ביקורת: ספייס ג'אם: אגדה חדשה

פחות סרט, יותר אפשרות לצופים להצביע על המסך ולהגיד "הי, אני מזהה את זה!".
שם רשמי
ספייס ג'אם: אגדה חדשה
שם לועזי
Space Jam: A New Legacy
סרט מס' 2 בסדרת ספייס ג'אם

היה טבעי לחלוטין, בנוף של ימינו, להפוך את אתר ביקורות הקולנוע "עין הדג" גם לאתר ביקורות טלוויזיה. אבל לבקר פרסומות? לא יודע, אני לא מרגיש עם זה נוח. אבל היי, אמרו "בוא תכתוב ביקורת לספייס ג'אם החדש" אז מי אני שאתווכח?

כמיטב הפרסומות המושקעות, לפרסומת החדשה (והארוכה) של אולפני וורנר לוהק אתלט מפורסם. במקרה הזה לברון ג'יימס, כוכב ליגת ה-NBA, שקיבל לא מעט כסף כדי לדבר עם מגוון דמויות של וורנר, ולעתים לשחזר בכיכובו סצנות מתוך סדרות וסרטי האולפן: כביש הזעם, הארי פוטר, משחקי הכס, המטריקס, ענק הברזל, קינג קונג, שר הטבעות ואפילו ריק ומורטי, כולם (ואחרים) פה להזכיר את הישגי האולפן בשנים שחלפו מאז הפרסומת הקודמת שלהם.

אך לא על הופעות האורח לבדן ניתן לקיים את הפרסומת, וכדי לקשר בין הופעות האורח השונות נתפרה עבורה סדרת סצנות שמקשרות אחת לשנייה, וצופים פחות חדי עין עשויים בטעות להחשיב אותן כעלילה. אבל עם כל הכבוד לקופירייטרים שעבדו קשה כדי להתחרות בשיר החדש שנועה קירל תחריב עבור yes, לא באתי לראות חיקוי עלוב לסרט, אלא להיות כמו המם ההוא של דיקפריו ולהצביע על המסך בכל פעם שאני מזהה את פניווייז, הנזירה מ-"לזמן את הרוע" או "קזבלנקה" (אני סרקסטי, כמובן. מצד שני אין לי תשובה מדוע באמת טרחתי לצפות ב"ספייס ג'אם" החדש).

באותן סצנות, סליחה – "סצנות", מנסה לברון ג'יימס להתחבר עם הבן שלו שמעדיף, במְקום לריב עם בני גילו על כדור, לפַתח משחקי וידאו (כאילו שעתיד מקצועי בשוק פורח מרשים מישהו). אחרי זה הילד והאב המפורסם מגיעים למשרדי וורנר כדי לשמוע מהמפיקים (שרה סילברמן והמועמד הטרי לאוסקר סטיבן יואן, כי אי אפשר ללכת עם אוסקר למכולת) פיץ' לקונספט חדש: תוכנה שמסוגלת להטמיע את לברון ג'יימס במגוון סדרות וסרטי החברה. כמובן שלברון דוחה את הרעיון (מריחים את המטא? מריחים? מריחים??) משום שהוא שחקן כדורסל, ומה לו ולקולנוע. אה, חוץ מכל הסרטים הקודמים שהוא השתתף בהם. כמובן.

אבל האלגוריתם מאחורי התוכנה – שהוא בעצם דון צ'ידל (אל תשאלו, גם אני לא הבנתי) כועס על לברון, והוא משגר אותו ואת הילד אל שרתי וורנר, היכן שמתגוררות הדמויות הידועות. האלגוריתם נותן ללברון בערך שעתיים לארגן קבוצה למשחק כדורסל (שזה חבל, כי הייתי מת לראות את "הקדרים באים-ג'אם") שבו לברון מוכרח לנצח, אחרת לברון והילד ייכלאו שם לנצח. אל תנסו להבין מה יצא לו מזה כי גם אני לא הבנתי, כמו שלא הבנתי מדוע זה בכלל איוּם, בעצם: הוגוורטס, הפלך, אינספור יקומים ב"ריק ומורטי". מה רע?

בנקודה הזו תהיתי האם וורנר הם למעשה הנבלים בסיפור, משום שהאלגוריתם המרושע הוא פרי פיתוחם, אבל אז הבנתי שזה אומר שבטעות השקעתי מחשבה בעלילה והפסקתי לעשות זאת מייד. לברון עצמו מצליח די מהר לארגן קבוצה, חבר'ה בשם הלוני טונס שהיו פעם מפורסמים והיום מעטרים  מצעים לילדים. גם "ספייס ג'אם" החדש מתייחס לכך שתהילת העבר שלהם חלפה, ובמְקום להשקיע מאמצים כדי להפוך אותם לרלוונטיים, אור הזרקורים מופנה אל שני המנהיגים באגס ולולה באני (שמדוּבבת על ידי זנדאיה). באגס עצוב שהחברים שלו עזבו ולולה מנסה להתקדם בחייה ומצטרפת לאמזונות של וונדר וומן.

יכול להיות שהעיניים שלי דיממו ובגלל זה לא הבנתי טוב, אבל אני חושב שזיהיתי ניצוצות של כתיבה סבירה מסביב לשני אלה. אבל כשלרגע טעיתי לחשוב שאני מתעניין בעלילה, הבעת הפנים האחת שיש ללברון ג'יימס פתחה שוב את פיה וחזרתי לקוות שייקח אותי צונאמי (לדייט רומנטי, כמובן. צונאמים הם ג'נטלמנים אמיתיים).

שמעו, אני לא יכול לכעוס על "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" משום שהוא לא הבטיח, לרגע, להיות יותר ממה שהוא (גרסה נטולת בושה של "שחקן מספר אחת"). בניגוד לרבים מכם, לי אין נוסטלגיה לסרט הראשון, ואני יכול בכנות לומר ששניהם גרועים באותה מידה, רק שבזה החדש יש רפרנסים עדכניים, מה שהופך חלקים מהצפייה בו למשעשעים, בעיקר במשחק הכדורסל שבו לא התרכזתי כלל כי חיפשתי, בקדחתנות, דמויות מוכרות בקהל, ולהריע כמו שהרעתי כשזיהיתי את קבוצת האנסים מ"התפוז המכני" (רגע, פפה לה פיו נחתך בעריכה על הרבה פחו… אוי סליחה, שוב השקעתי מחשבה).

נקודת אור נוספת היא דון צ'ידל שאיש לא טרח לספר לו שזו פרסומת, ועל כן השקיע המועמד לאוסקר הרבההההה מעבר לְמצופה: הוא כריזמטי, מצחיק, מאיים וחושף את היותו שחקן טוב, סעיף שלא היה בחוזה של אף אחד מהשחקנים האחרים פה. מעבר לכך, יש בסרט בדיחה מוצלחת ומתבקשת שקשורה במייקל ג'ורדן, בדיחה שמפצה על כל 115 דקות הייסורים (כן, 115 דקות) שמרכיבות את שאר הפרסומת. טוב על מי אני עובד? בדיחה מוצלחת אחת לא מפצה על כלום. אבל אם אתם שטחיים כמוני וממש אוהבים רפרנסים ואת דון צ'ידל, אתם מוזמנים לצפות ב"ספייס ג'אם: אגדה חדשה". ההנאה לא מובטחת.