איך מייצרים שובר קופות מצליח? מאז תחילת המאה הנוכחית, התשובה ברורה: לוקחים ספר/סרט/קומיקס שכבר היה להיט בעבר ומפיקים עיבוד/רימייק/המשך באיחור של למעלה מעשור וחצי. בתחילת המילניום "שר הטבעות" ו"הארי פוטר" היו הנציגים הדומיננטיים של התופעה, ובעשור האחרון היקום הקולנועי של מארוול והסדרה החדשה של "מלחמת הכוכבים" החליפו אותם.
וזה רע.
זה לא שהסרטים שמופקים בשיטה הזו הם בהכרח סרטים רעים. הם פשוט נורא-נורא מוגבלים: עצם העיבוד של חומר קודם לרוב הופך את הסיפור לצפוי (האם מישהו מבין צופי סרטי "הארי פוטר" לא הכיר מראש את העלילה?) וגם מצמצם את האפשרויות שעומדות בפני היוצרים של הסרט – יש גבול לכמה אפשר להיות יצירתיים כשהמסגרת מוגדרת מראש. אני אהיה האחרון שיסכים עם מרטין סקורסזה על זה שפארק שעשועים הוא לא קולנוע, אבל אני מתבאס מזה שבפארק מציעים לי רק סוגים שונים של גלגל ענק. למרות מה שנדמה, הטרגדיה הגדולה של הניסיונות להחיות את מותג "שליחות קטלנית" היא לא הסרטים עצמם, אלא העובדה שכבר לא מנסים לעשות היום סרט כמו "שליחות קטלנית" המקורי – כזה שלוקח את כל מה שאנחנו יודעים על שוברי קופות והופך אותו על הראש. את זה קשה יותר לעשות בתוך פרנצ'ייז קיים. כמה סרטים היו בעשור הנוכחי שאפשר להשוות את ההשפעה שלהם לסרטים הראשונים בסדרת "מלחמת הכוכבים", "הנוסע השמיני" או "בחזרה לעתיד"?
ולפני שאתם עוברים מהפסקה האחרונה לתגובות ומזכירים לי את "התחלה" ו"פסיפיק רים" – מכיר, מודה שאני פחות מחבב אותם, אבל מעריך את מה שהם ניסו לעשות. חוץ מהם, הנה חמישה סרטים אחרים שניסו להתקיים מחוץ לדיקטטורת הפרנצ'ייזים בהוליווד של העשור האחרון, רובם נכשלו (קופתית) ועדיין היוו עבורי חוויית צפייה מספקת יותר מכל סרט של מארוול או מלחמת הכוכבים.
קצת לפני תום העשור הראשון של המאה הנוכחית, דנקן ג'ונס (הבן של דייויד בואי ז"ל) הפתיע את העולם עם "ירח" – דרמת מד"ב קטנה וחכמה בכיכובו של סם רוקוול בתפקיד הפחות-או-יותר-יחיד בכל הסרט. "ירח" היה כרטיס הכניסה של ג'ונס לליגת שוברי הקופות, ו"קוד מקור", הסרט הראשון שהוא ביים בה, היה במובנים רבים רימייק של מה שהוא עשה בסרט הבכורה שלו רק עם הרבה מאוד פירוטכניקה.
ג'ייק גיילינהול מגלם חייל אמריקאי ביש מזל שחווה לולאת זמן סטייל "לקום אתמול בבוקר" מהגיהנום – הוא תקוע על רכבת שנדונה להתפוצץ, פעם אחר פעם, עד שהוא ימצא את האחראי. הצילומים הקלסטרופוביים והאווירה המלחיצה, ביחד עם המשחק המצוין של גיילינהול (במיוחד בקטעי הדיאלוג עם המפעילה המצפונית שלו, בגילומה המצוין לא פחות של ורה פרמינגה) הופכים את "קוד מקור" לאחד ממותחני המד"ב היעילים ביותר שנוצרו בעשור החולף. חבל שאת האשראי שג'ונס קיבל על הסרט הזה הוא בזבז אחר כך על הפלופ התמוה "וורקראפט" ועל הניסיון הכושל שלו לחזור לעולם של "ירח" עם סרט הנטפליקס "אילם". אפשר לקוות שהוא יחזור לעצמו.
