעות כמו seriously אם הייתי משתמשת בו בשיחה עם דוברי אנגלית. ולעומת זאת, בשיחה כזו, כשאני מתבלת את השיחה במינוחים בעברית, זה תמיד עם משמעות טיפה יותר קלילה מהמשמעות המקורית.
יש סיכוי שכל מה שאני אומרת פה הוא רק בחלקת האלוהים הקטנה שלי – אבל זה מה שאני רואה בכל המקומות שיש כתיבה לא פורמלית סביבי (ווטסאפ, טוויטר, פייסבוק וכו…) השימוש במונחים באנגלית ברמה מסויימת באים לפתור בעיית אינטונאציה שלא קיימת בכתב.
הספג מערבי זה חזק, ומחזיר לשאלה האם היינו צריכים לקרוא לגרסת הדנ"א הספג סאות'רן או הספג דרומי. לא יצא לי להתעסק עם זה יותר מדי במעבדה לחיחשים (לקרוא על משקל חידקים)…
כן, אבל יש עוד שני היבטים חשובים שלדעתי צריך להתייחס אליהם: מה מקור האנגלית של דוברי העברית, ולמה דווקא אנגלית.
אנחנו חשופים לאנגלית מגיל 0 בערך. עד כדי כך שסרטים וסדרות באנגלית לא נחשבים שפה זרה, ובעברית, לעתים קרובות, כן. למרות שמדובר בשפת האם שלנו. אני מדבר על עצמי: כשאני רואה סדרות וסרטים בעברית משהו לא מרגיש לי נוח. זה לא שפה של "סדרות", או "סרטים". וזה לא שמדברים היום ב-ר' המתגלגלת של שנות ה-80 תחילת ה-90. הדיבור היום הרבה יותר ארצי. אפשר להגיד שזה בגלל שאנחנו מרגישים יותר זיופים באותנטיות של הדוברים והדיבור אבל זה לא קורה למיטב ידיעתי בשפות אחרות. דוברי אנגלית יעדיפו אנגלית, למשל. ולכן זו תופעה ייחודית ומעניינת.
לכך יש להוסיף שאנחנו לומדים בבית הספר אנגלית כשפה שנייה מגיל מאוד צעיר ועד הבגרות. רובנו לא לומדים שפה זרה נוספת.
החשיפה זו לאנגלית דרך השפה המדוברת שלה, בחיזוק השפה הנלמדת במערכת החינוך, גורמת לנו לחשוב שאנחנו יודעים אנגלית, אבל בפועל רובנו מכירים ויודעים אנגלית מדוברת מאוד ספציפית, עם מילים מסוימות שחוזרות על עצמן ומטבעות לשון שהם יותר קאץ' פרייז (רואה מה עשיתי פה?:)) לא מדובר בשפה מדוברת, אלא כתובה, שמותאמת למדיום המשדר. ואת כל אלה אנחנו שומעים באינטונציה מאוד מסוימת, קומית או דרמטית במובהק, של שחקנים ושחקניות. לא טונציה שמכירים מחיי היומיום בהגדרה, אלא כזו שמותאמת לסרטים וסדרות.
עולה לי עכשיו בשלוף "או מיי גאד" של ג'ניס ו-"איי קנואו", של מוניקה מחברים, "סירייסלי", של האנטומיה של גריי, ו-"ווייט פור איט" ו-"לג'נדרי" של ברני סטינסון. ויש עוד המון. זו גם הסיבה שמילים מסוימות משנות את המשמעות שלהן בחברה שלנו. וזו הסיבה שאנגלית בריטית או אוסטרלית נשמעת לנו מוזר בשמיעות ראשונות, מעבר למבטא.
אחת מהסיבות המרכזיות לכך היא שאנחנו רואים את עצמנו כאנשי העולם הגדול, המערבי, לא מקומיים חלילה. אנחנו לא באמת חלק מהמזה"ת, אנחנו הרי באירוויזיון, או כמו שאמרו בילדותי: המדינה ה-51 של ארה"ב. השימוש במטבעות הלשון האלה מחזק את התחושה הזו של קוסמופוליטיות. וההקללה נובעת מכך שאנחנו מכירים את השפה האנגלית מעולם תוכן שהוא פחות רציני, בחלק גדול מהזמן. רובנו הרי לא צפינו בסופרנוס כילדים בגיל 5 ולכל אורך ילדותנו, אבל יש כאלה שצפו ב-"צער גידול בנות", או "אריזה משפחתית", או כל סידרה אחרת, חדשה יותר, למישהו שהוא פחות בומר ממני.
כשאני צופה בסדרות בעברית היום, במיוחד סדרות נוער, אני רואה את השינוי שהתרחש. השפה הרבה יותר זורמת, והרבה יותר קלילה, אבל היא גם הרבה יותר מאונגלזת. האנגלית בולעת את כל השפות האחרות, שבעבר השפיעו על העברית. לא מדובר רק בשימוש באותן מטבעות לשון שהזכרתי, ולא רק בביטויים בעברית שקיבלו את צורתם האמריקאית, אלא גם התחביר עצמו הרבה יותר קרוב לאנגלית מאי פעם. לפחות ככל שהעברית, שהיא שפה שונה מאוד, מאפשרת.
ממה שאני שומע מילדים ובני נוער, אני מבין שזה משפיע באופן עמוק גם על האופן שבו הם מדברים. אני לא יודע לאיפה זה עוד יכול להגיע, אבל זה תהליך מרתק, שאותי באופן אישי די מרתיע, למרות שבפועל הוא לא חדש, והעברית תמיד ידעה להשתמש בשפות אחרות כדי להעשיר את עצמה. השאלה אם יש כאן משהו חדש שישנה את השפה העברית לעומק, כמו שהארמית השפיעה ושינתה את העברית באופן עמוק בעבר הרחוק.
אמריקאים אמיתיים באמת מדברים ככה. זה לא רק בסדרות. חפש בטיקטוק.
(ל"ת)
אני בטיקטוק, באופן די אינטנסיבי בזמן האחרון
בין היתר בגלל העניין השפתי, שתמיד ריתק אותי. וגם בגלל העיסוק שלי: אני עוסק בסוציולוגיה, וחייב להכיר את השיח המתקיים בסוגי המדיה האחרונים; וגם מורה בתיכון, שצריך להכיר את עולם התוכן של התלמידים שלו (וגם כי הרעל הזה ממכר באופן שקצת מלחיץ אותי, למען האמת).
ובגלל כל אלה, אני די ספקן בנוגע לשאלה עד כמה השפה בה מדברים בכל מדיום משודר, שמופנה למסה גדולה של אנשים, היא אותנטית.
