10 מגמות מ-5 השנים האחרונות

חצי עשור עבר לו מאז הפעם האחרונה שניסיתי להסתכל על הקולנוע באופן רחב יותר, והמצב לא יכול היה להיות שונה יותר. למען השם, זה היה לפני שתי מלחמות ומגפה אחת. לעומת הקולנוע השיכור מעצמו של סוף 2019, הקולנוע של 2025 מתעורר לחמרמורת רצינית ומנסה להבטיח לעצמו לא לשתות יותר אף פעם. 

אז להלן סקירה כללית משהו של מצב הקולנוע כפי שהוא משתקף בנקודת החצי של העשור השלישי לאלף השלישי מאז הרגע ההוא שהנוצרים טוענים שהמשיח שלהם נולד. 

עלייתה של לטרבוקסד וירידתו של ימד"ב

ימד"ב אף פעם לא היה אתר מושלם. ובכל זאת, בימי שיאו, הוא היה קהילה של אנשים שבגדול אוהבים קולנוע: הפורומים שלו היו מלאים בדיונים על "איזה סרט דומה לסרט הזה", פרשנויות לסרט, שאלות עזרה בנוגע לדברים שלא הבנתם על הסרט, ועוד ועוד. וזה היה די אחלה חוץ מחלק אחד – לא היה בזה כסף. אז קנה מי שקנה את ימד"ב, ורוקן אותו מכל דבר שהוא לא נטו כלי שימושי לאנשים בתעשייה לקדם את עצמם או לברר מידע. אני עדיין בהלם, במובן מסוים, שלא העיפו את סעיף הטריוויה והציטוטים, אם כי אני מניח שגם זה בדרך. 

אבל ירידתו של ימד"ב הסתנכרנה במפתיע עם תופעה אחרת – עליה דווקא כן סוג-של דיברתי בסיכום העשור הקודם – והיא עלייתו של השיח הפוליטי סביב הקולנוע. יש דוגמאות רבות לעניין הזה, אבל אולי הדוגמא הכי כיפית היא הניתוח של שמחה רוטמן לקולנוע ימני ושמאלני, שאני עד היום לא באמת מבין. 

אבל רוטמן לא לבד, והצביעה של סרטים בצבעים של "נכונים" ו"שגויים" (בניגוד ל"טובים" ו"לא טובים") לחלוטין סחפה את האינטרנט. אם בעבר השאלה "כמה הסרט פמיניסטי" היה עניין לכמה לוחמות ולוחמי צדק שדאגו לעניין, הרי היום שזה הניתוח הראשוני שבו הסרט נשפט, אם כי לאו דווקא לטובה. 

היום סרט הוא כבר לא סרט – הוא תעמולה צבאית פשיסטית או שהוא חלק משטיפת המוח הליברלית. סרט כבר לא גרוע בכוחות עצמו: הוא גרוע בשל הניסיון לדחוף דמויות של נשים או שחורים, או בשל שנים של אפליה מוסדית. במובן מסוים, סרט הוא לא שום דבר בפני עצמו: הוא חלק ממלחמת התרבות הגדולה. כאמור, זה פחות חשוב אם סרט הוא "טוב", ויותר חשוב אם הוא "נכון". 

נחזור רגע לחור שהותיר ימד"ב: הרי אנשים צריכים מקום כלשהו לזכור איזה סרטים הם ראו ואיזה לא, לא? וכך את החור הזה מילאה חברה קטנה, שדווקא כן מתעניינת בלהיות רשת חברתית בענייני קולנוע: לטרבוקסד. 

יש רק בעיה אחת: האנשים בלטרבוקסד בלתי נסבלים. לא אתם, נו, אתם בסדר. חוץ מכל הביקורות שניסו לחרוז בדף של "העיר הזאת", מה עבר לכם בראש. 

