איכשהו עברה לה כבר חצי שנה, ואתם יודעים מה זה אומר: מבט לאחור על הסרטים שיצאו פה בששת החודשים האחרונים.
הסרטים המדוברים שלא ראיתי:
"סמטת הסיוטים" – אני מאוד אוהב את דל טורו אבל איכשהו לא יצא לי לבקר בסמטה עדיין. מחילה גם מווילם דפו.
"הנהגת של מר יוסוקה" – גם הוא אחד הסרטים המדוברים של עונת הפרסים האחרונה ברשימת הצפייה שלי, פשוט אחרי "באטמן" לא היה לי כוח לעוד סרט של 3 שעות. אבל אגיע אליו בקרוב (גם אליך, "RRR").
"צ'ה צ'ה ממש חלק" – רציתי להספיק לראות את הסרט שכולם מסכימים שהוא מקסים לפני הפוסט הזה, אבל גם הוא יאלץ לחכות לסיכום השנה.
הסרט הכי טוב שראיתי משנה שעברה: הסרט הראשון שראיתי ב-2022 הוא "Mass", שיצא בארה"ב לקראת סוף השנה שעברה. יש בו רק ארבעה אנשים שיושבים בחדר וטרגדיה שמרחפת מעל הראשים של כולם. מבחינתי כל אחד מהשחקנים כאן היה ראוי למועמדות לאוסקר.
סרט האימה הטוב ביותר: זה לא ש"רדופה" הוא סרט מושלם, ופירטתי בביקורת על כך, אבל בתור סרט אימה הוא האפקטיבי ביותר שראיתי השנה עד כה, והסיום שלו הוא משהו ייחודי שקשה לשכוח ממנו.
סרטי האימה הגרועים ביותר: העיבודים החדשים של "המנסרים מטקסס" ו"משחקת באש" לא רעים בשום צורה מיוחדת. לא, המצב הוא גרוע מזה – הם משעממים רצח.
השחקן המשני שגנב את ההצגה: לא ממש היה לי אכפת מהאביר האפל גרסת רוברט פטינסון, שכותב יומנים ומכריז על עצמו בתור "הצללים". גם קאטוומן של זואי קרביץ לא ממש השאירה רושם, וגם "איש החידות" גרסת דאנו לא היה מעניין ביוחד. לא, החלקים הטובים ביותר של "באטמן" הם אלו שבהם קולין פארל נמצא על המסך בתור "הפינגווין".
הביקורת המוזרה ביותר: ליוטיובר המכונה "מר אנטר המסתורי" ממש הפריע ש"אדומה אש" מתרחש ב-2002 אבל אין בו שום התייחסות לאסון התאומים וההשלכות שלו. בטח אם הסרט היה מתרחש ב-96' הייתה לו את אותה תלונה לגבי רצח רבין.
הוואן-שוט המוצלח ביותר: לקראת הסוף של "דרומית לגן עדן" ג'ייסון סודייקיס צריך להסתנן לתוך בית, והמצלמה עוקבת אחריו במשך כמה דקות אינטנסיביות: לנגד עינינו נפרשת סצנת אקשן עוצרת נשימה שדורשת תיאום מדויק בין הפעלולנים, מפעילי המצלמה, והשחקן הראשי. אחרי ההקרנה שאלתי את הבמאי אהרון קשלס על השוט, והוא אמר שהם היו מאוד קרובים לוותר ולחתוך את הסצינה בעריכה אבל הצליחו בניסיון האחרון. וטוב שכך.
הסרט עם המזל הגרוע ביותר: קצת מדהים שאחרי מספר דחיות בגלל הקורונה, סרטון שירה של גל גדות שנקטל על ידי כל העולם ואחותו והאשמות נגד ארמי האמר (בקניבליזם, בין היתר), "מוות על הנילוס" יצא בסוף כמו שהוא. אולי יש עוד תקווה ל "פלאש".
השחקן הצעיר הטוב ביותר: הרבה פעמים שחקנים צעירים הם סיכון, במיוחד אם עושים אותם חכמים או מתחכמים מדי. כשאתה צריך לגלם גרסה צעירה של ריאן ריינולדס התחכום כבר מגיע בילט-אין, אבל ווקר סקובל הפתיע לטובה ב"פרויקט אדם". בקרוב נראה אם הוא גם יכול להיות פרסי ג'קסון מוצלח בדיסני+.
ההמשכון הכי מיותר: אני לא מחסידי סרטי "צעקה", אבל לפחות לכל אחד מהסרטים הקודמים היה משהו להגיד על ז'אנר האימה שהוא פועל בו. הסרט החדש בעיקר רצה לטפוח לעצמו על השכם על כמה מתוחכם הוא.
הצילום הכאוטי ביותר: הסרטים של מייקל ביי תמיד כללו את מה שנקרא "בייהם" (Bayhem), ולכן זה לא מפתיע שמייקל ביי רצה להשתמש ברחפנים כדי להשיג צילום אפילו יותר היפראקטיבי ב"אמבולנס". מה שכן מפתיע זה שזה עובד ממש טוב.
הטוויסט המופרך ביותר: "הספירה לאחור" של רולנד אמריך היה יכול להסתפק בלהיות סרט אסונות על כך שהירח סוטה ממסלולו ועומד להתנגש בכדור הארץ. אבל בסוף הסרט מתחיל לתת הסברים ו… דברים נהיים מוזרים.
הברומאנס הכי מוצלח: "משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק" לא היה הסרט שחשבתי שהוא יהיה, אבל הוא עדיין היה קומדיית אקשן מוצלחת, בעיקר בזכות הצמד ניק קייג' ופדרו פסקל, שמגלמים אייקון קולנוע ומעריץ שהאהבה שלהם למסך הכסף מקרבת ביניהם.
די, תפסיקו, די: סדרת "חיות הפלא". הסרט הקודם היה גרוע, שזה עוד מילא. "חיות הפלא: הסודות של דמבלדור" – מעבר להיותו משעמם – פשוט חסר כיוון ולא מצליח להצדיק את קיומו. אם למישהו היה ספק עד עכשיו שלא הייתה תכנית לחמשת הסרטים שהוכרזו בתחילת הדרך, הסרט הזה לא משאיר ספק. ג'וד לאו חמוד, ניוט סקמנדר לא מזיק, אבל באמת שאנחנו לא צריכים.
הסרטים שהכי נראו כמו פרקים דחויים של "מראה שחורה": גם "לבחור או למות" וגם "ראש העכביש" מתחילים עם קונספט שהיה יכול להיות מעניין, ואז זורקים אותו לפח. מ"לבחור או למות" לא היה לי ציפיות, אבל לעזאזל קוסינקי, רק לפני רגע ביימת את "מאווריק", מה נסגר?
סרט המולטיוורס הפחות מוצלח: "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף". כלומר, מעבר לכך שהוא לא כזה טוב, הוא אפילו לא מקיים את שמו. יש פה איזה שלושה יקומים והדבר הכי פרוע באחד מהם זה שחוצים באדום.
האנסמבל הגרוע ביותר: אני יודע שהשחקנים של "הקפסולה" – שכוללים את קארן גילן, פדרו פסקל, קיגן-מייקל קי ועוד – יכולים להיות מוצלחים כשהם רוצים. אבל כאן? כאן אפאטו מבזבז אותם אחד אחד ללא יוצא מן הכלל. אזכור של כבוד גם ל"יחידה 355" שמצליח לבזבז את ג'סיקה צ'סטיין, פנלופה קרוז, סבסטיאן סטן ולופיטה ניונגו. זה כמעט סוג של הישג.
הסרט הכי מאכזב: מאוד אהבתי את "המכשפה" ו"המגדלור", כך שהיו לי ציפיות מ"מלך הצפון" של רוברט אגרס, ובטח עם אלכסנדר סקארסגארד בתור ויקינג ואניה טיילור-ג'וי בתור חיזוק. תוסיפו לזה את איתן הוק ווילם דפו, ואיך אפשר לטעות? ובכן, מסתבר שאפשר. הסרט הזה ארוך מדי, איטי מדי ולא מעניין מדי. לא נורא, רוברט, עדיין אוהב אותך.
הסרט הכי מפתיע: אחרי צפייה בטריילר של "X" חשבתי שאני יודע בערך למה לצפות: סלאשר טיפוסי על כמה חבר'ה שנוסעים לצלם סרט פורנו ומוצאים את מותם; אבל הסרט הולך גם למחוזות שלא ראיתי לפני כן בז'אנר.
הפרס להתחמקות הפוליטית היפה ביותר: המשימה במערכה השלישית של "אהבה בשחקים: מאווריק" מתרחשת במדינת אויב ששמה אף פעם לא מצוין. כמובן שזה בסדר אם זה לא מפריע לכם, אותי זה בעיקר הצחיק. עד שתתקבל תגובה כלשהי מההפקה, אני מכנה אותה "אויב-יסטאן".
סצנת הפוסט-קרדיטס הגרועה ביותר: אני לא בקיא במשחקי "סוניק", אז הדמות שמופיעה בסצנה בסוף הסרט השני לא אומרת לי כלום. גם את הדמות החדשה שמוצגת בסוף של "דוקטור סטריינג'" אני לא מכיר ואין לי כוח לבדוק בוויקיפדיה מה הסיפור שלה. אבל סצנת הפוסט-קרדיטס של "מורביוס" מוזרה, עצלנית וגוררת דמות סבבה בסך הכול לתוך היקום המטופש הזה. כתבתי עליה כאן בהרחבה (ספוילרים וכו').
ההופעות המוצלחות ביותר:
ר. ג'. סיילר, "מקרה חירום" – שחקן שעלה על הראדר שלי בזכות הופעה מוצלחת ב"אני וארל והנערה שעומדת למות" ומראה כאן למה כדאי להשאיר אותו על הרדאר.
פדרו פסקל, "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" – כשניק קייג' קרא את התסריט של הסרט, הוא ביקש להיות חאבי, "המעריץ מספר אחת של ניק קייג'", כי הוא טען שזה התפקיד היותר טוב. תכלס? צודק – בסרט שכולו שיר הלל לניק קייג', הכוכב שלצידו מצליח להתעלות עליו.
מישל יאו, "הכל בכל מקום בבת אחת" – תפקיד שלוקח את כל הכשרונות של יאו: יכולות המשחק, הכריזמה, והיכולת שלה לכסח תחתים – ומשלב אותם בתפקיד אחד מושלם. חסר לאקדמיה שהם מתעלמים ממנה בעונת הפרסים הקרובה.
ג'ייק ג'ילנהול, "אמבולנס" – לא כל הופעה מופרעת של ג'ילנהול עובדת (אני עדיין לא בטוח שאני סולח לו על "אוקג'ה"), אבל "אמבולנס" היה נהיה סרט הרבה פחות מבדר לולא ההופעה המשוחררת והכאוטית שלו.
סבסטיאן סטן, "טרי" – כריזמטי, אפל, בודד, מתעתע: אחרי שנים שבהן ראיתי אותו בעיקר סרטי מארוול, מרענן לראות אותו עושה משהו שונה לחלוטין. תנו לו עוד כאלה!
