ביקורת: שליחות קטלנית: גורל אפל

העלילה פחות מטומטמת, האקשן פנטסטי,  והסרט יודע בדיוק מתי להסתיים: יש סיבות טובות לראות את 'גורל אפל'.
שם רשמי
שליחות קטלנית: גורל אפל
שם לועזי
Terminator : Dark Fate
סרט מס' 6 בסדרת שליחות קטלנית

המורשת של המותג "שליחות קטלנית" כוללת שלושה מאפיינים עיקריים: הסרט הראשון הוא קלאסיקת מד"ב, הסרט השני הוא קלאסיקת אקשן, ואף סרט אחר בסדרה מאז הוא לא קלאסיקה בשום מובן. מה לעשות, מאז הסרט השני שיצא לפני כמעט שלושים שנה, אף חלק בסדרה לא סיפק את הסחורה: קו העלילה של השלישי היה מעצבן ומטופש והאקשן בו מקסימום חביב, הסרט הרביעי סיים כסרט אקשן נשכח ותו לא (למרות נסיונות לקחת את הזכיון למקומות אחרים), ועל הסרט החמישי עדיף שלא להרחיב את הדיבור. אני אמנם לא חשבתי כמו אחרים שהוא פשע קולנועי בלתי נסלח, אבל הוא ודאי היה מוצר מסחרי מהונדס בלי טיפת נשמה.

כשג'יימס קמרון קיבל חזרה לידיו את הזכויות על המותג, התעוררה תקווה שהיוצר והבורא של הקלאסיקות האהובות יוכל איכשהו להחזיר את האמון בפרנצ'ייז הגוסס. בשלב ראשון הודיע קמרון שההמשכים שנעשו אחרי הסרט השני יכולים ללכת לעזאזל ושהסרט החדש ימשיך ישירות את הסרט השני; בשלב השני הוא גייס את לינדה המילטון בכבודה ובעצמה לשוב ולגלם את שרה קונור; ובשלב השלישי הוא נתן לטים מילר, הבמאי של "דדפול", לביים את הסרט.

התוצאה היא מה שנקרא היום "סופט-ריבוט": מעין ריבוט שהוא לא אבל בעצם כן. קו העלילה של הסרט אמנם ממשיך כרונולוגית את הסרט השני, אבל בדיוק כמו "הכוח מתעורר", הוא בעצם אותו הדבר עם דמויות אחרות: מחסל מעתיד דיסטופי נשלח להרוג בן אנוש חשוב, מישהו נוסף נשלח כדי להגן על אותו אחד מפני המכונה הרצחנית ובמהלך העלילה אנחנו קופצים מדי פעם לאותו עתיד בשביל כמה הצצות. כמו "הכוח מתעורר", "גורל אפל" עושה את מה שהוא עושה עם המון כבוד לכתפי הענקים עליהן הוא עומד, עם שימוש ביכולות טכנולוגיות שלא היו קיימות בשנת יציאתו של הסרט המקורי, ובעיקר – עם ניסיון לצקת צורה חדשה לתוכן מוכר. זה בדרך כלל מצליח לו.

דבר ראשון, בואו נענה על השאלה המעיקה שפרקים 3-5 נכשלו בה לחלוטין: איך לעזאזל עדיין יש מחסלים וכל השיט הזה, אם 'יום הדין' נמנע? אז התשובה שניתנת לכך היא… הגיונית, למען האמת: העתיד ההוא לא התרחש, נקודה. אבל למרות שסקיינט לא נוצרה ומעבדות סייברדיין נחרבו לחלוטין, בני האנוש לא הפסיקו בגלל זה לנסות וליצור בינה מלאכותית אחרת. וכשהם הצליחו, הפעם לא ב-1997 אלא שלושים שנה אחר כך, קרה מה שקורה בכאלו מקרים והמכונות החריבו את העולם.