אבל הביקורות הכי נקראות והכי מהוללות הן בדיחות – סבירות לרוב – שמרדדות את הסרט לאלמנט אחד שולי מתוכו. ואם אתה כבר נתקל בביקורת כלשהי שמנסה לקחת משהו ברצינות, זאת פסקה וחצי מקושקשת לרוב ששופטת את הסרט על פי כמה מגניב יהיה לאהוב אותו, או שוב, כמה "נכון" הוא, יותר מאשר כל דבר אחר. 

הרשימות – הפיצ'ר שהפך את האתר לאטרקטיבי מלכתחילה – יצאו תוך זמן קצר משליטה (לא, אדוני, אני לא צריך לראות "פעם אחת בחיים שלי" כל אחד מ-300 סרטי האימה שאתה אוהב), ויחסית למה שמנסה להיות רשת חברתית, אין שום דרך נורמלית לנהל באתר הזה דיון עם אחד עם השני.  או, וזה קריטי, לעשות כל חיפוש סביר באתר הזה אם אני מחפש רשימה כלשהי.  

קל להרגיש את נושא ה"נכונות", בעיקר כישראלים: סרטים פרו-פלסטינים מקבלים 5 כוכבים עם הביקורת המושקעת מאוד "לשחרר את פלסטין", בעוד שסרטים ישראלים – לא משנה כמה העמדה שלהם מורכבת – נשפטים לחומרה, כאשר המצחיק (באופן מדכדך) ביותר הם סרטים שמציגים מקרי טרור פלסטיני שקרו באמת, אז המגיבים מנסים להבין מה כל כך חשוב בלהציג את העניין הזה ומה אתם עושים עניין, כולה קצת טרור. 

ובסדר, אוקיי, אתה לא מת על הפוליטיקה של הסרט, אבל ראבק, איך הוא? הרידוד המתמיד של סרט לסך מסריו מוציא את כל הכיף מחוויית הקולנוע, ומי שמדבר על האולמות הריקים מהרגיל ועל כך שרק קהל צעיר הולך כי יש רק זכיונות מתעלם מכך שקולנוע אמור להיות דבר שכיף לדבר עליו, ולאט לאט ובהתמדה הצלחנו להוציא את כל הכיף מלדבר על קולנוע ואפילו הרשת החברתית שאמורה להיות צעירה ומגניבה היא לא פעם טרחנית ומייגעת בניסיון המתמיד להיות מגניב ונכון. במובן מסוים, תודה לאל על כל הצעירים שהולכים לקולנוע שעוד לא יודעים כמה הסרט שלהם חלק מאג'נדה מרושעת שאסור ליהנות ממנה. המסכנים. 

בסופו של דבר, המעבר מימד"ב ללטרבוקסד הוא אותו מעבר כללי מפורומים לרשתות חברתיות. ממקום בו אנשים למדו להכיר אחד את השני, ולכל הפחות היה אפשר לנהל שם (רוב הזמן) דיונים נורמליים לעוד קן צרעות שבו לא מצופה שאשכרה תצליח לנהל דיון עם האחר. ממקום שבו ביקשו להוציא את הטרולים, או לחנך אותם, למקום שבו כולם טרולים וכל המרבה הרי זה משובח.  ממקום שמנסה לאחד אנשים סביב נושא משותף, למקום שמעודד פלגנות לתתי קבוצות שמחרימות את האחרות. כמי שמנהל אתר שחלק חשוב מאופיו הוא אותם דיונים, אתם יכולים להבין למה באופן אישי אני חושב שזה אסון. 

אז לחיי לטרבוקסד, והשנינויות המאוסות שלו. אם יש פנים לקולנוע ב-2025, זה הפנים של עוד ביקורת שחושבת שביקורות קולנוע משמעותן טייקים פושרים ממומחים שיביאו לייקים מאנשים שמחפשים להיות חלק מעדר וירטואלי, שמקומה הטבעי אמור להיות בפח האשפה הגדול של האינטרנט – טוויטר. לא שאני חושב שבאמת אפשר להציל את לטרבוקסד, אבל לעזאזל, לפחות אפשר לחלום שיהיה יותר נורמלי. 