הסרטים הטובים ביותר:
"אמבולנס" – כן, גם אני לא מאמין שאני שם פה סרט של מייקל ביי. וזה לא שהיו רק ארבעה סרטים טובים עד כה – זה באמת סרט טוב!
"אדומה אש" – סרט מצחיק ומרגש על יחסי אם ובת (תכף יגיע עוד אחד) שמתאר במדויק את ההתבגרות שלי ב-2002 (חוץ מזה שלא הפכתי לפנדה אדומה ולא הייתי אובססיבי ללהקת בנים).
"טרי" – אפילו אם אתם יכולים לנחש לאן סרט המתח הזה הולך, תצוגות המשחק המוצלחות והבימוי הססגוני הופכים אותו לצפייה כיפית ביותר.
"מקרה חירום" – סרט על סטודנטים שמוצאים נערה חסרת הכרה בדירה שלהם לא נשמע כמו קומדיה, אבל זה אחד הסרטים המצחיקים של השנה, שברגעיו הרציניים דן גם ביחסים בין-גזעיים, בין-מגדריים ובין חברים.
"הכול בכל מקום בבת אחת" – תסמכו על הדניאלס שמתחת לכל שכבות המוזרות של "הכול בכל מקום בבת אחת" ישימו סיפור אפקטיבי ומרגש על אמא ובת שמנסות להתחבר. ראיתי ביקורת בלטרבוקסד שזה מסוג הסרטים שיגרמו לאנשים לרצות לעשות סרטים בעצמם. זה מקסים וכנראה גם נכון.
הסרטים הכי מסקרנים של חצי השנה הקרובה:
"אין מצב" – כבר הבעתי פה כמה התאכזבתי מ"אנחנו" אחרי "תברח" הנהדר, ויש לי אופטימיות זהירה שג'ורדן פיל יצליח לחזור למסלול.
"They\Them" ו-"גופות גופות גופות" – שני סלאשרים, אחד מתרחש במחנה המרה ללהט"בים בכיכוב קווין בייקון והשני של A24. אחרי חצי שנה ככה-ככה לז'אנר האימה, כולי תקווה ששלושת הסרטים האלה ירימו אותו מעלה.
"אל תדאגי יקירתי" – כבר שבועיים אני מתפלל שהסרט החדש של אוליביה וויילד יגיע לפסטיבל ירושלים הבא עלינו לטובה. תחזיקו אצבעות.
"שלושת אלפים שנות כמיהה" – הסרט החדש של הבמאי שעשה את אחד מסרטי האקשן הטובים של המאה הנוכחית בהחלט נראה לי כמו משהו לצפות לו.
"בצל הזכוכית: תעלומה כתובה היטב" (לא השם הרשמי) – בשנים האחרונות קיבלנו מריאן ג'ונסון גם סרט נהדר של "מלחמת הכוכבים" וגם סרט תעלומת רצח כמעט-מופתי. הרכישה של סרט ההמשך שלו על ידי נטפליקס קצת מדאיגה, אבל נראה לי שכל מי שאהב את הסרט הראשון לפחות קצת סקרן לראות מה ג'ונסון מכין לנו הפעם.
חצי שנה נהדרת.
הבאטמן, נורת׳מן, רדופה, בלאק פון, משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק, הכל בכל מקום בבת אחת.
כולם סרטים נהדרים וחוויות קולנועיות נהדרות.
״סרט החצי שנה״ שלי הוא גם ״הפתעת החצי שנה״ שלי
אם מישהו היה אומר לי בתחילת 2022 שסרט של דרימוורקס יזכה אצלי בתואר ״הסרט הטוב ביותר של החצי הראשון של 2022״, הייתי צוחק בקול.
אני הרי כבר הספדתי את דרימוורקס, מבחינתי הם כבר מתו, אז מה הסיכוי שהאולפן הזה יכול להוציא שוב סרט מקסים ונהדר שיתעלה על יתר הסרטים של החצי שנה הזאת?
אבל המציאות עולה על כל דמיון, וסרט החצי שנה שלי הוא ללא ספק ״לא רעים בכלל״, סרט שהוא הרבה יותר מאשר ״לא רע בכלל״.
אין לי מושג מה תהיה דעתי בסוף 2022, אבל יש לי תחושה שעדיין הסרט הזה יהיה בין המקומות הראשונים אצלי.
את תואר הופעת החצי שנה אני נותן לווקר סקובל (זה השם שלו, לא וולטר) על תפקיד הגרסא הצעירה של ראיין ריינולדס ב״פרוייקט אדם״.
הוא בהחלט נותן הופעה טובה בתור ראיין ריינולדס כילד, ובהחלט אהבתי את זה שהראו שזה דווקא פוגע בו מבחינה חברתית ולא הופך אותו למקובל כמו שאפשר היה בטעות לחשוב.
מצטרף לציפיות שיהיה פרסי ג׳קסון מוצלח. יש בפרסי ג׳קסון משהו ראיין ריינולדסי כזה של להעיר הערות מצחיקות ברגעים לחלוטין לא מתאימים (לא זוכר ספציפית, אבל זכור לי שהיו כמה קטעים כאלה בספרים), כך שזה יכול לעבוד.
צודק, תוקן
(ל"ת)
"לא רעים בכלל" פשוט נהדר!
האנימציה, הדיבוב, הפסקול – הכל עובד ביחד בצורה מקסימה. בהחלט סרט האנימציה הכי טוב שיצא עד כה השנה.
זה רק אני או שבקושי יצאו סרטים מעניינים בחצי שנה הזאת?
כלומר היו לה את יצירת המופת הכל בכל מקום בבת אחת בנוסף לעוד כמה סרטים טובים כמו איש הצפון (כנראה גם רדופה, עדיין לא מצאתי זמן). אדומה אש ואפילו את באטמן הייתי מוסיף. אבל משהו כאן מרגיש לי נורא מצומצם וחסר. מרכיש לי שרוב הסרטים הטובים שיתנו לי כדי לסתור את הטענה יהיו פליטי 2021. צר לי אבל עם כל האהבה להכל בכל מקום, אני לא יכול להחשיב את החצי השנה הזו לטובה על סמך שניים שלושה סרטים.
סמטת הסיוטים יצא ב2022 בארץ? הוא בראש שלי ממש סרט משנה שעברה.
אפרסם מחר תגובה מפורטת משלי אבל:
(חלק בהחלט פליטי שנת 2021, חלק רשומים כ-2021 אבל יצאו תכלס רק השנה):
לאן את הולכת אאידה, The Fallout, ביווס ובאטהד, פשעי העתיד, מבחן הבטא, אחרי יאנג, קימי, התקפה עצמית, צ'ה צ'ה ממש חלק, האדם הגרוע בעולם, קולות רקע, אפולו 10 וחצי, סיראנו, RRR, גלגל המזלות + הנהגת של מר יוסוקה, לא רעים בכלל והבית הם סרטים שכל שנה הייתה רוצה בחיקה, או חצי שנה.
תודה. אחרי יאנג ברמה של הכל בבת אחת מבחינתי, אם כי הוא מרגיש לי מ2021.
קימי, התקפה עצמית ואפולו 10 וחצי גם חביבים עד מעולים. את לאן את הולכת אאידה, האדם הגרוע בעולם, סיראנו, וצמד גלגל המזלות+ הנהגת של מר יוסוקה אכן מחשיב לפליטי 2021. אץ פשעי העתיד אני מחשיב לסרט מהחצי השני של 2022, הייתה אפשרות לצפות בו לא בפסטיבל קאן? מבחינתי עדיין חצי שנה חלשה, אם לא מחשיבים את פליטי 2021. נהיה ממש קשה לקבוע איזה סרט שייך לאיזו שנה, מה שהופך את הסיכומים האלו לפחות כיפים.
אני לא יודע מה זה "מרגיש 2021"
אחרי יאנג יצא לאקרנים (ולסטרימינג) ב-2022. הוא הוקרן בכמה פסטיבלים אז באתרים מתנוסס עליו "2021", אבל זאת הטעייה. גם על "On The Count of Three" מתנוסס "2021" והוא לחלוטין היה סרט שראו פעם אחת בסאנדנס עד שהגיע לפה, וכנ"ל "סיראנו" שהתעקש לצאת על אמת ב-2022 בשביל לירות בעצמו ברגל בכל הנוגע לסיכויים שלו בעונת הפרסים.
כאמור, בעידן היענו גלובלי שלנו וגם בשל מבקרים רבים שמחשיבים את סרטי הפסטיבלים שהם ראו בהפצה מצומצמת מאוד לסרטים באותה שנה בהחלט יש בלבול מדי פעם, ולכן אני דבק בשיטת ההפצה הישראלית. אנחנו פה, אנחנו לא בפסטיבלים ברחבי העולם וכן – מדי פעם זה יוצא "מצחיק" להחשיב משהו כמו "בלפסט" ל-2022 כשבאוסקרים הוא מאוד 2021, אבל נו, למי אכפת מה האוסקרים חושבים, הם חשבו שוויל סמית' השחקן הכי טוב של שנה שעברה.
צה צה ממש חלק סרט חמוד אבל לא משהו לזכור בסיכומי שנה.
הייתי מוסיף לרשימה את מאסטר וon count of three.
שכחתי להוסיף לרשימה שלי את אחרי יאנג ופשעי העתיד.
בהחלט סרטים טובים מאד.
אין סיכוי שהכל בכל מקום בבת אחת לא יהיה סרט השנה של עין הדג, נכון?
אני גם מהמר שיהיה מועמד לסרט הטוב ביותר באוסקר אבל קשה לי לראות אותו זוכה.
הייתי אומר שיש סיכוי, אבל לא גבוה
לגבי האוסקר הייתי מנמיך ציפיות.
שיטת ההצבעה בפרס הראשי כמעט ולא משאירה לו סיכוי לזכות באוסקר
אבל אולי כן בשחקנית ראשית/בימוי/תסריט/אחד מתפקידי המשנה
שחקנית ראשית, תסריט, תחפושות
וגם משלושת אלה כנראה לא כולם יצליחו עד הסוף.
לא יודע, הסרט ממש תופעה(ולראיה יכולת ההישרדות שלו מבחינת הכנסות)
אם מכניסים למשוואה גם הקטגוריות היותר משניות הסרט יכול לצאת עם הכי הרבה מועמדויות/זכיות באוסקר הקרוב
מסכים, הוא מרגיש כמו דם חדש שנותן קריאת השכמה לקולנוע האמריקני שנכנס למצב של תרדמת
מאז שנת 2020 ולא באמת הצליח לקום ממנה מאז.
לא הייתי מצביע על ההכנסות שלו כראיה
כלומר, הוא כבר כמה זמן מרוויח פחות ממיליון דולר, כן? זה פשוט שאין תחרות גדולה מדי שם בחוץ.
