מלחמת הכוכבים, פרק 3: נקמת הסית'

שם רשמי
מלחמת הכוכבים: פרק 3 – נקמת הסית'
שם לועזי
Star Wars: Episode III - Revenge of the Sith
סרט מס' 6 בסדרת מלחמת הכוכבים

במקור: Star Wars, Episode III: Revenge of the Sith
תסריט ובימוי: גורג' לוקאס
שחקנים: היידן כריסטנסן, יואן מק'גרגור, נטלי פורטמן, סמואל ל. ג'קסון, איאן מק'דיארמיד, יודה

אם בזמן העמידה בתור ל'מלחמת הכוכבים, פרק 3: נקמת הסית" היתה פתאום נוחתת בכיכר דיזנגוף ה'מילניום פאלקון', ומתוכה היה יוצא יודה, ניגש אלי, אומר לי "פיש, אביך אני, הממממ?", מעניק לי חרב אור בצבע בז' ונעלם אגב שירת 'השקט שנשאר', זה היה מפתיע אותי פחות ממה שבאמת קרה שם.

מה שקרה באמת היה זה: ראיתי את הסרט. והוא היה טוב.

תאמינו לי שזה מפתיע אותי לשמוע אותי אומר את זה יותר מאשר אתכם. אחרי שני סרטים דלוחים עד איומים, מישהו באמת האמין שדארת' לוקאס מסוגל להוציא סרט 'מלחמת הכוכבים' טוב? ולא טוב במובן של "פחות גרוע מהראשון", לא טוב במובן של "לפחות אפשר להריץ צחוקים", אלא טוב במובן של "זה היה מגניב לגמרי, מתי הולכים לראות את זה שוב?". אוקיי, אני הראשון שאודה, יכול להיות שלהנמכת הציפיות היה קשר לזה. אם הסרט השלישי היה בא בעקבות שתי יצירות מופת, כנראה הייתי מדבר עכשיו אחרת. אני מתחיל לחשוד, למעשה, שללוקאס לא היה מושג מה לעשות עם שני הסרטים הראשונים בסדרה, לכן הוא יצר בכוונה סרטים עלובים ככל האפשר, כדי להפתיע את כולם ולהתעלות על כל הציפיות בסרט השלישי, בהנחה שהוא ממילא היחיד שמשנה משהו.

'פרק 3' הוא היחיד מבין סרטי הטרילוגיה המוקדמת שיש הצדקה לקיומו, מלבד בתור תצוגת תכלית מרשימה ביותר לכישורי הפעלולים הממוחשבים של חברת ILM. תגידו אתם, מה היתה העלילה של שני הסרטים הראשונים? לא, ברצינות, תגידו מה קרה שם? כי עד היום עוד לא הבנתי. מיליון ושניים דברים קרו ב'פרק 1' ו'פרק 2', אף אחד מהם לא מעניין. הסיפור האמיתי – להזכירכם, התכנסנו כאן כדי לשמוע על עלייתו ונפילתו של אנאקין סקייווקר – מתרחש כמעט כולו בפרק השלישי. בעולם אלטרנטיבי וטוב יותר, הטרילוגיה החדשה היתה מקוצרת לסרט אחד, שבו שני הפרקים הראשונים תופסים רבע שעה של אקספוזיציה, והיתר כולו 'נקמת הסית".

בתשובה לשאלתכם הבאה: לא, לא התחרפנתי לגמרי. אני לא אטען שהיידן כריסטנסן הפך פתאום לשחקן טוב (אם כי הוא בלי ספק גרוע פחות מאשר בפעם הקודמת). גם לוקאס עצמו לא למד פתאום, בין הסרט הקודם לסרט הזה, איך גורמים לשחקנים טובים כמו סמואל ל. ג'קסון, נטלי פורטמן, ויואן מק'גרגור לשחק טוב. פורטמן, במיוחד, מוזנחת בסרט באופן פשוט נפשע. אוקיי, אז היא בהריון – זאת סיבה שלא להשתתף באקשן? כל התפקיד שלה בסרט הוא להיות, בדיוק כפי שהנסיכה ליאה תתאר זאת יום אחד, יפה ועצובה. אבל זאת נטלי פורטמן, לעזאזל, היא יכולה לעשות כל כך הרבה יותר מזה. יודה, לעומת זאת, חוזר במדויק על ההישגים שלו מהסרט השני: הקרבות שבהם הוא משתתף שוב גונבים את ההצגה, ולקרוא לו השחקן הטוב ביותר בסרט יהיה עלבון. קיים ההבדל מדהים בין רמת ההשקעה במשחקו של יודה – שכל תנועת גבה שלו היא פרי עבודה מאומצת של אנשים ומחשבים רבים במשך חודשים – לעומת חוסר ההשקעה בשחקנים האנושיים.