כולם שונאים אפקטים ממוחשבים, ולא בטוח שהמצב ישתפר 

עוד בעשור הקודם היה מגניב להתלהב יותר מאפקטים פרקטיים ולשבח אותם. אבל בחצי העשור הנוכחי  זה נראה שכמעט כל סרט אקשן הוליוודי גדול התברך באפקטים ממוחשבים שגרמו לכל הקהל להגיד "סליחה, מה?". 

רבים מנסים להסביר מה קורה שם ולמה, אבל אני חושב שעצם הניסיון להסביר את הנושא בשעות העבודה הלא אנושיות או בשינויים של הרגע האחרון מפספס משהו מהותי יותר בנוגע לעבודת אפקטים והוא החלוקה בין אפקטים גרועים ואפקטים מכוערים. 

בלי לבדוק, אני חושב שרוב האפקטים שאנשים הרימו עליהם את האף מהשנים האחרונות הם "טובים": התנועה חלקה, התאורה סבירה והכל עובד שם. אבל כשאנשים צוחקים עליהם, הם מתכוונים שהם פשוט נראים מכוער. ואת זה, נו, אי אפשר להחליף.

כמו אותן שנים אבודות בהן שקענו בעיבודים "מציאותיים ואפלים" לסיפורים שלא היו צריכים את זה, הוליווד מנסה את ידה בעוד ועוד אפקטים שאין סיבה לנסות את ידה בהם. הדבר הכי בלט בעיבודי הלייב אקשן של הוליווד. החל מ"ספר הג'ונגל", כולם נראים מכוער. לא רע – אני בטוח שהפמוט בגרסת 2017 של היפה והחיה  זז יפהפה – אבל הוא מכוער. וכך גם הדגים חסרי הצבעים ב"בת הים הקטנה" והגמדים מעוררי הסיוטים ב"שלגיה". רובם מנסים לגרום לאפקטים להיראות הכי דומה שאפשר למשהו מציאותי, אבל, אה, למה? ולמה ממשיכים עם זה אחרי שעוד פעם ועוד פעם הדברים האלה לא נראים מציאותיים אלא סיוטיים?

כן, אני יודע שבכלליות תם העידן שבו אפקטים היו גורם שמשך קהל לבתי הקולנוע (העניין הפסיק איפשהו אחרי "אווטאר", נדמה לי), אבל דווקא המעבר לאומנות יותר "בלתי נראית" היה אמור לשפר את המצב. איכשהו, זה רק החמיר.

האולפנים הכי גדולים בהוליווד יכולים – ובהחלט כדאי – שיתנו לאמני האפקטים שעות נוחות ולו"ז מסודר, אבל יותר מזה פשוט רצוי שהם ישרטטו מלכתחילה משהו שיהיה יפה להנפיש בעזרת אפקטים. משום מה, אף אחד בהוליווד הגדולה לא ממש בקטע. 

ניאו-בורקס: חזרתו של הקולנוע הישראלי העממי

ב-2017, לא מאוד רחוק מימינו, סרט כמו "פיגומים" היה יכול להרוויח יותר מסרט כמו "ג'סטה", וסרט כמו "פוקסטרוט" היה יכול להגיע למאה אלף צופים. ב-2019, סרט כמו "ימים נוראים" יכול היה לשכנע 170 אלף צופים לקנות כרטיס אליו. 