אבל אני בעיקר חושב ש:
א. הקהל שהולך ל"הכל בכל מקום" והקהל שמצביע לאוסקר הוא עדיין, מה לעשות, קהלים מאוד שונים
ב. עונת האוסקרים כל כך רחוקה מלהתחיל שכרגע הוא משחק במגרש ריק. עוד רגע יבואו לפה ספילברג, באומבך, סקורסזה, ועוד הרבה חברים ואז נראה כמה הוא חזק.
הוו ואו ועוד איזה שפילברג ואיזה סקורסזה
נראים שני סרטים בין הרציניים שלהם בשנים האחרונות
ניחוש? הספילברג יהיה פלופ
בקופות, באוסקר ואולי גם בביקורות (אם כי שם אני חושב שהוא יגיע לרמת הפושר+)
בקופות? אין סרט שיצליח .
באוסקר? תלוי איך אתה רואה פלופ? אם לא יזכה בדבר אבל יהיה מועמד ל10-14 דברים זה פלופ? אני לא חושב ככה. אבל כן לאור שאני לא יודע מי יהין המתחרים וכו אני לא שולל.
בביקורות? לדעתי מבקרים ימותו על זה
בהתחשב בכך שאלביס רשם קופה נאה
ובכלליות נראה שהמצב בקופות הולך ומתחזק, ולא הולך ונחלש – גם בסרטים שאינם גיבורי על או זיכיונות – לא הייתי ממהר להספיד את כל הקולנוע העתידי, אלא אם אתה יודע משהו שאני לא.
כאן אנחנו חוזרים לאיך אתה רואה הצלחה לעומתי וזה תמיד דבר סובקטייבי
אני חושב שהוא יעשה באיזור סיפורי פרברים אלביס ושות
לא שובר קופות
זו כוונתי
לגבי האוסקרים אני מניח שדיברת אל רז.
אההה טוב בזמן זאני כותב את זה אני מבין שהתכוונת למשהו אחר(אבל אני אשאיר את התגובה שלי כמו שהיא כדי שנדבר גם על הסרט הזה).
ואי
אני התכוונתי ״אין סרט שיצליח״ יענו צורת דיבור סלנג כזאתי,
״אין סרט שתצליח לעלות על המתקן הזה בלונה פארק בלי להקיא״, לא התכוונתי שאין סרט בעולם שיצליח בקרוב.
אני הכי היותר מאמינים בקולנוע (אפילו בשיא הקורונה הייתי מהאנשים שהכי מאמינים שהוא יחזור, אפילו השקעתי לתקופה קצרה בחברת הקולנוע של מוקי גרינדר )
ניחוש מעניין. סתם תחושת בטן או שמשהו שם לא יושב טוב?
קופות ומבקרים קטונתי, אבל אני מודה שנראה שהאוסקרים מאוד אוהבים את גל האוטוביוגרפיות החדש הזה, ואני מתקשה לראות אותם תוקעים אצבע דווקא לספילברג, שקיבל מועמדות לסרטים שלו גם כשאף אחד לא דרש את זה (נניח, "העיתון". אם כי אפשרי שסרט + קטגורית משחק אחת יהיה בהחלט פלופ).
אני פשוט חושב שזה יהיה סופו של הגל המכונה "סרטים שספילברג מביים כי מתחשק לו ואף אחד באמת לא היה צריך"
בלי קשר לטרנד האוטוביוגרפיות, נראה לי שלאקדמיה באיזשהו שלב ימאס מאפוס ה-"אני עף על עצמי" התורן שלו.
טוב, אני אישית בעד במה שאתה אומר
אבל אני לא חושב שדווקא האוטוביוגרפיה האישית שלו היא מה שתשחרר אותנו מהגל הזה.
ההכנסות עצמן הן פחות הצד המרשים, אלא יותר השימור שלהן
כלומר סרט כזה שמצליח להמשיך במשך כמה חודשים להביא קהל זה סימן שהסרט מצליח למשוך עניין גם מקהל שבדרך כלל מסרט שכזה.
יש גם עוד אלמנטים שמשחקים לטובת הסרט: הוא יוכל לרוץ על הנרטיב של הייצוג האסייתי ויהיה לו קל להישאר בדיון הפרסים בתחילת העונה(ייכנס לגלובוס הזהב בקלות כי מדובר בקומדיה ופרסי המבקרים כנראה יאהבו אותו גם הם).
הוא הצליח להיכנס לשיח המינסטרימי ולזכות לאהדה מקהלים שלרוב אינם פוקידם את סרטי A24/
אני ממש גררתי חברים שהם ממש לא חובבי קולנוע והיו סקפטיים ללכת לסרט שאינו שייך למותג ידוע והם התלהבו ביותר , ביחד עם כל האולם המפוצץ בכל שכבות הגיל. יש בסרט הזה משהו פורץ קהלים וגורם להתלהבות מדבקת, לדעתי יש לו סיכוי חזק לזכות. סרטים כאלו לא יוצאים כל שנה.
אני אשאל זאת כך:
כמה מהדודות שלכם (דודות במובן מטאפורי, כמובן) שמעו על הסרט, ראו אותו, ואהבו אותו? כי זה המבחן.
כן, "הכל בכל מקום" פרץ לחלוטין את הגטו של A24 (גטו אגב שמבחינת האקדמיה לאו דווקא צריך פריצה – היו להם כמה הצלחות מינוריות שם, גם אם לא זכיות) לקהל היותר מיינסטרימי – אבל הקהל הצעיר (ברובו) המיינסטרימי, וזאת נקודה חשובה.
אם כמה שהסרט עושה חיל בקופות (והוא עושה!), ל-100 מיליון הוא לא מגיע גם אם מחשיבים את הקופות בשאר העולם.
אז האם הסרט ייזכר בהמשך כקלאסיקה? כן. אבל להיחשב כקלאסיקה לאו דווקא אומר שאתה בדרך אל האוסקר. לפני שאתה מכתיר כאן זוכים, אני צריך שתחשוב כמה הסרט הזה מרוחק מהזוכים שהיו בשנים האחרונות – קומדיה (קומדיה!) קונג פו (קונג פו!) מד"בית (מד"בית!) היפראקטיבית. כל אחד מהדברים האלה היה פוסל את הסרט בפני עצמו בדרך אל שערי האקדמיה (יש מקרים יוצאי דופן, ידוע, זה בשם), אז השילוב של כולם?
אז כן: לדבר בכלל על מועמדות לסרט הטוב ביותר כדבר בטוח זה הימור. מהמרים שמדברים כרגע על מישל יאו, כנראה הנכס הכי בטוח של הסרט, גם הם מדברים עליה יותר כ"הימור תקווה" שהם מקווים להגשים ממשהו שהם לחלוטין בטוחים שיקרה.
הבלוגספירה הקטנה (שלנו וברחבי העולם) מאוד שונה מטעמי האקדמיה וממליכה טעמים שונים מאוד – ויוכיח CODA מול הכלב, הספר מול רומא, וכמעט כל ההיסטוריה הארוכה של הטקס. כן, בשנתיים האחרונות "ארץ נוודים" ו"פרזיטים" קצת עמעמו את זה, אבל גם אז – יש פער עצום בין הדרמות הרציניות האלה לסרט שבו אנשים, ברבים, דוחפים לעצמם דברים בתחת לאפקט קומי.
הדודות שלי גם לא שמעו על קודה וארץ נוודים לפני שזכו באוסקר כנראה.
לא באמת אכפת לי מהאוסקר, סתם ההימור הזה נזרק. יותר מעניין אותי אם המעמד של הסרט ואם ידברו עליו בשנים שאחרי, קצת כמו "תברח" שהיה גיים צ'יינג'ר ב2017.
אוקיי
אלה שתי שאלות שונות מאוד שלא קשורות אחת לשנייה בכלל.
בהודעה המקורית סקרן אותי המעמד של הסרט בעין הדג, מחשבה לגבי האוסקר נזרקה כהערת אגב.
(ל"ת)
כן, זה נכון
אם כי הזכייה של "אור ירח" גם הייתה במובן מסוים "מינורית" ולא ממש סחף. אבל כן, זה נכון.
חמשת הסרטים האהובים עליי עד כה
5. ״משקלו הבלתי נתפס של כישרון ענק״
4. ״התחרות הרשמית״
3. ״אדומה אש״
2. ״הכל בכל מקום בבת אחת״
1. ״אמא קטנה״
החצי שנה שלי
קצת סטטיסטיקות: ראיתי 44 סרטים של 2022 (לא כולל נספחים של שנים קודמות וכו'). מרובם נהנתי.
הסרט הכי גרוע של ה(חצי) שנה הוא 'מורביוס'. סרט שאף מם לא יוכל לתאר כמה הוא גרוע. שומר נפשו ירחק.
ועכשיו לחמישייה:
5. אפולו 10 וחצי- אולי הסרט הכי טוב של ריצ'ארד לינקלייטר מאז 'התבגרות'. דרמת אנימציה עם אנימציה מרהיבה, תסריט מרתק, דמויות שאכפת לך מהן והמון רגש וכנות שאפשר לבכות מזה. חבל שהסרט הזה חלף מתחת לרדאר, מגיע לו הכרה.
4. ג'קאס לנצח- הסרט האחרון בסדרת הסרטים שוברי המוסכמות הוא גם הכי טוב שבה. שעה וחצי של פעלולים מטורפים וקורעים מצחוק כמו שרק ג'וני נוקסוויל וחבורתו יודעים. ווי מן שולט, דרך אגב.
3. רדופה- סרט שאני שמח שהצלחתי לתפוס על המסך הגדול, כי הוא נורא מרהיב. בלי קשר, מדובר בדרמת אימה ארט האוסית שמצליח לרתק, לזעזע בלי לגלוש ליותר מדי GORE ועם משחק מדהים של ג'סי באקלי החמודה ורורי קינר. התסריט פתוח לכול מיני פרשנויות, וזה היופי שלו.
2. הכול בכול מקום ובו זמנית- 6 שנים אחרי 'איש האולר', הדניאלס חוזרים ומראים שהם כאן כדי להישאר. מדובר במעשיית WTF הכוללת מסע בין יקומים, בזמן, עם סלעים, עם אצבעות נקניקיות, עם בכורה בפסטיבל קאן של הסרט החדש של הדניאלס, עם קצת אנימציה ועם המון המון כיף שהופך את הסרט לקלאט שתרצו לחזור אליו שוב ושוב.
וסרט החצי שנה שלי הוא:
1. RRR המרד הגדול!
סרט שחולל קצת מהפכה בדרך בה אני רואה סרטי פעולה. אס אס ראג'מולי, במאי הסרט, הוא פשוט שד מטורף ומוכשר, שמתקין עשרות סצנות אקשן מטורפות ועם המון מחשבה שתרצו אחרי כול אחת מהן למחוא כפיים. הכול בסרט הזה מוגזם: האקשן, הדרמה, האכזריות של הבריטים, הכול. אבל במקום להפוך לנושא לסרטוני פארודיה ביוטיוב ראג'מולי מצליח ללהטט בין כול הכדורים האלה וליצור מעשיית אקשן ארוכה (185 דקות עם הפסקה באמצע) ועמוסה בכול טוב של אקשן וכיף גדול. אני נהנתי מכול דקה.