אמצעי מדיה כזה, גם טיקטוק, גם אינסטגרם, מבוסס בין היתר על אמצעי תקשורת ישנים יותר, שעליהם גדלו ההורים של הילדים שנמצאים בטיקטוק, וגם חלק גדול מהמשתמשים בני העשרים-שלושים שם.
שורשי השפה התקשורתית שם היא באמצעי התקשורת הוותיקים יותר. הם מצייתים במידה רבה לאותם הגיונות של שיווק, פרסום ונגישות, בין אם מדובר במוצר או באדם פרטי. ולכן השפה בה משתמשים דומה מאוד לשפה המתוסרטת ומסוגננת היטב שנשמעת בטלוויזיה.
אני רואה את זה גם כשאני מדבר עם בני נוער, ואז צופה בסרטוני טיקטוק שלהם. יש הבדל מאוד גדול בסגנון הדיבור, באינטונציה, בבחירת המילים. כך שזה מתקיים בוודאות בקרב דוברי עברית.
מהתרשמות שלי מהדיון כאן, נראה לי שצדקתי גם בנוגע לארה"ב.
אבל אתה מורה בתיכון בישראל. לא חיית איך בני נוער צפון אמריקאים מדברים במציאות ולא בסדרות.
ואם כבר אקדמיה, הדוקטור דוד גורביץ׳ טען בספרו על סרטי הגנגסטרים שהחיים האמיתיים שלנו רק מתקרבים יותר ויותר לבדיון – והוא צודק.
נכון, ולכן אני ספקן אבל לא קובע חד משמעית
בנוגע לארה"ב. בנוגע למה שכתבתי על ישראל, זה הרבה יותר מבוסס. אבל יש דמיון מאוד גדול בין השפה שבה מדברים בטיקטוק לשפה הטלוויזיונית הוותיקה יותר. שפה יותר מדי מסוגננת ו"נקייה" (גם אם כוללת קללות) מכדי שאפשר יהיה לדבר בה ביומיום באופן חופשי.
בנוסף, אני כן יכול להגיד, שמהתרשמות שלי, יש הבדל סגנוני ברור בין השפה שבה משתמשים בשידורים חיים של אנשים פרטיים לבין השפה שבה הם משתמים בסרטונים ערוכים שלהם. במיוחד שידורים חיים ארוכים שבהם מדברים עם הצופים שכותבים תוך כדי. גם התגובות לאותם אנשים, וגם האנשים עצמם מדברים הרבה יותר חופשי, והרבה פחות מסוגנן.
בנוגע למה שכתבת על גורביץ', אני מכיר את הרעיון הזה מכיוון אחר. בודריאר, שאני מעריך שאתה מכיר בתור מי שעוסק בתרגום ובשפה באופן כללי. ימים יגידו עד כמה אנחנו באמת האמת והבדיה יתמזגו. אני מאמין ביכולת וברצון של אנשים להבדיל בין אמת לבדיון, ואני רואה איך אנשים מבחינים, גם בדור הצעיר יותר, בין העולם המקוון על המסכים, לבין העולם האמיתי.
חותם על כל מילה.
מעניין אם בעוד כמה שנים צעירים ישראלים יתחילו גם להשתמש בסלנג כמו ״פוגרס״ ו״רכבת הייפ״ גם באופליין.
רגע, בעצם, הזכרת פה את בודריאר, אז אני ארחיב:
סימולאקרה זה לא בדיון שמתקרב למציאות אלא שיעתוק שאין לו מקור. הדוגמה שתמיד נותנים היא הטירה בדיסנילנד אבל יש לי אחת יותר טובה – החנון הנחמד שמאוהב במעודדת היפה עד שהיא משתכנעת להיפרד מהחבר האלים והדושבג שלה שמאיים עליו ומחפיץ אותה. יש אינסוף דוגמאות כאלה מהקולנוע ואף אחת שאני מצליח לחשוב עליה מהחיים האמיתיים שלי או של אחרים.
אני יודע
התלבטתי אם להמשיך ולפרט את הקשר בין סימולקרה למה שכתבת, אבל אז הבנתי שאנחנו באוף של האוף של האוף, ובכל מקרה הקשר נראה לי ברור, אז ויתרתי :) כנראה טעות.
אני חייב בהזדמנות זאת לציין שיצא לי לקרוא כאן לא מעט שרשורי אוף טופיק שנמרחים ונמרחים בלי סוף ומאבדים לחלוטין את הקשר לקולנוע
ולא יצא לי להיתקל באחד כל כך מעניין כמו זה על ענייני השפה.
אולי זה בגלל שבגדול אין כאן פוליטיקה והתנגשות אידאולוגיות כמו שיש בהרבה דיוני אוף טופיק נמרחים (וכן, אני יודע שעלתה כאן השאלה של מה זה בדיוק פוליטיקה, אבל זה די צדדי וגם לא עוסק בפוליטיקה עצמה אלא בהגדרה של מה זה פוליטיקה), כך שזה זורם באופן מאוד נינוח וללא התנצחויות, שזה נהדר מבחינתי.
שרק ימשך, זה הפך את עין הדג למעניין יותר.
האמת היא ש'חוצפה' זה מקרה מפתיע.
כבר נתקלתי בשתי סדרות ילדים אמריקאיות שהשתמשו במילה 'hutspa' (במלעיל). אני לא יודע אם זה בגלל שיהודים היו מעורבים בסדרות האלה או שזו מילה מוכרת באמריקה. בכל אופן זה נורא הפתיע אותי לשמוע את המילה.
למילה 'חוצפה' אכן יש מעמד מיוחד בתרבות היהודית והעברית, אבל rudeness זה לגמרי ולחלוטין תרגום מדויק של המילה.
(ל"ת)
לא לגמרי ולא לחלוטין
קח למשל את המשפט הבא: "איך יש לך את החוצפה לבוא לפה ולהגיד לי מה לעשות?!?!", שזה דוגמה לשימוש מאוד נפוץ שנעשה במילה.
במקרה הזה, המילה "חוצפה" תתורגם בכלל ל-audacity. ובכללי, נראה לי ש-audacity זה תרגום יותר מתאים ל"חוצפה", למרות שבאמת יש גם הרבה מקרים שבהם זה יתורגם ל-rudenes. זה סוג של שילוב של השתיים.
גם וגם. ברור שיש גם מילים נרדפות.
אם כבר אז יש את ההבדל בין disgusting לבין obnoxious שבאמת יותר קשה להפריד ביניהם בעברית.
אני לא בטוח לגבי היום, אבל לאורך תקופה ארוכה השימוש במילה הזו היה מאוד רווח בארה"ב, גם בקרב לא-יהודים
(ל"ת)
מגניב,
יש לה אפילו עמוד ויקיפדיה.