זה כבר לא המצב. מאז 2020 – בעצם 2021 בגלל הקורונה – הנה הסרטים שחצו את סף המאה אלף צופים: "זרים מושלמים", "עולה לראש", "בחורים טובים", "ההילולה", "שבע ברכות", "גן קופים", "לרוץ על החול", "בחורים טובים 2", "מזל חתולה", "מרוסקים: גול סטאר הסרט", "קרב אוויר", "הטבעת", "סודה", וכמובן – "לשחרר את שולי". אני חושד שעם ההקרנות שלו לאורך השנתיים הקרובות גם "העיר הזאת" שם – או קרוב מאוד – אבל אני לא הולך לחפש אשרור לזה, ואני מקווה שתסלחו לי. 

לפני הרפורמה של מיקי זוהר, אחרי זאת של מירי רגב – הקולנוע הישראלי הפופולרי מתעצב מחדש בימים אלו, ושוב עם אותו קשר לסעיף הראשון, הוא עסק בראש ובראשונה בניקוי הפוליטיקה. משפחה ישראלית יכולה להיחטף לעזה, חיילים יכולים למות ואדיר מילר יכול לנאום נאומים על השואה – אבל כל עוד מבהירים לקהל שהסרט לא בא לאתגר שום תפיסה אלא בעיקר לעשות נעימי, הקהל מגיב בחיבוק. 

ואיפה הקולנוע האמנותי? בעשור הקודם הוא יכול היה להצדיק את עצמו בפרסים ופסטיבלים גם בלי קשר לביצועי הקופות, אבל מעמדו של הקולנוע הישראלי בעיניים בינלאומיות (ושוב, ראו תת סעיף בתוך הסעיף הראשון) ירד ואיתו סעיף ה"מביאים לנו כבוד בחו"ל". 

שיהיה ברור – זאת בעיה. יש לקולנוע האמנותי (זה שלא בא לעשות נעימי בגב) מקום חשוב בכל עם ומדינה, ואזרחי ישראל צריכים להגיע להסכם כלשהו לגביו, בטח אם נראה שאוסקר הוא לא יביא ארצה. הרי אנחנו צריכים קולנוע כמו "אגדת חורבן", "אחד בלב" ו"קרוב אלי". ויודעים מה, בסדר, אנחנו אפילו צריכים קולנוע כמו סרטים כושלים לחלוטין (לפי המספרים שמצאתי, ומצטער אם הם לא מדויקים) כמו "נתראה בשמחות", "יוני אפס", או "עיד". 

אבל המצב כיום, שבו יש 30 סרטים מדי שנה שמתוכם שלושה הם להיטי על, חמישה מישהו טורח לראות ועוד 20 נעלמים ברוח – טוב, במצב כזה קל לראות איך הרפורמה עברה וקל לראות שפנינו ליותר "גולסטארים" ופחות "כאילו אין מחר" אפילו בלעדיה. כולי תקווה שיוצרי הקולנוע האמנותי והקהל הרחב יצליחו להגיע להסכמות כלשהן שידאגו להמשך הקולנוע היפהפה שנוצר אצלנו. 

זה עולם של ויבים, אנחנו רק חיים בתוכו

אחת המגמות המפתיעות שהתחילו בבתי הקולנוע בארץ אחרי שהם חזרו מפגרת הקורונה היה הקרנות של סרטי אנימה (וגם סרטים הודים, אבל אין לי מה להגיד על זה). לא הייאו מיאזאקי, היוצא מן הכלל, אלא סרטים של סדרות כמו דימון סלייר או הייקיו! או סלאם דאנק: סרטי אנימה מביכים עם מונולוגים דרמטיים, עלילה מסובכת ויותר מדי פרקים. אני לא יודע מה הנתונים הקופתיים שלהם, אבל נראה שהם שווים את ההשקעה, כי ממשיכים להביא אותם. עוד לא דווח פה על הסרט הראשון שמכר 100 אלף כרטיסים, אבל אני מניח שזה כן יקרה מתישהו אם ממשיכים להביא אותם. 