טוב, תם לו הסיכום. נתראה בחצי שנה שמתחילה מחר!
ג'קאס לנצח אכזב בטירוף
50 אחוז מהסרט זה תקריבי אנטומיה גברית דוחה בלי ערך בידורי.
(אולי נוקסוויל צריך לצאת מהארון?)
כל השנה הזו תהיה שווה בזכות "הכל בכל מקום בבת אחת" כל כך שמח שבאתי לסרט הזה בלי לדעת עליו כמעט כלום. אחד הסרטים היחידים שממש בכיתי בהם בסוף, שזה מאוד מפתיע כשהחצי הראשון שלו הוא בכלל סרט קונג פו מהטובים שעשו אי פעם. סרט מושלם.
חוץ המערכה השלישית של מאווריק זה מסוג הדברים שהקולנוע פשוט נוצר בשבילם כבר שנים לא הייתי כל כך במתח ועם כל כך הרבה אנדרלין בקולנוע סרט טוב שהחלק האחרון שלו הופך אותו לסרט מעולה. איזה כיף שעושים דברים כאלה.
כמעט ולא ראיתי סרטים חדשים בחצי שנה הזאת, אבל מבחנתי:
– "איש הצפון" הוא דווקא במקום הראשון בתקופה הזו, ונהדר ממש גם אם רמה מתחת ל"מגדלור".
– "ד"ר סטריינג'" היה אחלה סרט מארוול, וזמן טוב ומהנה. נכתב בידי אחד שלא ממש מחבב סרטי מארוול בדרך כלל והולך רק לאלו שלוקחים אותו אליהם בכוח.
-"הבאטמן" היה סתמי למדי, יכל להגמר בכל שלב בערך מהחצי שלו וזה היה לטובתו, אך גם היה מאוד מרשים טכנית ומלא באווירה המדויקת. בעיקר הצהרת כוונות מבטיחה לקראת סיקוול שבתקווה יהיה בו תסריט עם לפחות מעט יותר הגיון.
-"הכל בכל מקום בבת אחת", אליו יש לציין לפחות שהגעתי כבר אחרי גל ההייפ ובצפייה שזה יהיה ה-דבר שאראה השנה בקולנוע, היה מאוד מאכזב. די סתמי ברובו, קיטצ'י להחריד, סצנות אקשן או קומדיה שנמרחות ונמרחות בלי פואנטה, וסרט חביב מתחת לכל המגרעות הרבות שלו אם ממש מתאמצים לחפש.
מה שכן, סצנת שני הסלעים היא בהחלט מדהימה ותהיה באחד המקומות הגבוהים ביותר ברגעי השנה שלי.
אה, ראיתי גם את "חיות הפלא: דמבלבדור"
וזו בערך התגובה הראויה ביותר לסרט הזה.
לגבי השחקן הצעיר
מאז ג'קי קוגן, בערך פעם בעשור יש שחקן צעיר שמראה כישרון עצום. בעשור הקודם זה היה ג'ייקוב טרמבלי כמובן, זה שעד היום אפשר לראות ציוצים בטוויטר על איך שהוא היה ראוי למועמדות באוסקר. מאז 2020 היה רצף של ילדים שחשבתי את זה לגביהם. פתחנו עם אלן קים מ"מינארי", המשכנו עם ג'וד היל מ"בלפסט", ועכשיו סקובל שלגמרי מגיע לו כל הקרדיט בעולם.
בעיניי המסקנה ברורה. הילדים המוכשרים באים בכמויות בזמן האחרון (והבנות בקושי מגיעות, חוץ מאיזו מק'קנה גרייס סמלית פה ושם). בתור מישהו שממש אוהב לראות אותם על המסך, אני שמח שהמהפכה הזאת קורית. אבל אני אוסיף כאן משהו – בעוד כמה שנים, כשהכמות הזאת תנורמל, יצופו דברים. אין מצב שלא. יצופו סיפורים על במאים, על שחקנים, על צלמים ועל תאורנים. וכמו וינסטין בזמנו, זה יגרור דברים בקנה מידה עולמי. אולי זה יהיה אפילו יותר דרמטי מ-MeToo, כי ילדים משפיעים יותר על אנשים.
הייתי מוסיף לרשימה את רומן גריפין דייוויס
אמנם ראיתי רק סרט אחד בכיכובו (ג׳וג׳ו ראביט), אבל איזה הופעה מדהימה הוא נתן שם.
נשגב מבינתי איך סקרלט ג׳והנסון השיגה מועמדות לאוסקר על הסרט הזה והוא לא.
אני גם לא מבין לחלוטין איך הסרט הצליח להכניס 2 הופעות לסקר הופעת השנה כאן, אך אף אחת מהם היא לא שלו. (לטאיקה וואיטיטי מגיע כל הקרדיט בעולם על הסרט הזה. אחרי הכל הוא ביים וכתב את התסריט, ועשה בשניהם עבודה מצויינת. אבל ההופעה שלו כ״היטלר מצחיק״ לחלוטין לא ראויה הייתה להיכנס להופעת השנה, בטח לא על חשבון ההופעה הנהדרת של רומן גריפין דייוויס)
איכשהו הוא לא הפך להיות שחקן מבוקש שנמצא בכל מקום והוא די נעלם (מה שבהחלט עשוי להיות לטובתו. ילדי פלא בהוליווד בדרך כלל מתדרדרים לסמים ואלכוהול ועוד כל מיני דברים לא טובים. כך שלעשות 2 סרטים ולברוח לפני שהוליווד הורסת לך את ההתבגרות, יכול להיות רעיון ממש טוב), כך שאנחנו נשארים עם הופעה אחת מצויינת בג׳וג׳ו ראביט שרק עליה שווה לתת לו את התואר של ״אחד מילדי הפלא הטובים של השנים האחרונות״.
הייתי מוסיף לרשימה את וודי נורמן מקדימה קדימה ונוח מהאני ביי.
(ל"ת)
לא ראיתי את האני בוי
אבל מאוד אהבתי את נואה ג׳ופ ב״פלא״.
למעשה, אהבתי את ההופעה שלו ב״פלא״ יותר מאשר זו של ג׳ייקוב טרמבלי.
השילוב ביניהם היה אחד מהגרועים בשנים האחרונות
באמת, חוסר הכימיה שם היה בולט. נראה כאילו המפיקים של הסרט אמרו לעצמם "היי, הנה ילד שהיה מעולה בסרט! והנה ילד אחר שהיה מעולה בסרט! בואו נלהק אותם!" לא בדקו אם הם יכולים לעבוד ביחד בכלל. עכשיו, אפשר לומר שטרמבלי לא התחבר לאף אחד על הסט כי הוא היה עסוק בלנשום מתחת למסכה בזמן שכולם הלכו למסעדות בערבים, אבל זה לא מחזיק מים. כשאתה משחק אתה צריך לשחק, והם פשוט לא עבדו בתור בי אף אף. אלה לא ילדים שעושים כאילו, שניהם הוכיחו יכולות בסרטים קודמים ואין סיבה שזה יקרה חוץ מליהוק גרוע.
כל כך לא מסכים
לדעתי הכימיה ביניהם הייתה נהדרת והם באמת הרגישו החברים הכי טובים.
בקטע שהם מסתכסכים, ממש נשבר לי הלב. פשוט חיכיתי בנשימה עצורה לרגע שבו הם ישלימו. החברות שלהם לגמרי קנתה אותי.
יכול להיות שזה סתם תחושת בטן שגויה
אבל לי זה הרגיש מאוד מאולץ. ויכול להיות גם שזה בגלל הניסיון שלי בתור הילד החריג בכיתה שאנשים עושים כאילו הם חברים שלו אבל לא באמת. בכל מקרה, לי זה הרגיש כמו שני ילדים שעושים בכאילו ולא מאמינים לעצמם. וזה היה קצת מבאס, כי שניהם שחקנים ברמה גבוהה שהעתיד של הוליווד עשוי מהם. וכמובן, יכול להיות שזה בגלל שטרמבלי התעסק בלנשום יותר מבקטע הזה של, אתה יודע, לשחק. לג'ופ אין לי הרבה טענות, הוא היה מעולה. טרמבלי היה הצלע החלשה. הוא מסוגל להרבה יותר, ויעיד על זה כל תפקיד אחר שלו.
מודה שלא ראיתי
אבל אם אתה אומר
האירוע הקולנועי הגדול מבחינתי של החצי-שנה, השנה, ובעצם מאז שאני הולך לקולנוע
היה ההקרנה של RRR עם מאות הודים, באותו שישי בערב בקולנוע חן דיזנגוף, ה-25.3 ב-20:00.
זה היה הסרט ההודי הראשון שראיתי. ידעתי מהטריילר ו"ידע כללי" קצת למה לצפות. הסרט היה מצוין, וכלל עשרות רגעים שבהם הייתי צריך לתפוס לעצמי את הראש ולקלוט איפה אני. בסוף הוא לא מושלם ויש לי איתו כמה בעיות, אבל זה לא הנושא.
מה שהעיף את ההקרנה הזאת מסתם כיף גדול לחוויה אדירה שאי אפשר לתאר, היה קהל הודי שלא מפסיק להריע, לצרוח, להרים ולרקוד. בחיים לא ראיתי דבר כזה, אולי קצת בהופעות חיות אבל בטח לא בקולנוע. הרגשתי את כל התיאורים של במאים על החוויה הקולנועית בעוצמה שלא הכרתי, איך סרט מצליח לאחד קבוצה שלמה של זרים, ומחבר בין כולנו עם חוויה קסומה באולם מול מסך.
cameo רגעי של הבמאי, שלא השתתף בסרט ולא ידעתי מי הוא בזמן אמת, קיבל כפיים חזקות יותר מבמאים אחרים שנכחו פיזית בהקרנות שהייתי בהן. בהופעות ראשונות של שחקנים מפורסמים או דמויות היסטוריות, או שכאותן דמויות מנצחות, הקהל בכלל איבד את זה. יש מאות תיעודים ביוטיוב, גם הסרט כבר זמין לצפייה בבית, אבל להיות בתוך דבר כזה זאת חוויה שונה לגמרי.
היו סרטים שאהבתי יותר השנה (בעיקר "הכל בכל מקום בבת אחת"), לחלק מהם גם הלכתי יותר מפעם אחת (שוב "הכל בכל מקום"). גם בשאר הסרטים ההודים שראיתי בקולנוע החוויה לא השתחזרה – כולם הוקרנו באולמות קטנים יותר ואיכותיים פחות, לא בא הרבה קהל והסרטים היו פחות טובים. אני גם בספק שבהקרנת סינמטק של RRR עוד שבועיים יגיע שוב הקהל ההודי, כי בסוף זה הסינמטק והסרט בן כמה חודשים.
אין לי מושג אם ואיך דבר כזה יכול לקרות שוב בארץ, אבל אני מקווה מאוד שכן. יש עוד כמה סרטים הודים מסקרנים שאמורים לעלות השנה, ואני מחזיק אצבעות שהקסם ישתחזר.