יש כל מיני מילים מיידיש שנכנסו לז׳רגון האמריקאי
ולא תמיד בשימוש זהה לזה שישראלים יתנו להן. גם שטיק מסתובב פה הרבה ואיכשהו למרות משמעות קרובה, זה לא בדיוק איך שאתה ואני נשתמש במילה.
אגב, גם בגרמניה יש שימוש בלא מעט מילים מיידיש וקצת שהם משוכנעים שהן יידיש ולמעשה הן לא (תוהו ובוהו תמיד מצחיק אותי)
אני חושב שתרגום מדוייק יותר של ״ליטרלי״ יהיה ״פשוטו כמשמעו״
אבל בהרבה מהפעמים ניתן גם לתרגם ל״אשכרה״, גם אם אין לשתי המילים את אותה המשמעות (״בא לי אשכרה לדפוק את הראש בקיר״ יכול לעבוד).
וסיריאסלי?!=באמת?!
נראה לי ככה, לפחות. משמש בדיוק באותן סיטואציות באותה משמעות, ועם אותו טון של בוז ופליאה מעורבבות ביחד לתמהיל שמזכיר את גועל מ-"הכול בראש". גם אם זה לא אותו תרגום ליטרלי.
אפשרות שנייה: "את/ה רציני/ת?" יותר מסורבל. אני פחות אוהב, אבל שומע אנשים מדברים ככה.
האפשרות השנייה היא המתאימה יותר
אפשר גם להשתמש ב״ברצינות?!״
לעומת זאת, המילה ״באמת״ נשמעת פשוטה מדי ויותר מתאימה לפליאה קלה (״מה, באמת? וואלה, לא ידעתי שזה ככה״) מאשר ל״סיריאסלי״.
אני מבין למה אתה מתכוון
"ברצינות", נשמעת טוב יותר מבין שתי החלופות שלי. למרות ששמעתי שמשתמשים ב-"באמת?!" באופן שתיארתי. אבל זה הצריך אינטונציה מאוד ספציפית.
"סיריאסלי" נשמעת לי בכל מקרה זוועה. אין לה שום ערך מוסף באנגלית שלא קיים בעברית, היא לא נשמעת טוב במבטא ישראלי, היא מורכבת מיותר מדי הברות שלא מותאמות לשפה העברית, ולכן השימוש בה מיותר. ואני גם לא חושב ששמעתי אנשים אומרים אותה, מאז ימיה הראשונים של "האנטומיה של גריי". אבל זה רק אני.
אשכרה.
(ל"ת)
זה עברית?
(ל"ת)
את מתבקשת לא לתת לעובדות להפריע לך!
עברית, ערבית… הכל אותו הדבר.
גם יידיש עובד.
אבל לא אנגלית. בטוח לא אנגלית!
למה אנגלית מקבלת מעמד עליון?
דווקא כמויות המילים הערביות ששזורות בשפה שלנו מדגישות את הפואנטה של הדיון הזה באופן יפה הרבה יותר. אנגלית הונגשה משמעותית כשהאינטרנט הפך למשהו נגיש, כי פתאום זו שפה שכולם מאוד חשופים אליה. הקטע הזה של לשאול מילים משפות זרות ולאזרח אותך לכדי משמעויות וניואנסים שלאו דווקא רלוונטים בשפת המקור מאוד מאוד נפוץ.
זה לא בדיוק "באמת?1"
זה כן – "אתה רציני איתי עכשיו?" אבל זה פי שתיים (פי שניים? כבר לא בטוחה ויותר מדי מודעת לעברית שלי כרגע) יותר הברות מסיריאסלי, וסיריאסלי הוא יותר עם גוון משועשע, לעומת "אתה רציני איתי עכשיו?" שיש לו יותר גוון כועס.
נראה לי שה"עכשיו" במשפט הזה לא צריך להיות מתורגם לעברית.
יש הרבה ביטויים באנגלית שבהם יש את המילה, ובתרגום כולל לעברית היא מרגישה זרה ולא שייכת.
כמו "come on now, man". בעברית לא נגיד "בחייך עכשיו, בנאדם" (טוב, זה היחיד שעולה לי לראש כרגע. אבל בטוח יש עוד).
חייב לומר, התגעגעתי לדיונים כאלה באתר:)
מישהו אולי יודע – אם כבר בענייני שפה עסקינן – למה שפעת היא המחלה היחידה באנגלית שמקבלת ה"א הידיעה? (תמיד אומרים he got the flu, אף פעם לא סתם flu). ואותו דבר גם לגבי העיר האג. סתם, סקרן לדעת.
יש גם את The River Thames
(ל"ת)
זה קטע בעיקר של אנגלית, אני חושב.
נהרות מקבלים יידוע; גם אוקיינוסים, מדבריות ורכסי הרים.
אבל אגמים, הרים ספציפיים ומדינות לא.
אבל בעיקרון, כל מחלה יכולה לקבל את ה' הידיעה.
להלן the pox, the measles, the mumps, the , the hives, shingles…
לגבי שפעת, נראה לי שזה מיודע בגלל שזה קיצור/כינוי – לא אומרים the influenza או the smallpox, כן אומרים the flu/the pox.
לגבי האג, נראה לי שזה עניין של תרגום מילולי – שם העיר הוא Der Haag, "המבצר". ידוע של שמות מדינות מעניין יותר בעיני, התרחב מהקיצורים של The US/The UK (המדינות המאוחדות/הממלכה המאוחדת) למדינות שאינן קיצורים, ושמות הם תמיד מיודעים, אבל אתה שומע אנשים מדברים על The Iraq וכדומה בחדשות לפעמים.
אפשר לדון על הביטוי הספציפי אם רוצים
למרות שזו לא היתה כוונתי.
אבל "פשוטו כמשמעו" זה משלב גבוה מדי לשפה יומיומית.
ולגבי אשכרה זה נכון למצב שמשתמשים בליטרלי כהגזמה, כי היום גם באנגלית ליטרלי כבר לא באמת אומר ליטרלי (לפי הפירוש השני בין השניים).
אבל "אבל למה לא אמרת קודם? ליטרלי הרגע הזמנתי את הכרטיסים" (במובן שזה באמת משהו שקרה לפני 3 שניות, ולא לפני שעתיים), זה לא בדיוק אשכרה, וזה גם לא פשוטו כמשמעו. למעשה המשמעות המדוייקת של זה היא איזהשהי וריאציה של "זה נשמע כאילו אני מגזימה אבל נשבעת לכם שאני לא". וגם זה לא קולע לרגש המדוייק שאני מנסה להעביר ושבגללו כשתקראו את המשפט הזה מלכתחילה הוא ישמע לכם עקום…
אם כבר הזכרת
אז ״נשבע לך״ (או ״נשבע לכם״ או פשוט ״נשבע״) זה סלנג עברי שלא נראה לי שניתן לתרגם לאנגלית בצורה טובה.