לפני "דברים מוזרים", "שחקן מספר אחת" והגרסה הקולנועית ל"זה", הגיח הסרט המקסים הזה בבימויו של ג'יי ג'יי אברמס בשנת 2011, על חבורת ילדים שמצלמת סרט מדע בדיוני באמצעים ביתיים, רק כדי לגלות שהתרחשויות מד"ביות מטרידות פוקדות את העיירה שהם גרים בה, בחסות צבא ארה"ב. הסרט הזה לימד במידה רבה את הבאים אחריו איך עושים נוסטלגיה לאייטיז בלי לגלוש לרטרו: הוא אמנם ספוג במחוות לסרטים של העשור ההוא, אבל המנטליות שלו נטועה עמוק במאה הנוכחית, עם ההכרה שהאייטיז נגמרו מזמן ומי שהיו פעם ילדים התבגרו מאז, וכל זה בלי לחטוא בציניות שהיתה הורסת את כל הסיפור.
בכתבה קודמת הכתרתי את "Joyride" בתור התסריט הטוב ביותר שנכתב על ידי אברמס; "סופר 8" הוא ככל הנראה עבודת הבימוי הטובה ביותר שלו. הוא מצליח להוציא מהשחקנים, במיוחד הצעירים שבהם, הופעה נהדרת, ולתפוס במדויק את הרגעים שבהם עיירה אמריקאית של עובדי הצווארון הכחול עוברת מייאוש לקטסטרופה קיומית, רק כדי להבטיח סוג של הפי-אנד.
אחד הסרטים בפרופיל יותר גבוה ברשימה הזו, סרט הבכורה באורך מלא של ג'וש טרנק, היה ניסיון לתת טוויסט ריאליסטי לז'אנר גיבורי העל קצת לפני שמארוול השתלטו על נוף שוברי הקופות העכשווי. דרך תיעוד מוקמנטרי, הסרט עוקב אחרי שלושה תלמידי תיכון שמוצאים את עצמם עם כוחות על ומגלים שההתמודדות מול חיי היום-יום באמריקה יכולה להיות קשה יותר מכל נבל-על שאי פעם נראה בסרט ז'אנר. האופי המוקמנטרי של הסרט לא תמיד מרגיש במקום, אבל טראנק מצליח לחבר בין דמויות עם כוחות על לסביבה ריאליסטית ומדכאת, עם מחוות לסרטים שיוצאים מגבולות ז'אנר גיבורי העל לטריטוריות אחרות (מ"קארי" ועד "אקירה"). לרגע היה נדמה ש"כרוניקה בזמן אמת" הולך לחולל מהפכה כשטראנק קיבל בעקבותיו את מושכות הבימוי של "ארבעה מופלאים" והתסריטאי מקס לנדיס התחיל לייצר פרויקטים חדשים בסיטונות; אבל "ארבעה מופלאים" היה כישלון עגום ומעבד התמלילים של לנדיס ייצר מאז בעיקר דרעק.
הסרט שבזכותו ראיין ג'ונסון הוזמן לביים את "אחרוני הג'דיי" מראה (הרבה יותר מהסרט ההוא על הג'דיי) את הכשרון שלו בבניית ובימוי סיפורי מדע בדיוני. ב"לופר" ג'וזף גורדון לוויט מגלם פושע קטן בעתיד הלא רחוק שנאלץ להתמודד עם ההשלכות של ההתנהגות שלו כשהגרסה העתידית שלו (בגילומו של ברוס ויליס, בפעם האחרונה שהוא שיחק תפקיד ראוי לציון) מופיעה בחייו. הרקע המייאש של הסרט (בעתיד הקרוב יהיה רע, ובזה הרחוק רע עוד יותר) מוצג על ידי ג'ונסון והמעצבים תוך שימוש חכם באתרי צילום עכשוויים, והאפקטים והפעלולים תורמים להגברת תחושת חוסר הנוחות של הצופים (אחת הסצנות החזקות בסרט, של עינויים בשלט רחוק, מטלטלת בצורה לא רגילה). ויליס ולוויט מצוינים בתפקידים הראשיים, אבל מי שגונבת מהם את ההצגה היא אמילי בלאנט, שאת הקשיחות האלימה שהיא מפגינה פה היא תראה אחר כך גם ב"קצה המחר". ג'ונסון, כאמור, המשיך מהסרט הזה ל"אחרוני הג'דיי" ולאחרונה גם ל"רצח כתוב היטב", אבל "לופר" עדיין מהווה עבורו שיא שהוא טרם התעלה עליו.