ולכן, כמובן שהן שולחות מחסל רצחני לעבר כדי להרוג מישהי – הפעם מדובר בבחורה מקסיקנית בשם דניאלה ראמוס, שקיומה קריטי להצלחת המערכה שמובילים בעתיד בני האנוש נגד המכונות. ולכן, כמובן, שבני האנוש עצמם שולחים מישהו, או בעצם 'מישהי' – לוחמת סייבורגית בשם גרייס, להגן על אותה דניאלה ולהבטיח את שלומה.

בינתיים, שרה קונור נודדת ברחבי העולם בעקבות טראומה אישית ממנה היא כנראה לעולם לא תתאושש. בדרך לא ידועה, היא מגיעה בדיוק בזמן כדי לעזור לדניאלה וגרייס להימלט מהרובוט הרצחני ולצאת למסע ארוך ומתיש בניסיון לנצח את המכונה. במהלך המסע הם יפגשו בארנולד שוורצנגר, שקיומו כאן מוסבר גם הוא בדרך לא מטופשת מדי: שוב, אם הסרט החמישי לדוגמה השתין בקשת ארוכה על כל המיתולוגיה שבבסיסו, הסרט הזה בסך הכל הגיוני. כלומר, הגיוני במסגרת סרט מסע בזמן, כן? 

זאת העלילה. כן, היא מוכרת, היא צפויה, והיא קלישאתית כל כך עד שלפעמים הניסיון של הסרט לייצר דרמה מעלה גיחוך לא רצוני. אבל מה אני אגיד לכם, הביצוע של הקלישאות הללו כל כך טוב שאני מוכן לסלוח לו על זה.

בתור התחלה, הסרט קיבל כמה החלטות שהן לחלוטין בהשפעת הרוח הנוכחית בתעשייה – אבל מתבררות כיותר מייצוגיות בלבד: יש כאן שלוש נשים בתפקיד ראשי, כולן קשוחות, החלטיות ובטוחות בעצמן; בנוסף, חלקו הראשון של הסרט מתרחש כולו במקסיקו, כי מה פתאום שדווקא מישהו אמריקאי יציל את העולם; ואם זה לא מספיק, סצנה ארוכה בתחנת מעצר של משטרת הגבולות של ארצות הברית מציגה את האמריקנים בצורה די בוטה כ'רעים', או לכל הפחות כטיפשים נורא. טוב, אולי לגבי המקרה הזה זה כן רק ייצוגי.

אבל כל זה הוא רק נייר העטיפה שבדרך. קל לשכוח משאלות של מסרים וייצוגים בזמן שהסרט הזה עושה את מה שסרט שליחות קטלנית טוב אמור לעשות, ועושה אותו מצוין: אקשן. 

הסרט לא מבזבז זמן ותוך כמה דקות מציג לנו מאבק אלים ומדמם בין גרייס למחסל, בסצינת מכות מבויימת היטב ומצולמת מצוין. מיד אחר כך המאבק ממשיך למרדף בכביש מהיר, ואז לכלא צפוף, ואז הוא משתדרג לאוויר, ולמים, ועוד ועוד ואז עוד קצת. וכל זה פשוט אדיר: למעט כמה התקפי רעידות לא ברורים (סצינה מרכזית במטוס מתרסק היתה יכולה להיות ברורה יותר), הסצינות ברובן כיפיות, סוחפות ומובנות כמעט בכל שניה. זה בסך הכל הסרט השני של טים מילר, אבל אם בדדפול דל התקציב הוא רק רמז לנו מה הוא יודע לעשות, הרי שכאן הוא היה יכול להתפרע, והתוצאה, לרוב, היא פנטסטית.

האקשן לא היה כה סוחף אם האיום לא היה כה משמעותי, וכאן נמצאת בעיניי אחת מנקודות החוזק העיקריות של הסרט: גבריאל לונה בתפקיד המחסל. אני יודע שאני נוגע כאן בסוג-של אורים ותומים, אבל לונה אשכרה פיצח את ההופעה של רוברט פטריק מהסרט השני, ולרגעים אפילו מתעלה עליה. היו צריכים כמובן להפגיז סביבו ב-CGI כדי להמחיש את גודל האיום שהטכנלוגיה של הדמות שלו כוללת, אבל זה מצליח רק כי השחקן עושה עבודה מעולה. לונה שהתחבא עד היום בהופעה קטנה ב"סוכני ש.י.ל.ד.", נחשף כאן כליהוק משכנע לגמרי לתפקיד אייקוני. הוא פשוט מפחיד.