סיכום חצי שנה, חלק א' - הלא טובים
לא שהכל פה גרוע – אבל אף אחד מפה לא ממש עונה להגדרה של "טוב"
הסרט הכי גרוע עד כה: איפה אנה פרנק – כל הכוונות הטובות לא יכולות לחפר על תסריט מקושקש ומסרים חנפניים.
האכזבה הצפויה: מלך הצפון – הייתי צריך לדעת, זה היה ברור מאליו, ובכל זאת: קיוויתי ש"מלך הצפון" יהיה הסרט מהבמאי של "המגדלור" ולא ירידה ברמה ממי שעשה את "המכשפה". נו טוב.
הסאטירה הכי מפוספסת: ויהי בוקר – כש"ויהי בוקר" מתמקד בעניינים פוליטיים,זה לא שהוא מבריק אבל יש לו חן, הומור, ושנינות. הבעיה? הוא עושה את זה בערך חמישית מהסרט, ואת שאר הזמן משקיע בעוד דרמת גבר בוגד באשתו במשבר עם החיים.
הרומנטיקה הכי לא רומנטית: דרומית לגן עדן – בין האמריקאים (שלא אהבו) לישראלים (שאהבו), מצאתי את עצמי הפעם עם האנשים בחו"ל. שזה היה בסדר, לולא אנשים היו מכריזים על הסרט כאיזה אידיאל רומנטי וזה היה השלב שבו הייתי צריך להתאפק שלא לצעוק על כולם כמה עוד גבר שמחלץ אישה ומחליט על כל חלק בחיים שלה זה לא בדיוק "אידיאל רומנטי".
הסרט שהכי זקוק לעורך: סמטת הסיוטים – היו סרטים ארוכים יותר, אבל לא היו סרטים שנראו שנמשכו עוד ועוד ללא מטרה כמו החדש של גיירמו דל טורו. זה באמת סרט מאוד יפה, אבל הקצב, מה יהיה עליו.
די כבר: באטמן – זה לא אשמת מאט ריבס, וגם לא רוברט פאטינסון, ובטח שלא פול דאנו. אבל בחיי שאני יכול להפסיק לראות סרטים של באטמן מעכשיו ועד שאמות ואני אהיה אדם שמח יותר בשל כך.
הסיום הכי מאכזב: זורעים רוח – היה לזורעים רוח סיכוי להיות סרט קטן, אכזרי, ומבריק אבל הסיום שלו סינדל אותו והפך אותו למשהו קטן יותר מסך חלקיו.
בסדר, אני מניח? MAD GOD – זה פרויקט מאוד מרשים, אין ספק, רק חבל שהוא לא, נו, מעניין
תסביך האב של השנה: פרויקט אדם – כל בוקר הוליווד קמה עם תסביך הבוקר, אבל הפעם היא הגזימה.
הסרט שלא התחבר: לברוח – אני לא יכול לנסח שום תלונה אמיתית נגד "לברוח", ועדיין לא היה אכפת לי ממנו בכלל.
החבר הכי גרוע: ג'וני נוקסוויל, ג'קאס לנצח – ואם זה לא מספיק גרוע, הוא אחראי לאחת הביקורות עם אפס תגובות שהיו השנה! לסרט עדכני, לא תגידו "כאסח".
טוב, לפחות עכשיו יש לג'סיקה צ'סטיין אוסקר: העיניים של תמי פיי – וזה לא שהסרט כזה גרוע כמו שהוא פשוט לא מספיק מגובש על עצמו ולא מספיק עושה עם עצמו משהו. אבל היי, לג'סיקה צ'סטיין יש אוסקר!
הסרט הכי אלים: אלביס – יש סרטים עם מספר הרוגים גדול יותר, יש סרטים עם סצנות עינוי מרשימות יותר, אבל אף אחד מהם לא הרגיש לי כאילו הוא קם ומרביץ לי במשך שעתיים כמו האפוס המטורלל והנמשך יותר מדי זמן של באז לורמן
אני מבין את הטענה (הנפוצה) כלפי סמטת הסיוטים
אבל הוא כל כך הצליח לשאוב אותי לעולם של הסרט עד שהרגשתי כאילו אין לי בעיה להישאר איתו עוד כמה שעות. אפילו הייתי שמח אם הסגמנט של הקרניבל היה ארוך יותר, על אף שרוב התלונות על בעיות קצב היו קשורות בו וברגע שהסרט הגיע לעיר העלילה התחילה לתפוס תאוצה.
אני גם הייתי בראש של חאלס עם באטמן אבל הסרט של ריבס מרהיב באופן לא כזה נפוץ בהוליווד אז אני מפרגן. הייתי שימח אם הוא סתם היה עושה פילם נואר שלא קשור לבאטמן (כמו סמטת הסיוטים) אבל אם הקשר למותג הוא מה שמאפשר לו לצייר על הקנבס הגדול הזה אז תפדאל. (מה שכן, אשמח אם ריבס ישכח מקיומו של ג'וקר קיגן).
כאמור הבעיה היא לא "באטמן" באופן ספציפי
כמו באטמן באופן כללי. קצתי בגיבור העל והגרורות שלו.
אני גם מאסתי בסרטי גיבורי על אבל דווקא באטמן מרגיש כמו סרט שלא יצא מפס הייצור
אז באופן אישי לא הייתי מפנה את העייפת כלפיו. בספיידרמן החדש נגיד הרבה יותר הרגשתי שהסרטים האלו כבר לא מדברים אלי ובהחלט לא נוצרים בשבילי.
תראה, אני מנסה לשפוט סרטי "גיבורי על"
לא כמקשה אחת, כי אכן יש הבדל ביניהם (גם אם מדי פעם הוא יותר ניואנסים מהבדל משמעותי).
אבל באטמן? אני באמת מרגיש שבשלב הזה אני יודע כל דבר שיש לדעת עליו, בטח בגרסאות ה"רציניות והבוגרות שלו" (גם בגרסאות ה"מצחיקות והבוגרות שלו" אין לי המון עניין, יש לציין – אני מהאלה שלא התרשמו מאוד מהארלי קווין). אז עכשיו הוא קצת צעיר יותר (לכאורה)? אוקיי, אבל מה חוץ מזה?
אנחנו עוד מעט חוגגים חמש עשורים ברצף של עיבודי באטמן: באנימציה, בבשר ודם, בנינג'ה, במה שלא יהיה. במשחקי מחשב, בקומיקס, בוידאו, בלגו, בלגו משחקי מחשב.
אני יודע, באמת, נשבע לכם – אני יודע.
אני משוכנע שלקהל שפחות שחוק ממני מהאביר האפל והפמלייה הבלתי נגמרת שלו יש עניין רב ב"באטמן" – הוא ארוך מדי, אבל באופן מפליא הוא די מצליח להעביר את השלוש שעות שלו בלי להיגרר על הרצפה והתסריט טיפשי לעיתים ולא בלשי בכלל אבל לא בצורה חריגה לגיבורי על.
אבל פשוט… די. אני יודע כל דילמה וכל רעיון וכל התלבטות וכל רעיון שבאטמן מהדהד. אז החליפה החדשה היא קצת יותר שריונית או קצת יותר פטמת-ית? זה לא משנה. באטמן זה באטמן זה באטמן זה באטמן. ואחרי 11 הופעות בשר ודם ב-33 שנים, בלי לספור עשרות סרטי אנימציה וסדרות אנימציה, בלי לספור מאות קומיקסים, בלי לספור מיליוני ממים וסרטונים – די.
יש לדי.סי גיבורי על אחרים, אני נשבע לכם.
לא שמתי לב שכתבת גיבור על בהודעה הקודמת, כלומר התגוונת באטמן ספיציפית.
בתור מישהו שחווה את באטמן רק מהסרטים, כלומר בלי קומיקס, סדרות טלווזיה או משחקי וידיאו, הרגשתי שהסרט מספיק חידש לי ונתן ורסיה שונה על הדמות (רחוק מאד מהאביר האפל של נולאן). מניח שמי ששוחה בתרבות באטמן לא ירגיש שהסרט מביא משהו חדש לעסק.
אתה אומר ״יש לי לדיסי גיבורי על אחרים״ כאילו שהשאר לא מקבלים סרטים.
אנחנו חיים בתקופה שבה היו שני סרטי וונדר וומן, סרט שני של שאזהם שיוצא השנה, סרט של בלאק אדם, סרט של בלו ביטל בצילומים, סרט שני של אקווהמן בדרך, סרט שני של יחידת המתאבדים שהיה מנותק מבאטמן ויצר ספין אוף על פאקינג פיסמייקר… בטלוויזיה היתה לנו סדרת המשך לווצ׳מן ויש את דום פטרול המצוינת.
שלא נדבר על זה שיש סרט בפיתוח של סטאטיק שוק. אשכרה סטאטיק שוק. וסדרות של קונסטנטין וגרין לנטרן בדרך.
אם אנחנו מגיעים לאזוטריה כזאת, הטענה שדיסי נדבקים יותר מדי לבאטמן היא עייפה ומגוכחת בפני עצמה.
כי זה לא שהמצב הזה מונע מהם לייצר תכנים על דמויות אחרות. זה היה המצב לפני עשור, אבל זה השתנה.
זה לא איך שאני אומר את זה.
אני אומר את זה כאילו ראיתי די והותר באטמן לעד.
לגמרי מזדהה עם מה שאתה כותב
וכל פעם שאתה אומר 'זה באטמן' אני שומע I'm Batman מהבדיחה הרצה בפרודיה ביוטיוב של HISHE.
גם הדמות חוזרת על עצמה ולא מתחדשת, לא באמת, תמיד אפל ודארק ורציני. כאן נכנסת הטענה שלי גם שלא נותנים לה איזה וורסיה מעניינת כמו איזה פסיכופט לבאטמן, הניגון חוזר ואין שום עניין בימינו. ופשוט יש חשיפת יתר לדמות הזו בכל מדיום אפשרי. עם גרסאות של סדרות ואנימציה ועוד ועוד. זה נמאס! אפילו ספיידרמן ב3 ווראציות הרגשתי שקיבלנו משהו אחר לגמרי ולהכליל את הסרט המצוייר, גם הוא. טובי מגווייר היה ממש חנון, אנדרו היה חנון קול כזה וטום הולנד גישה נערית, בחור רגיל עם בולינג שונה לגמרי מהמקור. השכילו אפילו לא להכליל את העקיצה. למעשה אפילו שמישהו טען לי שת'ור פה כבר 11 שנים עם אותו שחקן, מרגיש לי יותר פרשי ודמות אחרת עם 4/5 גרסאות לייב אקשן של איש העטלף ב10 שנים האחרונות.
ובדגש על WB, בכללי יש להם חשיפת יתר לדמויות בלייב אקשן כי אין סינכרון. וכתבתי בעבר הם דיי מרדדים את הדמויות האלה. הם לא יודעים מה לעשות עם סופרמן, הסרט האחרון של WW וכו'וכו' אפרופו חשיפת יתר הם לקחו בדיוק שחקן כזה לדמות שהיה עדיף לה להרגיש פרש.