מאז סרט הבכורה שלו באורך מלא, "טרון: המורשת", היה קונצנזוס ביקורתי די נרחב שלבמאי ג'וזף קוסינסקי יש חוש חזותי יוצא מן הכלל, ורצוי רק שהוא יפגין יותר שיקול דעת בבחירת התסריטים שלו. זו פחות או יותר היתה הביקורת גם כלפי סרטו השני, "אבדון", שיצא ב-2013 בהתבסס על טיוטה שלו לרומן גרפי שלא פורסם: הוא נראה מרשים, אבל הסיפור שלו מרגיש כמו חיבור בין חלקי חילוף ממיליון סרטים אחרים. אבל גם לחבר חלקי חילוף צריך לדעת, ואת זה קוסינסקי הוכיח שהוא בהחלט יודע לעשות.
טום קרוז מגלם חייל שנשלח לפקח על ניצול מה שנותר ממשאבי כדור הארץ לאחר אפוקליפסה שהפכה אותו לשממה חסרת חיים, ומגלה שהג'וב שלו הוא בעצם כיסוי למשהו גדול בהרבה. רואים שקוסינסקי עשה הרבה שיעורי בית בצפייה בקלאסיקות הישנות והחדשות של הז'אנר (אולי אפילו יותר מדי), מ"כוכב הקופים" ועד "ירח". אבל למרות שהוא צפוי, הסיפור עדיין מצליח למתוח, להפתיע ובעיקר לשכנע בזכות העיצוב המרשים של פחות או יותר הכל – מכלי הטיס העתידניים, דרך האדריכלות המרשימה של המבנים השונים ועד לנופים החרבים של כדור הארץ שלאחר האסון.
ושאלת המשך לכתבה הזאת:
כל הסרטים המוזכרים בכתבה? הם מהחלק הראשון של העשור. מישהו יכול לתת רשימה של סרטים בולטים בז'אנר שאינם ספרים/קומיקס/זכיונות מ-2015 והלאה?
כוח המשיכה
פסיפיק רים
צורת המים
אה וואו, שניים מהשלושה הם מ2013. והשלישי בקושי נחשב. עצוב :(
כח משיכה לטעמי אחת מיצירות המופת הגדולות של העשור
אבל… הוא מדע בדיוני? נכון שמתחו שם קצת דברים מבחינת סבירות מדעית, כמו שדורון פירט כאן בכתבה שלמה, אבל הטכנולוגיה שמוצגת שם, למיטב ידיעתי, מבוססת כולה על דברים קיימים.
מה לגבי "הנוסעים"? לא טוב או מקורי במיוחד, אבל נסיון לעשות מד"ב שלא מבוסס על משהו קיים
(ל"ת)
כן, ניסיתי להצמד פה לסרטים טובים
חשבתי ש-"נוסעים" פחות גרוע ממה שעשו ממנו, אבל אני מסכים שהוא מאוד מפוספס, ובסרט הזה קטע שלם שהיו צריכים, איך נאמר, לעשות אחרת, גם לפני עידן מי טו.
צ'אפי :)
(מה? אני אהבתי)
אם כבר, אני יודע שאני במיעוט כאן,
אבל "אליסיום" של אותו במאי הוא סרט שאני מעריך יותר עם כל צפיה חוזרת.
אימה נחשב?
אם הוזכר "הנוסע השמיני" אז על פניו כן. ואם כן, יש כמה דוגמאות טובות:
Get Out
Us
Hereditary
Overlord
A Quiet Place
אני לא בטוח שאימה נחשב
זה דיון קצת מורכב.
כאמור, הוזכר "הנוסע השמיני"
וכל הדוגמאות שהבאתי כוללות מד"ב / פנטזיה, לא סתם רוצחים סדרתיים וכאלה.
מה לגבי אקס מאכינה וקולוסאל?
וגם המפגש, למרות שהוא מבוסס על סיפור קצר
אקס מאכינה נחשב, למרות ששוב - מלפני 4 שנים
קולוסאל הוא ג'נדר-בנדר של ז'אנרים, אבל בסופו של דבר הוא לא מכוון לאותה חוויה ששאר הסרטים פה כיוונו אליה. הוא לא סרט שילד בן 11 (טיפוסי, נו) יילך לראות ויבין מה קורה בו ברמה הבסיסית ולמה, וזה בניגוד לסרטים שצוינו בכתבה, או למלחמת הכוכבים, וכו'.