לא מדובר באמת בשבועה, אלא זה יותר אמירה של ״אתה חייב להאמין לי, אין מצב שאני משקר״, בצורה שלא נראה לי שניתן לתרגם במדויק.
או "נודר/ת", הגלגול האחרון של "נשבע/ת", שעוד יותר קשה עד בלתי אפשרי לתרגם.
*ואמן ייכחד במהרה בימינו מהשפה העברית (עוד משפט שאי אפשר לתרגם לאנגלית).
Honest to god?
אגב מילים בעברית שאין להם תרגום לאנגלית
המילה "דווקא" לא באמת קיימת באנגלית.
ניסית ״for spite”?
אם כבר מילה שיש רק בעברית ובאידיש אבל אין באנגלית אז ״לפרגן״ (הכי קרוב שהצלחתי זה ארבע מילים – ״to support without jealousy”.)
For spite עובד בחלק מהמקרים
לעומת זאת, בהרבה מקרים אין תרגום מתאים. למשל: את המשפט "למה דווקא הוא?" אי אפשר לתרגם באמת. זה יתורגם פשוט ל"why him?", שמאבד הרבה מהמשמעות שהייתה במשפט בעברית.
אגב, יש עוד מילה שיכולה להתאים לכמה שימושים של דווקא: "actually". המשפט "היה דווקא די נחמד" יתורגם ל"it was actually kinda nice", ובתכלס זה יעבוד די טוב. אבל עדיין, מרגיש לי שכל ניסיון של תרגום למילה הזו ייאבד קצת מהמשמעות המקורית.
או actually או in particular.
(ל"ת)
תכלס
עוד מילה שלא נראה לי שיש דרך לתרגם לאנגלית.
Word? Preach?
כמו ב:
״נורא שהיא הייתה צריכה לחגוג יום הולדת בזמן הסגר הראשון״.
״תכלס״.
“It’s terrible that she had to celebrate her birthday during the first quarantine”.
״Preach”.
אם כבר מילים שאין באנגלית,
אז "בתאבון".
וגם "מסעדה".
(ל"ת)
ותתחדש.י
ומשהו שמבחין בין המקרים בהם מתאים 'בשעה טובה', 'מזל טוב' ו'ברכות'
איכשהו אני לא מצליחה לשלוף עוד כאלה כרגע, אבל ממש ממש ממש ממש חסרות לי מילים בסיסיות לחיי היומיום. גם אין ביטויים שעובדים כמו "בוא" או "ברצינות?!" במובן הסמי-סרקסטי, הכל יוצא מאוד אופנסיבי או מאוד אנמי.
מה שיש פה, מאוד התרגלתי אליו ומאוד חסר לי בעברית: השימוש בthey כשמדברים על אדם שלישי, יש משהו מאוד יפה בשימוש לא ממוגדר גם כשהמגדר ידוע.
לא יודעת אם יצחיק אתכם כמו שמצחיק אותי
כל פעם שאני מציינת שיש חג יהודי היום (למשל יום כיפור, חנוכה או פסח) אני זוכה לכמה mazal tof מהקולגות.
ניסיתי להסביר להם שזו לא ברכה שעובדת בחגים, או לפחות איך לבטא את זה נכון. נכשלתי.
האקסית הכי רצינית שלי אמריקאית, והיא תמיד הייתה אומרת "Seriously?!" בדיוק בנימה הזאת.
מזל טוב זה congratulations ובוא זה c'mon.
לא
קאם און עם או בלי אפוסטרופי עובד אחרת, ממש אחרת. כל הוייב סביב הביטוי הוא שונה. אגב, גם סיריאסלי עובד קצת אחרת, יותר קרוב לשימוש המעוברת, אבל לא בדיוק.
קונגרטס זו ברכה יחידה ואין בה אבחנה בין ניואנסים. מזל טוב אינו תרגום מדוייק וגם לא נכון מבחינה הפירוש. היא יותר 'ברכות/איחולים' שזה יותר שם הפועל מאשר ברכה של ממש.
אני יכולה להישבע
שמישהו בדיון הזה אמר מוקדם יותר (סורי, יש פה יותר מדי הודעות בשביל לחפש כרגע) שאין תרגום טוב בעברית ל-״?!Seriously״
אז ״ברצינות?!״ ו-״?!Seriously״ לגמרי ברי החלפה מבחינתי.
אבל מה, כמעט כתבתי עכשיו Interchangeable ולקח לי כמה שניות טובות לחשוב מה החלופה בעברית.
מי שיש לו בבילון, לא צריך לחשוב. (יש גם חינם עם מעט מאוד פרסומות.)
(ל"ת)
אין לי צורך, אבל תודה על ההצעה
(ל"ת)
האתגר הכי גדול שלי כרגע
זה לתרגם את המילה 'finna' לעברית. ניסיתי, בדקתי, אבל אין אף מילה שמעבירה הן את המשמעות המילולית והן את המשלב הסלנגי של המקור.
מכר אמריקאי שהיה פה באולפן היה מוקסם מ'מה פתאום'
כי What suddenly פשוט לא היה זה…
אני דיברתי עם אמריקאי ישראלי שלא חי בארץ שנים
ונדהם מכמה ביטויים 'אין מצב', 'בוא' ואחרים, והכי הכי מ'חצי כח'.
אני עזבתי לפני 6 שנים סה"כ
ובפעם הראשונה שנתקלתי ב"קשוח" במשמעות rough (למשל "יום קשוח") חשבתי שזה תרגום מכונה שהתגנב איכשהו, רק כששמעתי את זה מאחותי הבנתי שזה נכנס לשימוש נפוץ.
חצי כוח הפך גם לחצי קלאץ' (בישראל מתים על ביטויים מעולם הרכבים).
אין מצב זה ממש ישן, נשמע כמו ביטוי מהדור של חבל על הזמן והפוך על הפוך (או הפוק על הפוק אם אתה טרנטינו).
הביטוי החדש האהוב עלי זה "בלתי" שנהיה קיצור לבלתי נסבל. לרוב נאמר בשיחה כך "אין, הוא בלתי היום".
בוא נפתח את זה שניה, אדון סבא (מאת סבתא)
חבל על הזמן מהניינטיז, הפוך על הפוך אולי אפילו מהאייטיז- אלו ביטויים בני 30 ויותר ולאנשים שהשתמשו בהם יש ילדים עם זכות הצבעה.
חצי כח (את חצי קלאץ' אני פחות אוהבת) כניראה חדש משמעותית. הבחור המופתע לא נמצא בארץ פחות מעשור.
גם אני אוהבת מאוד "בלתי"
זה למדתי מבנות גילמור
you congratulate the groom, you offer your best wishes for the bride
אז אני מתרגמת מזל טוב לcongatulations, וברכות כ best wishes.
לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי בוא. אני מניחה ש C'mon יכול להיות תחליפי במצבים מסויימים אבל לא תמיד.
וממש ממש חסר לי גוף שלישי נייטראלי ומשגע אותי שמנסים להשתמש ב"הם" באותו האופן, למרות שזה באופן מאוד מובהק לא מסתדר.
אין בעברית גם שום הבדל בין smile ובין grin
ולתרגם את המילים האלה בכמה מילים פשוט יוצא מסורבל ונוראי (״לחייך חיוך טבעי ומתוך שמחה״ לעומת ״לביים חיוך״?)
וגם לא בין faint ובין swoon
(״להתעלף מסיבות בריאותיות ו/או נפשיות״ לעומת ״להתעלף מסיבות רומנטיות״?)
העירו לי על שימוש בק׳מאון
כך שהטענה שזה לא תחליף מעוגנת במציאות.
גם הברכות הן סיטואציה שאני מאוד תקועה בה הרבה (נגיד כשאנשים מסתפרים)
אה כן
לדברים כמו "תתחדש על הבגד/תספורת" אין שום תחליף ונאי תוהה אם זה עניין תרבותי (אולי לא נהוג להעיר על זה, גם אם זה לטובה, בחברות אחרות?)
כנ"ל לגבי "בוא" אולי פחות נהוג להגיד "בוא" וצריך לבקש? או שאת מתכוונת ל"בוא" במובן של "אתה לא באמת מתכוון לזה עכשיו נכון?"
נניח "אני כולי מתנשמת, ובואי, זה לא שעשיתי עכשיו מרתון של 42 ק"מ, כולה הליכה של עשר דקות".
אוווווווווווווווף אני רוצה אינטונציה גם בכתב!!!!
And I mean. זה הכי קרוב.
ותתחדש זה כמו ״מה נשמע״ שלעולם לא יתורגם ל״What will we hear?”, כי הרי אף אחד לא שואל מה נשמע ומתכוון לשאול מה אנחנו הולכים לשמוע עכשיו. בסינית שואלים במקום מה נשמע ״כבר אכלת היום?” וגם שם זה לא מילולי, לאף אחד לא באמת אכפת אם כבר אכלת.
אני כמעט בטוח
ש'מה נשמע' זה לא 'מה אנחנו נשמע' אלא מה נשמע בעולם (נשמע בבניין נפעל), אין לי מקור לזה אבל אני חושד שזה מגיע מיידיש 'וואס הערט זיך' שזאת פחות או יותר המשמעות המילולית שלו.
גם לפעמים מרחיבים את זה ל״מה נשמע אצלך?״
מה שמחזק את זה שזה לא במשמעות של ״מה אנחנו נשמע״ אלא של ״מה נשמע בעולם״.
בפעם הראשונה
ששאל אותי חבר "What's the good word?" שאלתי פעמיים "מה?" לפני שהוא הסביר לי שזו עוד דרך לשאול "מה נשמע?" – כנראה עניין של רקע תרבותי (שחור, מבוגר, נוצרי, מפילדלפיה – מה מאלו רלוונטי לדיאלקט?)
אגב סינית, חברה שהיא בלשנית מרקע סיני סיפרה לי שהשם המקובל לחטיפים בכמה דיאלקטים נפוצים הוא null food, שזה לא בדיוק snack food/junk food כמו באנגלית, אבל מאד מזכיר את "— זה לא אוכל" שמשתמשים (השתמשו?) בו בעברית.
ובסינית קוראים לתנועת #MeToo… ארנב עם אורז.
כי זאת המשמעות המילולית של ״מי טו״ בסינית.
ממש חבל לי
שאי אפשר להגיד באנגלית "What are you confusing the brain to me" (זאת אומרת, אפשר, אבל לא יבינו אותך.)
אבל אפשר לומר
Stop yammering on או אפילו, מאותו מקור של "לקשקש בקומקום", שהגיע מיידיש גם לעברית וגם לאנגלית, Don't hock my tscheynik במיני ואריאציות (האַקן אַ טשײַניק).
זה הרבה פחות נפוץ באנגלית. "מה אתה מבלבל לי את המוח" זה ממש שגור.
וזאת גם לא אותה המשמעות; יש לקשקש במובן של לחפור ולשעמם ויש לבלבל את המוח במובן של להגיד דברים לא נכונים מתוך תחושת ידע פנימית אבל חסרת כל ביסוס.
ואם יש ביטוי באנגלית שהתרגום שלו לעברית ממש מבלבל זה medicine ball.
(ל"ת)
זה בגלל השחקנים הישראלים
לא יודע מי התחיל את זה, אבל שחקנים ישראלים בסרטים ישראלים פשוט לא מדברים כמו שישראלים מדברים.
אותם שחקנים, מחוץ לסט ידברו בדיוק כמו שאנחנו מדברים, אבל על הסט הם מאמצים צורת דיבור מלאכותית שגורמת להרגשה שהם בכלל לא חיים פה ולא יודעים איך הישראלי הממוצע מדבר.
יכול להיות שזה בכל השפות ככה, ואני שם לב לזה רק בעברית כי היא השפה שבה אני מדבר, אבל בכל מקרה זה ממש מפריע.
משום מה, דווקא בדיבוב לעברית אני מרגיש שהשחקנים נשמעים הרבה יותר אותנטיים (מבחינת אופן הדיבור, לא מבחינת הטקסט שמתוך אילוצים של התאמה לשפתיים לפעמים בנוי לא הכי נכון).
אוף, אני לא זוכר את הציטוט
אבל היה פעם משהו על שאחד מהשחקנים בחמישייה (אם אני זוכר נכון) התייצב לאיזה סרט, דיבר "רגיל", העירו לו על כך (אולי אמרו משהו כמו "יותר תיאטרלי") ואז הוא אמר "אה, אז לשחק גרוע".
מישהו זוכר את האנקדוטה הזאת יותר במדויק?
אולי זה קשור לכך שבגלל התעשייה הפצפונת שלנו רוב בתי הספר למשחק מלמדים ומכוונים למשחק בתיאטרון?
(ל"ת)
זה לא עניין ישראלי.
גם בשנות הארבעים אנשים אמיתיים בארצות הברית לא דיברו בחיי היומיום כמו ששחקנים דיברו בסרטי בלשים בשחור לבן.
ודוגמה לסרט ישראלי שבו הדמויות מדברות טבעי (וגם דורון מסכים איתי בעניין הזה) - שש פעמים.