אבל זה לא רק שם: האנימה ממשיכה במגמת ההשתלטות האיטית שלה. אותם סרטי אנימה מצליחים להרוויח סכומים לא רעים בכלל גם בארצות הברית, וצצים לפתע ברשימת "הסרטים הכי טובים" הן של ימד"ב (שכללה לרגע "סרט" שהוא בעצם פשוט 4-5 פרקים מוצמדים יחד של "דימון סלייר") והן של לטרבוקסד (רשימה שעדיין כוללת שני סרטים של אוונגליון, ועוד כל מיני סרטים שאי אפשר להתחיל להסביר בלי להישמע כאילו עברת שבץ חלקי). 

גם כאן יש קשר לסעיף הקודם: אנימה נחשבת למעוז האחרון של תחום שלם שעוד לא "נכבש" בידי ליברלים ושלא "נדחפים" בו דברים או לחלופין מוציאים ממנו דברים – למרות שאני מקווה שיום אחד כן נעשה איזשהו שיח על כמה מיניות ורומנטיקה בסדרות אנימה הן הכל חוץ ממודל לחיקוי וזה כבר לא מצחיק כשזה כאמור תופס נפח יותר ויותר משמעותי בחברה שלנו. ולא, רומנטיקה ומיניות אמריקאית הן לא יותר טובות חוץ מזה שכן, הן כן. מצטער, בנושא הזה יפן היא באמת פח אשפה בוער. 

אבל הצד החיובי של כל הנושא הוא שהמשבר בהוליווד הכריח את צופי הקולנוע להיפתח לסוגי קולנוע אחרים, ואפילו אם יש לי אי אילו סייגים מסוג הקולנוע – עצם היכולת להרחיב את האופקים הקולנועיים הוא מבורך בפני עצמו. אפילו אם זה מתבטא בעוד סרט של פאקינג "אוברלורד".

פרצוף פיקאצ'ו מופתע: מלחמות הסטרימינג הסתיימו בהפסד של כולן

אני כמעט בטוח שאפילו כתבתי את זה באתר, אם כי אולי רק חשבתי את זה בראש, אבל בכל מקרה: לקח להוליווד חצי עשור בשביל ללמוד מחדש מה שהיה ברור לכולם – שסטרימינג זה העתיד… של סרטי "היישר לוידאו" משנות התשעים. 

זה כמובן לא עלבון לכל סרט נטפליקס, פיקוק, פאראמאונט פלוס, אפל או פריים – כמה מחבריי הטובים הם סרטים מאותם שירותי הזרמה –  אבל אחרי כמה שנים שבהם קולנוענים התנהגו כאילו שירותי ההזרמה עשו להם טובה בכך שהם קנו את הסרט שלהם במחיר מופקע ושידרו אותו לכל קהל המנויים שלהם, נראה שהבינו את מה שהיה ברור לכולם: שסרט הוא סרט רק אם הוא יוצא לקולנוע, ויש ממש מעט יוצאי דופן למשוואה הזאת. 

ועכשיו, התעשייה מנסה להכניס את השד לבקבוק. אחרי שהרגילה צופים שהסרטים יגיעו אליהם לקולנוע ולטלוויזיה באותו יום, היא צריכה לחזור לחלונות הפצה של 45 יום (או יותר). אחרי שהרגילה אותם לשבת בכורסה, היא צריכה לשכנע אותם לקום ממנה ולראות איזה סרט בקולנוע. 

הם לא עושים את זה, במקרה ותהיתם, מאהבת הקולנוע. זה פשוט שחלומות הסטרימינג הגדולים קרסו, וכמעט כל האולפנים (פרט לאפל, שנראה שהם בקצב משלהם בכל הנוגע לשיעור הזה) הבינו שסטרימינג זה עסק צדדי נחמד ומכובד, אבל סרטי קולנוע הם סרטים שיוצאים, נו, בקולנוע. והו כמה שכולנו מופתעים שהתוצאה הברורה מאליה הזאת התגלתה. 

כמה קשה זה כבר לעשות סרטים בתקציב סביר?