בקיצור אני הייתי לוקח הפסקה מבאטמן לכמה שנים, ואפילו יורד בפרוייקטים לשנה מDC ומתחיל מאפס. אגב דוד זסלב, מנסה לבנות את המחלקה בדומה למארוול וכבר מבטל חלק גדול מהפרוייקטים של DC בCW ואפילו בHBOM. שזו התקדמות טובה.
איזה דברים הוא ביטל ב-HBO max?
(ל"ת)
Wonder Twins ואלוהים רציתי לומר מי הגאון שחשב שזה רעיון טוב?
ואני לא רוצה להרוס לך את האופטימיות, אבל דייוויד זסלב שם דגש על לחסוך בהוצאות ולא לעשות הרבה פרוייקטים יקרים, ככה שלא הייתי בונה שסדרת הגרין לנטרן תצא לפועל. יש סיבה שעד עכשיו שום דבר לא זז שם. למרות שזה בין הפרוייקטים הראשונים שהוכרז לשירות.
מעולה, אני גם בעד צמצום פרויקטים.
מעדיף את זה מאשר שינסו לחקות את החניקה של מארוול ויתפזרו.
אגב, סרט חדש או סדרה של גרין לנטרן זה רק עניין של זמן.
זה נכס גדול מדי ומעבר לזה – הפופולריות שלו בקהלים קטנים יותר כבר בדוקה.
DC חייבת בנייה מחדש
בטלוויזיה ובקולנוע, אבל אם חלילה מארוול תהיה מודל לחיקוי זו תהיה אכזבה עצומה.
פחות או יותר.
הבעיות החדשות עם עזרא מילר והפיצוץ עם הנרי קאוויל רק מדגישים את זה.
ועדיין, הם חייבים את הנישה שלהם. מאד אהבתי שיש יותר מקום לקולות הבמאים בסרטים האחרונים שלהם. מקווה שזה קו שימשיך.
זה הקו של וורנר
שמתבטא גם בסרטי DC וזה מעולה.
הסרטים שלהם מעוררים ציפייה ומפתיעים, לפעמים אפילו לטובה.
עם תכנון בסיסי מחודש וקצת מזל, יהיו יותר הצלחות.
גם אם הייתי מעריצה של מארוול, MCU אחד היה מספיק לי.
I'll do you one better
הם חושבים לאמץ מודל דומה לאיך שכל דיסני מתנהלת, עם חטיבות ומחלקות ברורות, לDC, עולם הקוסמים, אנימציה ועוד בדיוק כמו המחלקות המסודרות בדיסני.
לא בדיוק חיקוי אולי השראה, אבל הם רוצים שיהיה לDC כיוון ברור עם עולם ועלילה שיותר עוזרים אחד לשני מאשר נבדלים. בתוך זה הם ינסו לשמור על הייחודיות והסגנונות השונים של DC. אבל אם אתה שואל אותי זה לכשעצמו יוריד את היכולת לכמה הפרויקטים יוכלו להיות ייחודיים, אם רוצים אותם פחות נבדלים מלכתחילה. היתרון והחיסרון של יוניברס מגיע מובנה.
ובלי קשר אני חושב שגם למארוול יש מקום לשיפור במיוחד בפייז 4 עד כה. אז אני לא אתפלא אם גם מארוול תחזור להיות בפורמולה מוכרת שתדע לאיזה כיוונים הם יכולים יותר לצלוח ושם לפעול, כמו טייקה והאחים רוסו, פחות סם ריימי ואיטרנלס. (שאני אישית יהיה מבסוט מזה). ההכרזה בסוף חודש הבא בקומיקון גם תתחיל להראות כיוון ליוניברס אפילו שחלק גדול מהפרוייקטים היו סוג של נבדלים למראית העיין.
סיכום חצי שנה, חלק ב' - הבסדר גמור עד אחלה לאללה ואפילו טוב למדי
השיפור הכי גדול מסרט קודם: מחברות שחורות – רונית – קצת רמאות כי טכנית "מחברות שחורות" זה סרט אחד, אבל אם ככה למה שיחררתם אותו בשני חלקים, הא? בכל מקרה: "רונית" היה כל מה ש"ויויאן" לא היה, וזה עדיין לא הפך אותי עבורי לסרט השנה, אבל זה כבר הרבה יותר טוב.
הכי דרמה על שום דבר: ספנסר – ראיתי את מי שמוכן לשרוף את הסרט הזה, וראיתי את מי שמוכן להישבע שהוא מעולה. בסופו של דבר, כמו הסרט עצמו – שהוא אימה פסיכולוגית שנגרמת מאירועים מינוריים למדי – הוא בעיקר הרבה צלצולים על מעט תוכן.
ה"זה לא כזה גרוע בעצם": ארבעה ימים טובים – אני נזהר מלקרוא לדרמה המעט דידקטית הזאת "טובה", אבל נו – אם הגענו למצב שהדרמות הדידקטיות שלנו מאפשרות לדמויות להיות כל כך אכזריות, ולמסרים להיות בעלי רובד מסוים – אולי אנחנו כן עושים כמה דברים נכונים בסך הכל כחברה.
הזיכיון החביב עליי: מוות על הנילוס – האם סרטי הרקול פוארו של קנת בראנה טובים? לא. כלומר, כן, הם מהנים בצורה טיפשית וקאמפית באופן מודע, וחכמים לא פעם יותר מהקרדיט הניתן להם אבל מידה ומישהו יגיד שהם גרועים אני לא אמצא את האנרגיות בתוכי באמת להסביר למה לא. ובכל זאת, בראנה מוזמן ללבוש את השפם המגוחך הזה לעוד ועוד תעלומות מבחינתי.
הזיכיון הכי מיותר: X – סרט סבבה, ואפילו מעניין לרגעים, אבל מי לעזאזל שיכנע את טיי ווסט שהוא פיצח איזה נוסחה עם "X" שאנחנו צריכים לראות גם פריקוול ואת הסרט פורנו שצולם שם ואיך אפשר לחזור בזמן ולמנוע ממנו את כל זה?
פרס "הכי לא בטוח מה חשבתי עליו": אדומה אש – הייתי רוצה להגיד משהו כמו "אני מבין ומקבל הן את ההילולה והן את הביקורת" אבל כשהביקורת כוללת דברים כמו "אג'נדה מרושעת להעלאת מודעות למחזור" או "אין מספיק 9/11" אז יש בהחלט ביקורות שאני לא מסכים איתן. אני כן מודה שהפתרונות שהוא מציע בנוגע לבעיות הורים-ילדים לא 100% בעיניי, ושיש עוד דברים כללים שלא לחלוטין עבדו לי אבל מצד שני: מדהים שסרט שנראה ככה, זז ככה, וחושב ככה יצא מפיקסאר.
שחקן המשנה העייף ביותר: מארק וולברג, אנצ'רטד – מארק וולברג יכול להיות שחקן טוב. אני אומר את זה לא רק כי האקסיומה בימינו היא שהוא לא יכול, אלא כי נראה שגם הוא שכח את זה, או מנסה להדחיק את זה. התפקיד שלו ב"אנצ'רטד" היה אמור להיות קלי קלות, אבל איכשהו הוא פספס אותו לחלוטין, וזה נראה לחלוטין בחירה מודעת של "אין לי כוח" לזה. וולברג, חביבי, אם אתה לא רוצה לא חייבים בכוח.
הסרט שהיה צריך להיות יותר טוב: קדימה, קדימה – שחור לבן! חואקין פיניקס! מייק מילס! גבי הופמן! קשר מרגש בין מבוגר לנער! אז למה הסרט הזה כל כך מפספס את עצמו?
ה"לא מצאתי לך פרס אבל אתה באמת אחלה של פרס, נשבע": אימהות מקבילות – עוד דרך ארוכה לפנינו, ואהבתי את הסרט של אלמדובאר, אבל אני באמת לא יכול לציין משהו אחד ספציפי שתפס אותי בו.
פרס חזרה למוטב: ליקריץ פיצה – טכנית 2021, בספירת עין הדג זה 2022, בכל מקרה: נחמד לחזור לחיקו של פול תומאס אנדרסון אחרי "חוטים נסתרים", אפילו אם הוא היה צריך לקצר את הסרט הזה באפיזודה אחת (לא ספציפית. פשוט כלשהי).
הכלב הטוב ביותר: נייטרו, אמבולנס – וזה הכלב של מייקל ביי!
הסרט שהצליח לזרוק קונספט מבריק ואז עדיין להצליח: משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק – זה היה אמור להיות פשוט: סרט שבו ניקולס קייג' מגלם מחדש דמויות מהפנתיאון הרחב שלו במעין טרלול מטא פסיכי. אלא שמהר מאוד מתבהר שזה לא מה שהסרט הזה הולך להיות. מה שמדהים זה שגם כשאנחנו מבינים את זה – הסרט מצליח לעמוד על הרגליים ולהיות קומדיה ברומאנס כיפית ומלאה באהבה.
סיכום חצי שנה, חלק ג' - שאר ירקות, לפני הטוב ביותר
חלק ג'
דירוג סרטי המולטיוורס של השנה: 1. הכל בכל מקום בבת אחת
2. ביווס ובאטהד עושים את היקום
3. דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף
הייתי רוצה לומר משהו כמו "אם אפילו ביווס ובאטהד עקופים אותך…." אבל מה פתאום – ביווס ובאטהד זה סרט נהדר שברור שיעקוף סרט כמו "סטריינג' 2"
פרסי עתידות לסרטים הכי טובים שעוד לא יצאו: אף פעם לא מאוחר, פשעי העתיד – שני סרטים שיש לא מעט מה להגיד עליהם (הרוב טוב), אבל אולי אשמור זאת לזמן שהם אשכרה ייצאו פה
הסרט שראיתי רק בגלל לטרבוקסד אבל בסדר הוא באמת ממש אחלה: Monica and Friends: Lessons – אמנם רשימת ה250 של לטרבוקסד התייצבה באופן יחסי בשנה האחרונה ומפסיקה לזרוק עליי סרטים דרום אוזבקיסטניים באורך חמש שעות, אבל זה עדיין לא אומר שמדי פעם היא לא תמליץ על סרט ילדים ברזילאי. המזל הפעם הוא שמדובר בסרט חמוד למדי, אז יאללה, אני מפרגן.
ההשמטה הכי מוזרה מביקורות: אמא קטנה – אני מרגיש שאני משתגע, אני היחיד שראה הן את "מיראי" והן את "אמא קטנה"? הדמיון לא ברור? זה לא רק אווירת הג'יבלי (ש"מיראי" משאיל) אלא, נו, שסצנה מאוד יפה מ"מיראי" הופכת לפתע לסרט שלם? גם אני מפרגן לסיאמה אבל זה בסדר להגיד שאלה סרטים דומים!