(ל"ת)
אני גם חשבתי
מהמשחק מרגיש off מכיוון שאני רגיל לעברית אבל אני כבר די בטוח שזו לא הסיבה. שמעתי כל כל הרבה אנגלית שאני בהחלט יכול לשים לב שמשהו לא כשורה. זה קורה לי הרבה עם audiobooks , יש קריינים מסוימים שמנסים לגלם דמויות בדיאלוגים ונשמעים מוגזם או לא טבעי לפעמים. זה שאני מכיר עברית מחדדת לי את העובדה שהם מדברים באופן מוזר אבל זה לא אומר שכל אדם שצופה בסרט בשפת אמו מרגיש כך. אני בטוח שאמריקאי שיצפה ב״מזימות בינלאומיות״ לצורך העניין, ירגיש שהמבטא הטרנס אטלנטי מוזר ולא טבעי. הבעיה שבישראל לא עברנו מהשלב ששחקנים בסרטים צריכים לדבר במבטא שונה מבמציאות. סרטים וסדרות ישראליות חייבים להתחיל לעשות את המעבר החשוב הזה בתחום המשחק. מה שמתאים לסצנה בבימה לא יתאים בהכרח על המסך.
איך הגענו מהשוואה בן נואה שנאפ ומילי בובי בראון לדיון ע סרטים ישראלים?
אני בחיים לא אבין איך נושאי שיחה משתנים בצורה כל כך מוזרה
אני חושב שנקודת המפנה היא הרגע שהקדשת תגובה כדי להתלונן על השפה שלנו
(ל"ת)
מי שלא מבין איך נושאי שיחה משתנים ככה
לא נמצא מספיק זמן באתר.
סליחה, זאת היתה הערה קטנה בסוגריים, זה לא היה עיקר התגובה שלי
(ל"ת)
"למה עברית כל כך מעצבנת בעצם?"-זה היה כל התוכן של תגובה שלך אשר שינתה את מסלול הדיון.
אין כאן האשמה, רק עניתי על שאלתך.
אני עומד להתחרט על זה, אבל הנה זה מגיע:
מה הבעיה לתרגם they להם? הרי גם באנגלית ברור שהאדם שמעדיפ.ה לא להיות ממגודר.ת איננו יותר מאדם אחד, אז מה הבעיה?
אה, וביטוי שממש חסר לי באנגלית: "שם זה רק שם".
להגיד באנגלית "There is only there" יוצר הרבה יותר מדי כפלי משמעויות נלווים ומאבד המון מהמקור. לעומת זאת יש ביטוי ממש קרוב באנגלית ("That was then, this is now") שמאבד קצת מהקוצר והדיוק הנדרשים שלו כשאומרים אותו בעברית ("זה היה אז, עכשיו זה עכשיו"?)
עוד מילה שחסרה באנגלית: ׳מושקע׳.
כי באנגלית אפשר להשקיע רק בבורסה. אי אפשר להגיד באנגלית ״הסרט הזה ממש מושקע״ במשמעות שאיננה כלכלית.
ביטוי שחסר לי בעברית, לעומת זאת
overwhelming. אין לו באמת תרגום טוב.
וגם אם שם אפשר לדבר על שילוב של מציף-מדהים-מרגש, לunderwhelming אין תרגום סביר בכלל. (גוגל מציע מרתיע אבל זה ממש ממש לא מתאים)
שלא לדבר על סתם whelming.
(ל"ת)
רובין!
(ל"ת)
דווקא זה מתרגם לא רע
בתור מהמם (כפועל, לא כלוואי)
Underwhelming זה ״מאכזב״ או ״לא מעיף״ או ״לא מפיל מהכיסא״.
(ל"ת)
לא בדיוק
הביטוי אנדרוולמינג צופן בתוכו בעיקר ציפיה שלא התממשה, אז הוא איפשהו בין אכזבה לחוסר תעופה/נפילה מהכסא. אבל אף אחד מהם לא תופס את כפל המהות של הביטוי.
בבילון אומר
"לא מצליח להמם/להרשים/להדהים". אבל כן, ביטויים שכוללים over או under קשים עד בלתי אפשריים לתרגום.
לא נפלתי מהכסא זה פירוש לא רע!
הוא כן מכיל בעיני את הציפיה הלא ממומשת (כי כנראה שציפיתי לעוף מהכסא), והוא באמת הכי קרוב מבחינת משמעות, אבל לי יש קושי עם העובדה שזה ביטוי שהוא שלילה. הוא אומר מה לא ולא מה כן.
אבל אין ספק שזה הכי קרוב שיש.
אגב באנגלית ׳לא עפתי/נפלתי מהכסא׳ מאוד חסר לי 🤣
(ל"ת)
דווקא קיים ביטוי די קרוב: "I wasn't waiting at the edge of my seat".
(ל"ת)
עפתי – התלהבתי
נפלתי מהכיסא – הופתעתי
על קצה הכיסא – מתח
״לא ציפיתי במתח ליפול מהכיסא״.
(ל"ת)
וברוח החג
"לא העיף לי את הסכך".
לגביי ״מושקע״
לא לגמרי ברורה לי האמירה שבאנגלית אפשר להשקיע רק בבורסה, כי לגמרי אפשר לומר משהו כמו:
A lot of effort and time were invested in this project/movie.
כלומר, כן, יש השקעה במשמעות כספית, אבל יש גם השקעה במשמעות של משאבים לא חומריים.
אז אין אמנם את המילה ״מושקע״ בתרגום ישיר כמו בעברית, אבל בהחלט יש השקעה מחוץ לבורסה.
מאוד פשוט
באנגלית they לא ממוגדר.
בעברית "הם" ממוגדר זכרי (כן כן, זה כאילו גם קהל מעורב או לא ידוע, אבל בתכלס זה זכרי).
הבעיה היא שכיום בעברית, עם קהל מעורב או לא ידוע, שימוש בהם הוא בעייתי. אני יכולה להגיד לך שאצלנו יצאה בקשה רשמית להתחיל להשתמש בשפה מעורבת, כך שכשאני כותבת הודעה לסטודנטים ולסטודנטיות שלי, אני כותבת אותה בדיוק ככה (דהיינו, "שלום לכולם ולכולן, כפי דיברנו שבוע שעבר, יש להגשיש את העבודה עד סוף יולי, למי מכם או מכן שיש בעיה פרטנית – מוזמנ.ת לשלוח מייל")
הנחת המוצא ש"הם" לא ממוגדר היא אולי נכונה טכנית מבחינת כללי השפה העברית, אבל היא לא מקובלת חברתית על ידי חלק די נכבד מהא.נשים שאמורים להכנס תחת ההכללה הזו…
נפל בעריכה
אצלנו=אצלנו באוניברסיטה
"הם" מפספס מכל בחינה
singular they זה יחיד/ה.
"הם" זה גם זכר, משהו שניסו להימנע ממנו, וגם ריבוי, משה שבכלל לא חלמו עליו.
בנוסף, בעברית בחירה ב"הם" תתבטא בצורת זכר רבים בשמות עצם, תארים, פעלים… לא רק כינויי גוף והתאמות מינימליות.