העשור הקודם התהדר בסרטים בתקציב מוגזם שהרוויחו סכומים מוגזמים. העשור הנוכחי מתהדר בסרטים בתקציב מוגזם שעושים סכומים סבירים לחלוטין, מה אתם רוצים מהם. אבל מה לעשות שתג המחיר קובע איך היו הביצועים הקופתיים של סרטים וכך סרט יכול להרוויח 226 מיליון דולר ועדיין להיחשב לפלופ מביך (כמו "שנות-אור"), וסרט שמרוויח 571 מיליון דולר יכול להיחשב אכזבה (כמו "משימה בלתי אפשרית 7.א"). למען השם, סרט יכול להרוויח ממעל למיליארד דולר ועדיין להיות הפסד כלכלי, כפי שגילינו לאחרונה על "עולם היורה" האחרון.

הדבר הזה מעלה את השאלה הקריטית: על מה לעזאזל הולך הכסף הזה בהוליווד, ואיפה רואי החשבון המהוללים של העיר הזאת שידעו לעשות סרטים בתקציב טיפה סביר? 

כי, כן, יש גם מגמה אמיתית של אנשים שפחות הולכים לקולנוע, ומעשור שבו נראה שכל סרט שני נכנס למועדון המיליארד, המועדון הפך להיות שוב דבר בלעדי רק לסרטים ייחודיים. אבל גם בבירור מישהו בהוליווד שכח איך לעשות סרטים בתקציב סביר. אולי זה מה שקורה כאשר לוקחים לסרט העצום שלך טירון שלא יודע איך לנהל הפקה גדולה רק כי הוא לא ידרוש את הקאט הסופי כי בדיוק שלפתם אותו מסרט האינדי שלו. 

כמו עם סטרימינג, זה מרגיש כאילו הוליווד צריכה ללמוד מחדש דברים שהיא כבר למדה בעבר, הפעם "סרטים בתקציב סביר", אבל כמו שם, גם פה נראה שייקח לה הרבה יותר מדי זמן עד שהיא תלמד את הלקח הנכון. 

נשים, רבותיי, נשים

האם אחרי יותר ממאה שנים, הוליווד סוף סוף פינתה מקום גם לבמאיות? על פניו, שנות תחילת העשור מאותתות שזה הכיוון. לא מדובר באופן ישיר בתולדה של 2017 שבה התחילו להציף את כמות הפגיעות המיניות שיש בתעשייה, אבל אין ספק שיש קשר בין הדברים. אם תהיתם מה הזרז הישיר, הרי שהוא דווקא 2019 – גם כי יצאו במרוכז כמה וכמה סרטים שבויימו על ידי נשים והוסכם על ידי כולם שהם מבין הסרטים הטובים של השנה, וגם כי האוסקרים פשוט התעלמו מכולם כשהם באו להצביע על מי הבמאים הכי טובים של השנה. 

היה ברור שאי אפשר להמשיך ככה, ואכן בעשור הנוכחי לא הייתה אף עשירייה של מועמדים בלי לפחות סרט אחד שבוים על ידי אישה, ומספר הנשים המועמדות היה חמש (לא אחת לכל שנה, 2022 הייתה שנה בלי במאיות) – בשביל הקשר נחוץ, זאת אותה כמות של מועמדויות לנשים כפי שהיתה בכל ה-90 ומשהו שנים שהיו לפני כן (וכפול בכמות הזכיות). 

האוסקרים משקפים, במקרה הזה, את השיח הביקורתי שאחרי שנים שהתעשייה דיכאה את רוב הבמאיות הוותיקות, היא מנסה לוודא שזה לא יקרה שוב ונותנת את התמיכה הנחוצה לבמאיות. וכך אפילו במאיות שעשו פלופים – כמו אוליביה ויילד או ניה דהקוסטה – מקבלות צ'אנס שני, דבר נדיר למדי ועד כה שמור בעיקר לגברים. 