פרס מיוחד לסרטים נהדרים שאני לא יכול לחשוב עליהם כ-2022 כי פשוט ראיתי אותם לפני כל כך הרבה זמן: הנה אנחנו, לאן את הולכת אאידה?, קולות רקע, אפריקה, שרלטן – הרוב פה ישראלים, כן, שחלקם כבר הוקרנו לקהל ב-2019 אבל גם "לאן את הולכת אאידה" שהיה באוסקרים ב-2020 ו"שרלטן" שכמעט היה שם מרגישים לא קשור לשנה הזאת. כל אחד מהם מומלץ מאוד (אאידה>קולות רקע> שרלטן> אפריקה> הנה אנחנו), אבל זה פשוט מרגיש איכשהו לא אורגני לשנה הזאת.
הכי דגל אדום: יש סצנה ב"צ'ה צ'ה ממש חלק" שבה נאמר לדמות של קופר ראיף שהוא "הדבר הכי מתוק אי פעם". יש רק בעיה אחת עם זה: קופר ראיף כתב את התסריט וביים את הסרט הזה. כן, זה עובד, וזה אומר הרבה על איכות הסרט שמשפט כזה, עם הידע הזה, מחליק בגרון – אבל מה שאני אומר זה שאם עוד כמה חודשים או שנים נשמע דברים על קופר ראיף… זה לא בא משום מקום.
פרס ה"תמשיכו לעשות את מה שאתם עושים" לבמאים שעברו בהצלחה את הסרט השני, גם אם בפחות הייפ מ"הכל בכל מקום": אחרי יאנג, התקפה עצמית – ריילי סטרנס וקוגונדה כנראה לא יזכו לפרסים רבים מדי בסוף השנה, או אפילו לכיכוב בהרבה רשימות סוף שנה, אולי כי יש משהו אפילו מינורי מדי בסרטים שלהם – אבל מדובר בשני ניצחונות מוחלטים של סרטים. עכשיו הלאה, לסרט הבא. גם ג'ים קאמינס עם "מבחן הבטא" אמור להיות בקטגוריה הזאת, רק שזה לא הסרט השני שלו אלא השלישי. בכל מקרה, תמשיך בשלך.
ה"רומא" הכי טוב של השנה: אפולו 10 1/2 – נראה שהרבה במאים רוצים לספר על הילדות שלהם עכשיו. זה בסדר, אבל אף אחד מכם כנראה לא יעשה את זה מעניין כמו לינקלייטר אז תכלס אפשר לוותר.
שמישהו בבקשה יחלץ את סודרברג מהסטרימינג: קימי – זה סרט כל כך טוב, בחיי, למה שהוא יהיה כלוא באפליקציות שמנסות לגרום לכם שעשועונים ששואלים אם משהו הוא עוגה או ספינאוף ל"פלונטר"?
סיכום חצי שנה, חלק ד' - הטוב ביותר
סרט הילדים לייב אקשן הכי טוב (…לא שהייתה תחרות): בלפסט – מסכן "בלפסט", כולם הכו אותו שלא בצדק על היותו סכריני ומתוק מדי ופספסו את העובדה שזה: א. סרט ילדים ב. סרט מתוחכם ואפל הרבה יותר מהחיוכים שיש בו
האנתולוגיה הכי טובה (…לא שהייתה תחרות): הבית – גם פה, כמו בכל אנתולוגיות, יש את החלקים החלשים יותר (ההתחלה), והחזקים יותר (הסיום) – אבל הוא תמיד מצליח לשמור על עצמו להתפרק – בניגוד לבית בכותרת.
הקומדיה הכי טובה (… לא שהייתה תחרות): צ'יפ ודייל יחידת הצלה – טוב, היו כמה סרטים מצחיקים השנה, אבל איכשהו אף אחד מהם לא היה ממש "קומדיה", בטח לא כזאת שכל מה שהיא עושה זה לנסות להצחיק. זה לא תמיד עובד, וזה בהחלט נשען יותר מדי על רפרנסים, אבל נו – אותי זה הצחיק.
ההמשך הכי טוב: אהבה בשחקים: מאווריק – לא שהייתה באמת תחרות.
הסרט המצויר הכי טוב (והייתה תחרות): לא רעים בכלל – עדיין מתלבט אם לשים פה את "ביווס ובאטהד", מודה.
סצנת האקשן הכי טובה: אבויויו, RRR – הרבה מהשיח סביב "RRR" מרגיש לי מופרז לעיתים ועלול להכין אנשים לאיזה פסטיבל טירוף ב-180 קמ"ש כאשר האמת היא לא פעם קצת רחוקה מכך, וחלק מסצנות האקשן אפילו, רחמנא לצלן, חוזרת על עצמן. אבל כשהן עובדות, הן עובדות. וה"אבויויו" זה איפה שהן עובדות הכי טוב.
הסצנה הכי טובה: קח אותו לאט את הזמן, האדם הגרוע בעולם – כי למה שזה יהיה סצנות השנה רק כשקוויקסילבר עושה את זה?
סצנת הכתוביות: טרי – ככה משתמשים בכתוביות.
הבמאי הכי טוב: ריוסוקה המג'וצי, הנהגת של מר יוסוקה + גלגל המזלות – כלל אצבע: אם אתה מוציא שני סרטים בשנה, וגורם לאנשים להגיד "איך אהבתי את הסרט שלו", "מה, זה שהוא זכה עליו באוסקר", "לא, האחר" – אתה עושה משהו נכון.
שחקנית המשנה: קרן מור, חומוס FULL טריילר – אני אדם פשוט: שימו לי את קרן מור כגירלבוס עם בובו ענקי ואיומי רצח, ואני אהיה מרוצה.
שחקן ראשי: פיטר דינקלג', סיראנו – אל תדברו איתי, אני עדיין בהלם שהאקדמיה אפילו לא העניקה לו מועמדות.
שחקן המשנה: כריסטופר אבוט, On The Count of Three – זה קצת שנמוך להגיד שהוא שחקן משני כשהוא בתכלס שחקן ראשי, אבל נו, תזרמו. בכל מקרה: לא יצא לי לדבר פה באתר על ההברקה של ג'רוד קרמייקל שמשתמשת בהומור מאוד אפל כדי לדבר על הרבה דברים ובאופן הרבה פחות ישיר משהיית מצפה. אני חושב שאני כבר לעולם לא ארחיב, אבל כריסטופר אבוט, שכיווץ לי את הלב עוד ב"ג'יימס וייט" לפני אי אלו שנים – מוכיח שוב למה הוא פשוט מישהו שמחכה לפרוץ.
שחקנית ראשית: מישל יאו, הכל בכל מקום בבת אחת – והיא אפילו לא ההופעה הכי טובה בסרט.
הפתעת השנה: The outfit – בחיי שאם הייתם אומרים לי שאחד הסרטים שאני הכי אוהב השנה יהיה סרט שיצא מהמקלדת של מי שהקליד את "מדי פעם זה האנשים שאף אחד לא חושב עליהם שעושים את הדברים שאי אפשר לדמיין" אני לא הייתי מאמין לכם.
הצילום הכי טוב: התחרות הרשמית – יש לסרט הזה הרבה מעלות, מהמשחק של כולם (ובייחוד אנטוניו בנדרס), ועד לתסריט המתוחכם, אבל הצילום עלה על כולם. בלי וואן שוטים מורכבים, בלוקיישן אחד, ועם אותם שחקנים הוא איכשהו מצליח ליצור סצנה אחר סצנה שהיא תענוג לעיניים.
סרט השנה (שיצא פה): רדופה – חודש אחרי ההקרנה, אני עדיין לא יודע אם הסרט חכם כמו שאני חושב שהוא או אידיוטי כמו שכל העולם מניח שהוא, אבל זה לא משנה.
סרט השנה (שלא): The Fallout – כמה וכמה חודשים אחרי הצפייה, עדיין מרסק לי את הלב.
פיטר דינקלג'
איזו הפעת משחק אדירה! מרגשת – זו לא מילה שאני מרבה להשתמש בה.
הסרט עצמו לא מדהים, במיוחד השירים, אבל דינקלג' ממש זורח. בפירוש שחקן השנה.
לקגונדה דווקא יש סיכוי על פצ׳ינקו באמי.
(ל"ת)
עונת פרסים אחרת לחלוטין
(ל"ת)
לא הבנתי את ההערה על קופר ראיף. כלומר גם לי צרם המשפט הזה בזמן אמת, ובכלל החצי הראשון של הסרט מרגיש נרקיסיסטי (אבל בסוף מפצים על כך). אז למה זה דגל אדום?
תראה, הנחת המוצא שבמאים הם אנשים עם לא מעט אגו
הנחת המוצא הזאת מכפילה את עצמה כשבמאים מחליטים לשחק בסרטים של עצמם – מהלך שנוטף מחשיבות עצמית, טפיחה עצמית, ומה לא. על כן, רוב הבמאים מנסים להסוות את זה על ידי ענווה מסוימת – מזויפת או לא – ודמויות פגומות שאמורות לעורר הזדהות יותר מלהיות מושא הערצה.
כשקופר ראיף כותב, על עצמו, שהוא "האיש הכי מתוק אי פעם" – זה.. טוב, אפשר לקוות שהוא לא מבין מה הוא עושה, אולי, אבל ראיף נראה בחור חכם בסך הכל. על כן, זה נראה כמו מהלך מחושב שבו הוא רוצה שאנחנו, הקהל, נחשוב שהוא האיש הכי מתוק אי פעם – וזה מרים גבה. או שתיים.
לא רואה עם זה בעיה.
לרוב אנשים מבוגרים פחות מוחמאים מ״הכי מתוק בעולם״. מעל גיל 8 זו כבר לא מחמאה.
זה בבירור נאמר כמחמאה, נתפס כמחמאה
ומוצג כאפיון מדויק של הדמות.
בקונטקסט של הסרט. אבל מחוצה לו זה לא משהו מרגש לאדם בוגר
זה היה מוזר אם היו אומרים לו שהוא האדם הכי יפה וכריזמטי עלי האדמות.
דווקא פרל, הפריקוול לX, נשמע מגניב.
סרט מלודרמה בסגנון סרטי דגאלס סירק מהפיפטיז אבל אימתי, עם סיקוונסים של ריקוד. לא אכפת לי גם אם הסרט לא היה קשור לX אבל הוא נשמע כמו דרך מהנה לבלות בקולנוע.
השיפור הכי קטן מהסרט הקודם: המזכרת 2
נשאר סרט עצור רגשית, כאילו אינטלקטואלי אבל לא מרגיש בעיקר יומרני וחלול. אבל לפחות בסרט ההמשך יש קטע של עשרים דק בערך שבו מוצג הסרט שהגיבורה הראשית יצרה. ובסרט הזה יש כל מה שאין במזכרת- יצירתיות, נועזות, חיים ותשוקה.
מודה שחתכתי עוד בסרט הקודם
אני לא נוהג לעצור סרטים באמצע (אם כי בשלב כלשהו אני בהחלט התחלתי לעשות את זה יותר), אבל משהו ב"מזכרת" פשוט לא הצליח לפרוץ דרך אליי והנחתי שזה לא משתפר בהמשך. גם הביקורות על ההמשך, כמו שאמרת, לא פיתו אותי לחזור. הדבר היחיד שכן מפתה אותי: הופעת אורח של ריצ'רד איואדה.