"יש להגשיש את העבודה עד סוף יולי"?
מה זה אומר בדיוק "להגשיש", להוסיף לעבודה ציטוטים הלקוחים ממערכונים של הגשש החיוור?
יש נקודות בונוס
על הוספת הקשרים תרבותיים מעניינים לעבודה… (לא צוחקת! יש שתי שאלות ואפשר לקבל נקודת בונוס אחת על כל שאלה שהוסיפו לה ציטוט או סיפור מעולמות התרבות, כשהקורס הוא קורס מתקדם בהנדסה)
ובפעם האחרונה היו כמה סטודנטיות שכתבו על משהו "זה מנוסח במין זכר מטעמי נוחות". אז מאותה נקודה את כל ההערות שלי בכל העבודות כתבתי במין נקבה, לא משנה מי הגיד את העבודה…
את לא חושבת שאת קצת מגזימה? (אלא אם כן לאף תלמיד ממין זכר זה לא הפריע ואז זה בסדר.)
(ל"ת)
גם לי זה לא ברור
אני משתמשת לעיתים קרובות בלשון נקבה, בתור פיצוי על המחסור בצורה סתמית ומתוך התנגדות שלשון הזכר תמלא את החסר ב-100% מהפעמים.
לא כשהמגדר ידוע או קל לבדיקה.
תגדירי קל לבדיקה
ליאור, רוני, ניר, יובל, טל, שי, עמית, יהב, שחף, אוראל.
בנים או בנות? בחלק מהמקרים אני מזהה (במיוחד אצל אלו שטרחו להגיע לשיעור), אבל לא תמיד.
וכשאת מזהה?
תכתבי לאחמד בלשון נקבה?
תלוי.
אם אני מגדירה מראש שאני לא מסתכלת על השמות וכותבת לכולם במין נקבה – אז אני בכלל לא אסתכל על השמות ואכתוב במין נקבה… אז יכול להיות שזה אחמד ושזה אפילו כתוב אבל אני לא אסתכל על זה כי זו ההגדרה שהגדרתי עבור אותה פעם.
ואגב – עם שמות בערבית עוד יותר קשה לי וכל הזמן שמות שחשבתי ששייכים לגברים מתגלים כנשים ולהפך.
העניין הוא שצריך לקבל החלטה לגבי מקרים שאני לא יודעת, ואני לא מרגישה בנוח עם זה שההחלטה הדיפולטית תהיה "אז נכתוב בזכר". אז זה בסטנדרט זה שילוב של הערות שאני מצליחה לכתוב באופן א-מגדרי, ושני סטים של הערות בזכר ובנקבה כשבעבודות שאני לא מזהה (שזה רובם) אני מערבבת בינהם באופן רנדומי. אבל גם זה דורש מאמץ מסויים. בכנות, היה לי כל כך נוח לבדוק בפעם האחרונה שעברה לי מחשבה להפוך את זה למנהג קבוע.
יש דרכים לבדוק
זה לוקח זמן, ולפעמים מעצבן, אבל יש דרכים.
למשל, הדרכים הסטנדרטיות והפשוטות: אם הסטודנט/ית כותב/ת בלשון זכר או נקבה במהלך כתיבת המטלה. או לחלופין, אם יש תמונות במודל.
דרכים פחות סטנדרטיות: אם הייתה איזושהי אינטראקציה איתם/ן בעבר במייל.
דרכים למיטיבי לכת (לא לכל אחד או אחת, אני מקבל): אולי המתרגל/ת יודע/ת, או קולגה שאת יודעת שהסטודנט/ית לומד/ת אצלם. אולי הם/ן למדו בעבר בקורס.
בקיצור, יש דרכים. זה לוקח זמן, מצריך המון תשומת לב, אבל לדעתי שווה את ההשקעה. אם אין זמן או יכולת, אז לא חייבים לעשות את האקסטרה מייל שהצעתי, אבל לפחות את הבסיס, כן.
ואת יודעת מה? עם סטודנטים ערבים בהחלט. אני בטוח שמתבלבלים בלשון הפנייה שלהם לא רק בקורס שלך, אלא באחרים. זה מעיד על חוסר היכרות עם התרבות שלהם, ומוסיף לניכור ולזרות שלהם בסביבה האקדמית, מה שפוגע בהם עוד יותר. מעבר לפגיעה מגדרית כזו או אחרת.
לא
לא מבינה למה אני צריכה להזהר מפגיעה ברגשות הסטודנטים הזכרים, אבל הפגיעה (הידועה והמוכחת מבחינה מחקרית) העקבית במי שמגדירה את עצמה כאשה היא בסדר.
בגדול בכיתה אני אני משתמשת בלשון מעורבת. מבחנים כותבת בלשון רבים (רבים רגיל, לא מעורב, כי מבחן זה תזמון רגיש יותר ומחקרים מראים ששימוש בלשון רבים לא פוגע בציוני הנשים, בניגוד לכתיבת בחינות בלשון זכר, וגם ככה הרוב זה בציווי אז אין השפעה ממשית). המערכת לבדיקת עבודות שומרת הערות וממחזרת אותן ושומרת ניקוד כך שיהיה אפשר לשנות בדיעבד אז הרבה יותר נוח לשמור הערה ולהשתמש באותה הערה כל פעם מחדש, ואני משתדלת בכל זאת שיהיו לי שני סטים של הערות שיתאימו למי שכתב את העבודה – זכר ונקבה. אבל כשאני מקבלת משפטים כמו "נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות" זה מקפיץ לי את הפיוז. אז אני אעשה מה שנוח לי ואתחזק רק סט אחת של הערות, והוא יהיה בנקבה. אני מלמדת סטודנטים וסטודנטיות, בוגרים ובוגרות, שיש להם את היכולת המנטלית להבין כשהמרצה שלהם מחליטה להשתמש בשיטה לא סטנדרטית על מנת להבהיר נקודה. אם הייתי מורה לא הייתי עושה את זה (גם לא בתיכון).
ומאחר וזה לא שינה את הציון של אף אחד ואחת מהם זה לא אמור להחשב כפגיעה, ואם זה נחשב כפגיעה אז תצטרך לשכנע אותי למה זה לא פגיעה כשעושים את זה הפוך וכותבים הכל בזכר. ושוב, "זכר זה כמו לא מיודע" זו פיקציה, ורואים שבסופו של דבר זה משפיע, בטח כשמדובר על נשים במקצועות ההנדסה ברמה אקדמית.
לשחק דווקא עם לשון פנייה?