אקס מאכינה הוא בריטי, לא הוליוודי
קולוסאל, למרות ההסתייגות, הוא באמת סרט שהיה צריך להיות ברשימה.
אגב, הבמאי של קולוסאל, נאצ'ו ויגלונדו, כתב בשנה שעברה תסריט לסרט ספרדי דובר אנגלית בשם Paradise Hills, וזה סרט… מעניין. לא מוצלח במאה אחוז, בטח לא כמו קולוסאל, סובל מדיאלוגים לא-משהו וחוסר יכולת של הבמאית להחליט אם היא מביימת דיסטופיה, סאטירה או גרוטסקה, אבל השחקניות מצוינות, והעיצוב יצירתי – למרות שאני חושד שגם הוא לא יהיה כוס התה של כולם.
Annihilation היה ממש נחמד לדעתי
(ל"ת)
אני לא בטוח שהבנתי עד הסוף את הרשימה
אבל מה עם Midnight Special?
אפשר, כמובן, להתווכח על מה זה בדיוק "בולטים"
אבל לדעתי, בנוסף ל"המפגש" שאוזכר רבות למעלה:
"פרוייקט טיטאן" (2018) – מדכא, מבאס, אפל אך מעורר מחשבה.
"מקום שקט" (2018) – כן, שוב אמילי בלאנט נלחמת בחייזרים. גם הפעם באופן מוצלח. לדעתי.
"אד אסטרה" (2019) – כן, אני יודע שאני בעמדת מיעוט אבל אהבתי. מה לעשות.
'השמדה' של גרלנד; 'משודרג' של ואנל
(ל"ת)
חשבתי גם על 'השמדה'
אבל הוא מבוסס על ספר.
לא מתאימים
"השמדה" מבוסס על ספר, ו"משודרג", אף שהוא מעולה, הוא לא "עם תקציב בינוני-גדול" בשום קנה מידה.
תקציב בינוני-גדול לא היה קריטריון בשאלה.
לא ידעתי ש'השמדה' מבוסס על ספר, האמת.
נראה שהאמירה על התקציב הופיעה רק בפייסבוק
פה בכתבה אכן לא מופיע קריטריון התקציב.
וכן, מבוסס על ספר; ראשון בטרילוגיה, למעשה.
אגב, נדמה לי שאנחנו לא רחוקים מדיון אינטיליגנטי בבינה מלאכותית
גם Her וגם Ex-Machina כבר עשו את זה ממש לא רע (במקרה של Her, אפילו טוב): הם לא רק הציגו את AI כאיום, והם לא רק השתמשו בו להאדרת המין האנושי (כי מה שהרובוטים באמת רוצים הוא להיות אנושיים, אווו). הם ניסו באמת להציג את השונות האפשרית של משהו אל-אנושי אבל תבוני, שזה דיון הרבה יותר מעניין.
במובן מסוים, זה גם מה שגרלנד עשה ב'השמדה'.
קצה המחר
הרשימה מדויקת, אבל קצה המחר צריך להיות גם כן ברשימה.
הוא גם די מתעלה ברוב האספקטים על קוד מקור ובאותו קונספט בערך
(ל"ת)
קצה המחר מבוסס על ספר
בשם All You Need Is Kill
אני לא בטוח אם הספר קדם לעלילון או שלהפך, אבל למרות שהסרט אחלה חומר המקור עולה עליו בהרבה לדעתי.
מסכים לגבי 3 מהסרטים:
קוד מקור, סופר 8 ולופר. את כרוניקה בזמן אמת לא ראיתי ולא מסכים לגבי אבדון.
ראוי להזכיר עוד 2 סרטי מד"ב/אימה טובים מהמאה הנוכחית: המפגש ודרך קלוברפילד 10.
בהתאם (לך ולמג-דוג)
קצה המחר – מבוסס על ספר. המפגש – מבוסס על סיפור. דרך קלוברפילד 10 – מקורי, למיטב ידיעתי, אבל הקשר הכותרתי ל"קלוברפילד" משייך אותו לזכיון בעל כורחו.
כתבה מעניינת, אבל למה להסגיר את הסוף של סופר-8?
גם אם זה במילים כלליות, עדיף שלא לציין איך הסרט נגמר.