אם יש מקום שלא לחלוטין השתכנע, עם זאת, זה הקהל הרחב. לא שזה מכוון: אני לא חושב שלצופה הממוצע אכפת מזהות הבמאי ומה המגדר שלו, אבל עדיין, למרות שהאוסקרים והמבקרים מסכימים שחלק מהסרטים הכי טובים של השנים האחרונות נעשו על ידי נשים, יש רק סרט אחד – "ברבי" – שהצליח להגיע גם אל הקהל ולסחוף אותו בסיפור נשי. 

לא ברור כל כך האם יש אשמים בדבר – מארוול, למשל, ניסו שלוש פעמים לתת סרטים לבמאיות, ושלושתם לא הגיעו להישגים מרשימים במיוחד. מצד שני, אולי מארוול "הכשילו" את הבמאיות מראש כשנתנו להן פרויקטים פחות מעניינים? או שמא כל זה בכלל קשור לעייפות ממארוול? לא ברור, ולא ברור אם המצב ישתפר.

מה שכן ברור זה שאחרי עשורים של "נפרגן לכן איזה סופיה קופולה כדי שתעזבו אותנו", הוליווד סוף סוף לוקחת במאיות ברצינות. ועל זה נאמר: עדיף מאוחר מאף פעם. ועל זה נאמר עוד: בתקווה שלא ישנו את דעתם. 

ניצחנו את האוסקרים 

נהוג לזלזל באוסקרים, ובצדק. בצדק, כי פשוט ראוי לזלזל בכל פרס החלטי שהוא. אין דבר כזה "הסרט הטוב ביותר של השנה", אין דבר כזה "התסריט המקורי הטוב של השנה", וכו' וכו'. הכל פוליטיקה, הרבה לפני המושג הנוכחי של המילה, והרבה לפני שמתחשבים בנשים, מיעוטים ועניינים יש עשרות מקרים שמוכיחים שאף גוף שמחלק פרסים לא באמת יודע מה הוא עושה – גראמי, אוסקר, טוני או אמי. 

אבל בכל זאת, קשה שלא לחמוק מהתחושה שהאוסקר הצליח להסתנכרן עם הקהל בשנים האחרונות או לפחות, להסתנכרן יותר. אם ניקח את אתרנו הדל כדוגמה – הרי שמאז 2016 ועד 2022, היה בדיוק סרט אחד שניצח באוסקר ומישהו באתר ירק לכיוונו – "פרזיטים". כל שאר הסרטים במקרה הטוב היו איפשהו ב-30 המקומות הראשונים, וגם זה לא בטוח. 

אלא שמאז 2022, שני סרטים זכו גם אצלנו וגם באוסקר, ואחד שלישי – "אנורה" – אמנם לא זכה אבל בהחלט היה בין המועמדים אצלנו (ומנגד: מי שזכה אצלנו היה בין המועמדים לאוסקר). 

אפשר להגיד שאני מסתכל רק דרך העדשה הצרה של עין הדג, אבל אפשר לראות עוד עוד וסימנים לשוברי קופות שמקבלים (שוב) מקום בקטגוריות הנחשבות. למען השם, "ווקאנדה לנצח" היה מועמד על משחק!

באופן מפתיע, ואולי אירוני בהתחשב בהערה האחרונה שלי, טענות על "ניתוק של האוסקר מהקהל" התפוגגו ברגע, בעצם, שמארוול הפסיקו לשלוט ביד רמה בכל ענייני הקולנוע. וזאת הייתה גם מגמה של התקרבות הקהל אל האוסקר, אבל בהחלט גם התקרבות של האוסקר אל הקהל. זה לא ממש "עזר" לאוסקרים, שעדיין סובלים מרייטינג נמוך ובעיות תדמית (ולכן הם מנסים להוסיף קטגוריות שאולי יעלו את הרלוונטיות), אבל נחמד לדעת שבאקדמיה יש מישהו שכמעט חושב כמוך.