אבל לא זה העיקר. מה שחשוב הוא שסוף סוף, בסרט הזה יש עלילה, ולא כזאת שסתם מתרחשת ברקע של הפעלולים, אלא כזאת ששווה – ולא קשה – לעקוב אחריה. זה מתחיל במשימת חילוץ: באמצע קרב חלל ענק, אנאקין סקייווקר ואובי-וואן קנובי חודרים לספינתו של הגנרל גריביוס, מנהיג כוחות הבדלנים, כדי לחלץ את מנהיג הסנאט, פאלפטין, שנחטף. זהו קטע האקשן הטוב ביותר בשלושת הסרטים המוקדמים. בפעם הראשונה בסדרה, נעשה שימוש בעובדה שכל העסק מתרחש בחלל החיצון, מקום שבו המושגים "למטה" ו"למעלה" אינם תמיד מוחלטים. כמובן, רמת המגניבות של הסצינה עולה בכמה דרגות מעצם העובדה שהיא מכילה חרבות-אור, ובנוסף, הרובוט R2D2 נותן כאן את הופעת חייו. זוהי כנראה תצוגת המשחק הטובה ביותר של פח אשפה ממונע מאז ומעולם.

הסרט ממשיך לעקוב אחרי אנאקין, הכוכב העולה של מועצת הג'דיי. לאנאקין יש כוח גדול, אחריות גדולה והרבה כוונות טובות, אבל גם הרבה גורמים שמנסים לנצל את הכוח הזה לטובתם. הוא כשלעצמו, אכפת לו רק מאשתו, אמידאלה פורטמן. חלומות נבואיים מבשרים לו שהיא הולכת למות, והוא יעשה הכל, הכל, כדי להציל אותה. וכידוע, המשפט השני הכי מסוכן בעולם – אחרי "שום דבר לא יכול להשתבש" – הוא "אני אעשה הכל, הכל". בעיקר כשאתה נמצא בטרגדיה.

וזוהי, רבותי, היא טרגדיה. טרגדיה כיפית אמנם (משום מה, 'אדיפוס' אף פעם לא סחט תשואות ספונטניות מהקהל. אולי בגלל שאין בו ווקים), אבל טרגדיה. נכון, בתור אחד שיודע איך מתחיל הסרט הבא – כלומר, הראשון – בסדרה, מעט מאוד מההתרחשויות בסרט הפתיעו אותי. הכל קורה בערך כמו שידענו תמיד שהוא יקרה, ועדיין תענוג לראות את זה סוף סוף. מי שלא מכיר את הסרטים המקוריים לא ירגיש בזה, אבל הצופים המנוסים רואים את העולם של 'מלחמת הכוכבים' הולך וסוגר את המעגל אל נקודת ההתחלה. החלליות הולכות ונהיות דומות יותר ויותר לצורות המוכרות מתוך הסרטים המקוריים. המסדרונות הלבנים בתוך הספינות פתאום נראים מוכרים. השם 'דארת' ויידר' נשמע לראשונה. הדמויות מתרוצצות כמו עכברים במלכודת, מנסות לעשות שינוי ולהציל משהו, בזמן שהעולם מסביבם ממשיך לנוע ללא רחמים בכיוון מאוד מסוים, אל סוף ידוע מראש ואל ההמתנה לתקווה חדשה. שייקספיר, רבותי, שייקספיר! טוב, אולי הגזמתי. סטיבן קינג, רבותי, סטיבן קינג!

כל זה משולב ביתרון – היחיד, למעשה – של פרקים 1 ו-2: הגלקסיה, גם כאן, נראית מדהים. הפלנטות, הנופים, היצורים, המבנים – אתם כבר מכירים את הסיפור. שווה לראות את הסרט רק בשביל הסיור הנשיונל-ג'אוגרפי ברחבי הגלקסיה.

יש אנשים שעבורם 'מלחמת הכוכבים' היא קרב אבוד. הם כל כך התרגלו לשנוא את ג'ורג' לוקאס וכל מה שקשור אליו (ויש לכך הרבה סיבות טובות), שהם באופן אוטומטי יעקמו את האף כלפי כל מה שהוא יעשה, ולא צריכים אפילו לראות את הסרט כדי להכריז עליו כעל עלבון נוסף לסרטי 'מלחמת הכוכבים' הקלאסיים. אבל מה בעצם היה בסרטים ההם? המשחק, גם אז, לא היה מדהים; העלילה, כבר אז, היתה אופרה, רוב הזמן נטולת סבון. היו בהם בעיקר שני דברים: אווירה מיתית גדולה מהחיים, וכיף, הרבה כיף. את שני אלה יש גם ב'פרק 3', בכמויות. האם זה הסרט הטוב ביותר מבין פרקים 1-3? בהחלט. בלי ספק. לגמרי. בליינד. עם שתי ידיים קשורות, עיניים מכוסות וסוכרייה בפה. ובקשר לסרטים הישנים? לך תשווה נוסטלגיה בת עשרים שנה לסרט שראית אתמול. אבל 'נקמת הסית" הוא כיף, הוא סיפור גדול מהחיים, הוא קצת טיפשי, והוא סוגר את המעגל בענק. הוא כל מה שסרט של 'מלחמת הכוכבים' צריך להיות.