חצי שנה מוצלחת מאוד
לא צפיתי ביותר מדי סרטים, באשמת הלימודים (אני לא בטוח אם הגעתי אפילו ל-15. יהיו הרבה השלמות בהמשך השנה), אבל אני חייב להגיד שגם אם השנה הייתה מסתיימת עכשיו הייתי אומר שהייתה שנה נהדרת של קולנוע. אמנם היו כמה אכזבות גדולות, כן, אבל גם יצאו השנה כמה מהסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות, שעומדים יפה בפני עצמם.
חמשת האהובים עליי עד כה:
5. סוניק 2 – לפעמים פשוט צריך לתת לילד הקטן שבי לצאת החוצה. סוניק 2 היה הסרט הזה עבורי, סיקוול שמתעלה על המקור בכל בחינה אפשרית, מכניס דמויות אהובות מהמשחקים המקוריים וקולע הרבה יותר טוב לתחושה הילדותית והנוסטלגית של הפרנצ'ייז הזה. הסרט הזה היה מגרש משחקים גדול עבור היוצרים וזה הורגש בעיניי. גם אם היו חלקים מיותרים (כמו כל בני האדם שנסחבו מהסרט הראשון), התוצאה הסופית הייתה כיף טהור, בעיקר האקט השלישי שגרם לי להתלהב אפילו יותר מסרטי מארוול. שאפו על ההישג.
4. ג'וג'וטסו קאיסן 0 – עוד סרט אנימה מוצלח שמגיע אלינו ביפן (תודה למפיצים, גם אם התרגום שלכם לעברית מעליב). ג'וג'וטסו קאיסן היא סדרה נהדרת ומלאת אנרגיות, והסרט משכיל לקחת את האלמנטים המוצלחים מהסדרה ולהרחיב עליהם בדרכים מקוריות. אני לא חושב שזה סרט למי שחדש לפרנצ'ייז, כי ממש שמחתי לראות מחדש את הקאסט מהסדרה המקורית, וזה חלק גדול מההנאה. אבל גם למי שלא מכיר, האקשן יותר ממספק את הסחורה. היו לי בעיות עם חלק מהעלילה ועם הפיתוח המזורז של הדמות הראשית החדשה, אבל הוא עדיין נשאר פיצ'ר מהנה.
3. הנהגת של מר יוסוקה – יפן מככבים ברשימה עם סרט נוסף, אבל שונה בתכלית. ממש לא ציפיתי להתאהב בסרט הזה כמו שהתאהבתי בו. דרמה פיוטית, איטית ומדויקת, שמצליחה לבנות יחסי דמויות מורכבים ולהעביר נרטיב אמוציונלי ואנושי. הדמויות נבנו בקפידה דרך משחק מרשים של הקאסט והצילום היה יפהפה. יש איכות מפתיעה לכתיבה של הבמאי והתסריטאי ריוסוקה האמגוצ'י, שמצליח לתפוס את תהליך ההתמודדות הפרטי עם האבל ובו זמנית הכמיהה לחיבור רגשי, בצורה אותנטית ואפקטיבית מאוד עבורי. אחד מהסרטים היפים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.
2. הבאטמן – מאט ריבס עושה את הבלתי אפשרי וסוף סוף מביא את באטמן מהקומיקס למסך הגדול. לא גיבור פעולה בהשראתו או דמות שחולקת את הלבוש אך לא מתנהגת כמוהו, אלא הדבר האמיתי, או לפחות מה שאני תמיד רציתי לראות. הגיבור המיוסר והאובססיבי, הויג'ילנטי שנהיה החשיכה. הטיפול בדמות של באטמן שמתחבאת מאחורי ברוס וויין, והעיסוק במסיכה שהוא שם בתור באטמן ולווא דווקא בתור ברוס, היה כל מה שרציתי לקבל מהסרט. צילום נהדר של פרייזר וסאונדטראק מצוין מג'אקינו רק תורמים ליצירת חוויה קולנועית חד פעמית. הקאסט המשני היה מצוין כל אחד בדרכו, כשבולט בעיקר קולין פארל בתפקיד בו הוא נטמע לחלוטין. וכמובן, ההופעה של פאטינסון כצעיר מתוסכל ואלים, שממשיך להתמודד עם הטראומה מילדותו. ממש אהבתי.
1. אפילו העיבוד המצוין לבאטמן לא מצליח להתעלות על הסרט השנה (עד עכשיו, אבל בספק אם זה ישתנה).
הכל בכל מקום בבת אחת הפתיע אותי לחלוטין, למרות שציפיתי לחלוטין לאהוב אותו. אהבתי מאוד את "איש האולר" אבל לא חשבתי שהדניאלס יכולים להתעלות על עצמם בפער כזה. סרט שמזקק את כל מה שאני אוהב בקולנוע; זה נרטיב קטן ומשפחתי שמתפרש על פני מולטיוורס שלם של דימויים מופרעים ומרתקים, ואיכשהו הכל מתחבר ביחד ומצליח להיות מכלול שלם. הוא מצחיק כמו שהוא מרגש, מעביר אותך דרך כל קשת הרגשות ועדיין משכנע אותך כל פעם מחדש שעוד לא ראית כלום. שמח ממש שנכנסתי אליו בלי לדעת כלום עליו, כי מזמן לא עפתי ככה בקולנוע. מצפה בקוצר רוח לסרט הבא של הגאונים האלה.
מבחינת האכזבות הגדולות, אני חייב להתייחס לד"ר סטריינג' ומולטיוורס הטירוף, שלא ממש היה מטורף או אפילו סרט מספק עבורי כמעריץ של הסדרות המארווליות והדמות של הנבל באופן ספציפי. אני מודה שהבימוי של ריימי מוצלח, אבל באופן אישי אני פחות מתחבר לסגנון שלו, אז זה לא ממש עזר לתסריט הבעייתי. היו כמה רגעים מאוד מלהיבים, אבל סך הכל יצאתי ממנו יחסית מתוסכל.
אבל אפילו הוא לא משתווה לאכזבה ממורביוס, אחד הסרטים הגרועים שראיתי אי פעם. ולא לגמרי באשמתו – הסרט עצמו רע אבל לא מזעזע, גם אם מדכא בממוצעותו. אבל אלה סצנות הפוסט קרדיטס שבאמת מרסקות את החוויה. המימז היו מאוד מצחיקים וזה העיקר, לא?
צריך עדיין להשלים את הסרט של ניק קייג', את "איש הצפון", ואת "שנות אור". יש סרטים נוספים שבטח פספסתי, אבל נראה שהייתה חצי שנה מוצלחת. מצפה לחצי השני!
טוב חצי שנה ממש גרועה וזו כנראה החצי שנה הראשונה שאין לי שום פייבוריט, מישהו לחזור אליו
מאז 2019 לא מצאתי חצי שנה כזו בעייתית, אלא אם כן… אלא אם כן בבדיקה נוספת פתאום אני לא בטוח שהיה סרט טוב שנהנתי ממנו והוא מעולה מבחינתי שארצה לחזור אליו, בחצי השני של 2020? מישהו יכול לעזור לי, שזה לא ייזכר גם כחצי כזה חסר מעוף, אבל אל תגידו לי סול של פיקסאר (סליחה) ובטח לא טנט. אז אשמח בעזרה אם מישהו אהב סרטים כלשהם בחצי הזה, תודה🙏🏽
ובחזרה לחצי הראשןן של 2022, אבוי, הכול מאכזב, הכול משעמם ולשום דבר לא בא לי לחזור. לא באטמן סליחה הצללים, ובטח לא דוקטור סטריינג' שבחישוב סך הדברים של המולטיוורס, השם מולטיוורס שלו מיותר. הסרט הראשון של מארוול שלא רציתי לחזור לראות אותו שוב, אפילו שהוא זמין לצפייה:/ לא רעים בכלל ממש חמוד, אבל בניית העולם שלו נראית דיי משעממת ביחס לזוטופיה שממש אהבתי, גם יותר מידי דימיון, לקח ממנו. אני לא כמו רוב החברה נמשך לסרטי איכות כאן. זה צריך להיות ממש טוב בשביל למשוך אותי ולא לשעמם אותי. לדוגמה, הסרטים של טרנטינו תמיד יודעים ליצור עבורי עניין בכל שוט ומתח מעניין. הכל בכל מקום, סרט ממש טוב ואפילו התרגשתי. הוא הסרט כנראה הכי טוב אבל גם הוא לא פגע בי 100%, סורי, כנל אדומה אש. RRR לא ראיתי. את מסיב טאלנט לא סיימתי. ועוד יותר גרוע מזה, לא זכור לי שיצאתי בחצי שנה האחרונה מהקולנוע ונהנתי מהסרט, שזה חבל😑
אם נפתח דיון זהה לסטרימינג וסדרות, אני חושב שיהיה גם לא כזה מזהיר מלבד החודש האחרון שדיי הציל את החצי הזה.
נ.ב שוב מה היה טוב (בסרטים) בחצי השני של 2020?
ביחס הנ.ב שלך, הייתי אומר אני חושבת לגמור עם זה.
(ל"ת)
נראה לי ראיתי אבל לא סגור על זה
(ל"ת)
נ.ב
Wolfwalkers
פריקי
Spontaneous
Over the Moon
I'm Your Woman
אהבה ומפלצות
אז ככה
הראשון נראה לי שראיתי והפסקתי או שסיימתי, אני אבדוק שוב.
פריקי ראיתי, אוקיי
אובר זה מון, גם, יותר מידי מחזמרי עבורי ופחות השירים. מה כך שאני זוכר איזה שיבוט של אולף או משהו.
אהבה ומפלצות דווקא ממש אהבתי, לא יודע אם בשביל לחזור, אבל זיכרון ראשון נחמד.
את האחרים לא ראיתי.
ונזכרתי בקג׳ילונר המעולה
סרט קווירקי וקצת הזוי על משפחה לא מתפקדת של נוכלים עם הומור קרינגי אך מפתיע עם הרבה לב ורגש ונשאר בלתי צפוי לכל אורכו. ההופעה הכי טובה של אוון רייצל ווד שראיתי (שגורמת לי להרגיש שלא נותנים לה מספיק בשר בווסטוורלד).
ונזכרתי בפייר איילנד מהמחצית הזו.
לא משהו מיוחד מאד אבל כן קומדיה רומנטית מבדרת שלא עושים כמוה יותר מדי, שמפנה זרקור לקהילה שלא מקבלת הרבה ספוטלייט ומגובה בצילום. קולנוע חהטבי לא חייב להיות פורץ דרך, דווקא מרענן לראות אותו מתנהל כמו קומדיה רומנטית קלאסית עם טאצים עדכניים.
אבדוק אותו. תודה על ההמלצות שלך ושל יהונתן:)
(ל"ת)
מקרה חירום מצחיק?
הוא סרט מעולה, אין ספק. מותח, מעורר מחשבה, ואני מבין למה אמרת שהוא מעין טייק-אוף מהזווית השחורה על ז'אנר הלילה משוגע. אבל אני לא הייתי קרוב לצחוק בשום שלב בו.