נקודה נוספת שמחייבת התייחסות היא ההופעה של ארנולד שוורצנגר. השאלה הבסיסית שכותבי הסרט שאלו את עצמם היא "מה עוד אפשר לחדש בדמות שנחרשה עד אין קץ?", והתשובה שהם סיפקו היא אחת ההברקות של הסרט – ארנולד קשישא מתפקד כאן כאתנחתא קומית. מה ששמעתם. ההלם היותר גדול הוא שזה אשכרה עובד: לא רק במובן ההומוריסטי שמצליח להעלות גיחוך פה ושם (ונזנח ממילא די מהר), אלא בעיקר בעובדה שהם הצליחו לגרום לי להתעניין שוב בדמות שלא חשבתי שיהיה לי שוב אכפת ממנה.

את הקרדיט לענין המחודש הזה צריך לתת גם ללינדה המילטון, שבכללי נותנת כאן תפקיד מעולה. הדמות שלה מבוגרת, מרירה ועצבנית והמילטון מעבירה אותה היטב, כשהיחסים בינה לשוורצנגר הם הדובדבן שבקצפת.

הצלעות הנוספות במשולש הנשי הראשי, מקנזי דייוויס ונטאלי רייז, עושות גם הן עבודה טובה. הן בולטות פחות מהשחקנים האחרים, אבל זאת לא אשמתן אלא אשמת התסריט: לקראת שיא הסרט הוא עושה בחירה לא מוצלחת לגביהן שממש הורידה לי מההתלהבות כלפי הדמויות שלהן. אבל בניכוי הבאסה הזו, הן סך הכל סבבה.

החולשה המרכזית של הסרט היא המערכה האחרונה. הקתרזיס דווקא בסדר, אבל בשלב הזה הקלישאתיות המצטברת של התסריט מגיעה למסה קריטית, הדמויות מקבלות החלטות תמוהות ואפילו האקשן כבר מתחיל לעייף.

למרות הסיום החלש ושאר הבעיות של הסרט, הוא בסך הכל התעלה על הציפיות שלי. אני מניח שלכבוד שהוא רוחש למקור יש חלק בזה: יש כאן רפרנסים רבים לקטעים אייקוניים, אווירה שאין לטעות בה, פסקול נהדר, ואפילו סיקוונס הסיום שהתלוננתי עליו לפני רגע ניצל בזכות סצינת-מחווה יפה מאד. 

בונוס נוסף לסרט, שאולי נראה שולי אבל הוא לא, זה שבפעם הראשונה שהסרט היה צריך להסתיים – הוא אכן עשה זאת. עזבו את זה שאין שום סצינות בזמן הקרדיטים: לסרט היתה סצנת סיום אחת, הוא לקח אותה, ואז עלו הכתוביות. אחרי כמה וכמה בלוקבאסטרים שהתעקשו להאריך את השהות שלהם בעוד סצנה ועוד סצנה, ההחלטה לסיים בזמן היא דבר מבורך שהופך, לצערנו, להיות נדיר.

"שליחות קטלנית" החדש יודע מה הוא עושה. הוא לא מחדש שום דבר, אבל הוא הופך מותג ותיק לרלוונטי שוב בזכות הבנה נכונה של האווירה והציפיות, ונעשה עם המון תשוקה ומחוייבות למורשת של המקור. לראשונה מזה שלושים שנה, נראה שיש שביב של תקווה לזכיון העתיק. עכשיו רק נותר לתת לריאן ג'ונסון את הסרט הבא כדי שיפרק וירכיב מחדש את כל העסק, והכל יהיה מושלם (או גרוע מאי פעם, תלוי בנקודת המבט).