שחקן מספר אחת

אני מבין את ההיסוס של הוליווד להסתער על עיבודי משחק מחשב כאילו אין מחר – הם ממש גרועים בזה, ולאורך ההיסטוריה הם גם היו ממש גרועים בזה וגם הפסידו על זה כסף. אבל בעשור החדש אפילו עיבוד כמו "אנצ'רטד" הצליח להרוויח סכומים מרשימים למדי, וזה בהחלט לפני שמדברים על "סופר מריו" ו"מיינקראפט". כן, יש עניין סביב השאלה האם ללכת לטלוויזיה או לקולנוע, אבל בשלב הזה זאת השאלה היחידה – לא האם, אלא באיזה פורמט. 

כנראה שמדובר בחילופי דורות – וממי שראו צעירים משחקים ולא הבינו מה מלהיב ומה מעניין, יש לנו עכשיו דור שהתחנך על משחקים ומבין אותם ומה ידבר לקהל שלהם. ומנגד, יש היום הרבה יותר מותגים שאפשר לשחק איתם ולעשות איתם משהו מעניין – או לפחות רווחי. 

אז כן, בתחילת העשור היה טפטוף של עיבודים למשחקי מחשב ואני חושב שבקרוב נראה את המבול. אתם מוזמנים כבר לדמיין מי הבמאי המושלים לעבד את "פנטזיה סופית 7", האם ליהוק של סטנלי טוצ'י ל"משל של סטנלי" זה יותר מדי מטא, האם כריס פראט באמת הוא הוא הגלאדוס המושלמת וכמובן – באיזה תפקיד יהיה ג'ק בלאק בכל אחד מהעיבודים הללו?

אנחנו עם של אנשים שנמאס להם מגיבורי על

ונסיים עם אותה "עייפות גיבורי על" שרמזתי עליה לפני כמה סעיפים שקיימת, אבל רק כאשר סרט גיבורי על נכשל, כי בעצם בחצי העשור הזה היו גם כמה גיבורי על שהרוויחו יפה מאוד. 

כן, נו – זה די מה שקורה בכל פעם שמנסים לשים פנים אחידות על ז'אנר שלם. אולי כי "עייפות מגיבורי על חדשים שלא נקשרנו אליהם" זה שם ארוך מדי, אולי כי "עייפות מגיבורי על אלא אם זה סרט ממש טוב" זה סוג-של ברור מאליו, אבל מן הסתם הקהל לא החרים כל סרט שמישהו בו הולך מכות בחליפת גוף. 

זה פשוט, נו, שאת הרווחים האוטומטיים שהרוויחו סרטי מארוול ודי.סי בעשור הקודם, החליפה ספקנות בריאה מצד הלקוחות שגרמה לסרטים האלה להרוויח סכומים, אה, סבירים לחלוטין – אבל פה אנחנו גולשים שוב לסעיף מוקדם יותר. 

ובכל זאת, אי אפשר לסיים התייחסות לחצי עשור בלי להתייחס למפלה של ז'אנר גיבורי העל. ממי שנחשבו להימור הבטוח של התעשייה והפכו לכבשה השחורה שצריך לשכנע את הצופים ש"לא לא לא, זה לא כמו גיבורי העל האלההה, שלנו באמת טובים!". 

אבל הם לא. 

יש כמובן עוד דברים נוספים ששכחתי לציין פה, כמו נגיד תופעת הקולנועים שמקרינים סרטים ישנים שיאיר רוה כתב עליה, או החזרה לפילם ופורמטי הקרנה וצילום מסוימים, אבל אני חושב שאעצור פה גם בשביל אולי לתת לכם להשלים את החסר וגם כי כמה אפשר. ונאחל לכולנו המשך עשור מוצלח יותר, עם פחות מגפות ומלחמות וקולנוע עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.