לשון פנייה זה דבר מאוד רגיש, ובצדק. פנייה בלשון זכר למישהי שמגדירה עצמה כאישה, או בלשון נקבה למישהו שמגדיר את עצמו כזכר, זה אחד מהטבואים הגדולים במקומות מסוימים. ושוב, כדי שיהיה ברור: בצדק. זה לא דבר שמתחיל ונגמר בשיעור שלך. יש לכך משמעות עמוקה שמעידה על קבלה חברתית, וזהות פנימית.
לא כל הסטודנטים/ות מבינים/ות ניואנסים, או היו בשיעור בו הסברת למה את כותבת כך. ולא כל הסטודנטים/ות יקבלו את הבחירה הזו שלך למחאה, כי מה לעשות, זה חלק ממשהו שהם/ן מתמודדים/ות איתו כל החיים.
יש משהו לא רגיש בפנייה בלשון שלא מותאמת מגדרית למישהו/י שאת מדברת איתו/ה. לי אישית לא היה מציק או מפריע אם היו פונים אליי בלשון נקבה. להיפך, הייתי מעריך את זה מאוד בשלב הזה של חיי. הייתי כבר בשיעורים באוניברסיטה שכללו רוב נשי, והנחיות המטלות היו מנוסחות בלשון נקבה. אבל בשלבים מוקדמים יותר בחיים שלי, זה היה יכול להיות טריגרי ברמה כזו או אחרת (מסיבות אישיות שלי שלא ניכנס אליהן).
דווקא בגלל שמשפטים כמו אלה שתיארת צורמים גם לי, אני חושב על מי שלשון פנייה לא מותאמת כן מפריע לו או לה. אני משתדל לבדוק תמיד עם מי אני מדבר, ולהתאים את לשון הפניה ככל האפשר, גם כשבדקתי בעבר עבודות כעוזר הוראה, וגם כיום, כשאני עונה לא.נשים בתגובות כאן או ברשת חברתית כלשהי. וכשמדובר בהרצאות בקורסים באוניברסיטה, עם עשרות ומאות משתתפים/ות, ברור לי שיהיה מישהו/י שייפגע ובצדק, ולא רק בגלל שפגעו באגו הגברי שלו.
כן אבל...
כל מה שאתה אומר נכון גם לפנייה דיפולטית לגבר כשהערה בסופו של דבר מופנית לאישה.
לא מוכנה לקבל את זה שהפגיעה הזו בנשים, באופן עקבי, היא בסדר "כי הן כבר רגילות".
אם אני מגדירה את זה כנורמה שאינה תלויה באדם הספציפי אליו אני פונה- בין אם ההחלטה היא לשון זכר או לשון נקבה, זה לא אמור לפגוע באף אחד. ואם למרות זאת זה פוגע כשזה נעשה בכיוון אחד, אין שום סיבה לחשוב שזה בסדר לעשות את זה בכיוון השני.
נ.ב.
מרגישה שאנחנו מתרחקים מדי מנושא השפה ועברתי לדיון פוליטי מדי, אז אני מוציאה לעצמי כרטיס אדום ומושיבה את עצמי בצד בתת שרשור הספציפי הזה.
אין לי ויכוח בנוגע לנקודה הראשונה שלך
פנייה דיפולטית זה עוול מתמשך, שלא לומר פגיעה ממשית בנשים במשך שנים. וכשעבדתי בעבר בפניות הציבור של חברה כלשהי, והמכתבים נשלחו בלשון זכר באופן דיפולטי, ביקשתי לשנות את זה ולהתאים מגדרית (אפשרי טכנית בהחלט ולא דורש התאמות מרובות). לא הייתי מספיק חשוב בהיררכיה ודי זלזלו בדרישה שלי, וזה עוד יותר מגוחך שאני הייתי אחד הגברים היחידים שם, ברוב מובהק נשי. בדיעבד הבנתי שכן שינו מאוחר יותר, ואני מצטער שלא התעקשתי יותר, אבל לפחות שינו.
השאלה היא, האם הפתרון הוא לשלוח את כל המכתבים בלשון נקבה? האם פגיעה בנשים באופן דיפולטי, מצדיקה את הפעולה הזו? אני חושב שלא. לפחות לא במקרה שתיארת. את רואה בזה כנורמה, אבל בסופו של דבר יש סטודנט או סטודנטית שלך, שלמדו אצלך, הייתה איתם אינטראקציה פרטנית, הם כתבו עבודה פרטנית, שחתומה בשמם, ואז קיבלו תשובה שמנוסחת בלשון פנייה שלא מותאמת אליהם.
יש לך כאן הנחה
שלכתוב באופן מותאם אישית לא דורש מאמץ רב.
ההנחה הזו היא לא נכונה. ואני לא מסכימה עם הרבה ממה שכתבת כאן. אבל כמו שאמרתי קודם, אני רואה לאיזה כיוונים הדיון יכול להתדרדר ואני מעדיפה לעצור לפני שזה קורה.
סליחה שאני מפסיקה את הדיון באמצע, אבל זה עדיף על אופציה ב…
זה דורש המון מאמץ, המון
אני יודע. אלוהים, כמה אני יודע. השעות, הימים והחודשים המצטברים שהקדשתי לבדיקת עבודות, וכתיבת הערות מותאמות לפי האדם שאני כותב לו או לה (לא רק מגדרית) יעידו על כך. בניגוד למה שתיארתי בחברה שעבדתי בה בעבר, זה מצריך המון השקעה ועבודה שהיא לעתים פרטנית (ראי הודעה קודמת שהגבתי פה). ואני עוד לימדתי, ובדקתי עבודות, בתחום שדורש שימוש בהרבה מאוד מלל, מצידי ומצידם.
וזה חלק מהסיבה שאני חושב שזה שווה את המאמץ.
היה לי חשוב להבהיר את זה (ושאני מקווה שלא משהו שכתבתי לא גרם לך לחשוב שהדיון עלול להידרדר). חוץ מזה, בסדר, מקבל ומכבד את ההחלטה שלך. נפסיק כאן.
ובכל זאת, צורת רבות ורבים משולבת בעברית עלולה לבלבל, לסרבל ולעצבן.
כמו כשמיפ אמרה ״ילדותים״ בדיון על האוטיזם בלוקה וכמה ימים פשוט לא היה לי מושג מה נאמר שם, חשבתי שמדובר במילה ׳ילדותיים׳ אבל זה לא התאים למשפט. במקרה כזה היה עדיף פשוט להגיד ״ילדים״ או אם בכל זאת מיפ רצתה לכלול זכר ונקבה ביחד ״ילדות וילדים״.
הבחירה שלי
נופלת על סידני סוויני, אותה ראיתי לאחרונה בשני תפקידים נפלאים (ושונים זה מזה) ב'אופוריה' וב'לוטוס הלבן'. אה, וכמובן ג'וליה גארנר המצוינת ("אוזרק", "להמציא את אנה") – אבל נדמה שהיא כבר נחשבת כוכבת של ממש.