אני מתחיל להישמע נודניק
אבל הפיסקה לפני האחרונה מרימה להנחתה כל כך מתבקשת שאני לא יכול להתאפק: קושינסקי מצא את התסריט הטוב שהוא היה צריך, והביא לעולם את היצירה המדהימה שהיא 'רק האמיצים'. לכו תראו את זה, כמה פעמים צריך לבקש ממכם, באמת.
בחירות מוצלחות
מרגיש צורך לציין גם את "קולוסאל" המקורי והמאוד מבדר, שמדורג גבוה בסרטי העשור שלי ולמרבה הצער גם הוא היה כישלון קופתי. סרט מפלצות עם טוויסט מגניב, מהייצוגים היותר מוצלחים שראיתי לטיפוס של Nice Guy ואן האת'וויי בהופעה הכי טובה שלה בעשור האחרון. וכמובן, גם שוט הסיום הנהדר הזה. הרחבתי יותר בביקורת.
איך אף אחד לא אמר Predestination?!
מבוסס על סיפור קצר
"אתם המתים החיים" של רוברט היינליין.
מה עם I Am Mother?
סרט יחסית קטן בנטפליקס שעבר להרבה אנשים על הרדאר, עם אחלה מדע בדיוני שלא מבוסס על זכיון קודם.
מבוסס על סיפור של רוברט היינליין
(ל"ת)
מה עם I Am Mother? (שואל שוב אחרי ששאלתי במקום הלא נכון)
סרט יחסית קטן בנטפליקס שעבר להרבה אנשים על הרדאר, עם אחלה מדע בדיוני שלא מבוסס על זכיון קודם.
כי הוא אוסטרלי.
(ל"ת)
מה לגבי her?
(ל"ת)
לא ראיתי. לא משוגע על ספייק ג'ונז. לא בטוח ששייך לרשימה פה.
מאוד אינדי.
לא אינדי בכלל, ולגמרי שייך לרשימה.
Her הוא סרט מדע-בדיוני מבריק, וסרט מצוין באופן כללי. זה נכון שהוא לא סרט אקשן או מנסה להיות שובר קופות, אבל הוא בהחלט מבין היטב שהוא יצירה קולנועית – יש בו, למשל, את השימוש הכי מבריק בארכיטקטורה ואור מאז גאטאקה. הוא מספר סיפור די פשוט בצורה די פשוטה (גם אם זה סיפור מקורי והביצוע נהדר), והוא גם אחד מחזונות המד"ב הכי אופטימיים של העשורים האחרונים.
כלומר... כן קצת אינדי.
לכל הפחות, אפשר להגיד שהוא ראש מאוד שונה מהסרטים שמוצגים ברשימה של רז. מכיוון שהרשימה היא יותר מכוונת שוברי קופות (פוטנציאליים, לכל הפחות) מאשר פשוט סרטי מד"ב, אני כן רואה למה הגוון האינדי שלו לא הכי משתלב שם (למרות שבאותה מידה הוא בהחלט היה יכול להיות בפנים).
Her הוא בהחלט יצירה מיוחדת. אץבגכל זה הוא לא מתאים לכל אחד מצריך אהבת מדב וקולנוע. לדעתי לפחות
לא קשור לגמרי
אני קצת התחלתי להתעייף מכל מגמת "פרנצ'ייזים זה רע, ומארוול חונקים את התעשיה".
אין לי מושג מה הבעיה עם סרטים שמבוססים על ספרים (מילא קומיקסים, אבל ספרים?)
אני לא מבינה למה לופר (שזה סרט סבבה, מסכימה) מקבל קרדיט שהמפגש לא מקבל (למרות שזה סרט מעולה).
אם הסרט טוב מה זה משנה מאיפה הביאו את הרעיון הטוב אם זה מספר, מקומיקס או סתם מגחמה שעלתה לבמאי.
ואני לא חושבת ששר הטבעות או הארי פוטר זו דוגמא טובה. נכון. במקרים האלה באמת חלק גדול מהצופים ידעו איך זה יגמר. אבל אפילו בסרטי הקומיקס הכי מושמצים – הם היו מבוססים על דמויות, לא על סיפורים. לא יכולנו לדעת איך הסיפורים יסתיימו – כי בחלק לא קטן מהמקרים הם לקחו כיוון אחר ממה שמסופר בקומיקס המקורי גם ככה.
כבר כתבה שלישית ברצף שמחברת בין העובדה שיש פחות סרטים מקוריים (למרות שאני לא מסכימה עם ההגדרה של מקוריים) להשתלטות הפרנצ'ייזים – כשכאן ההגדרה של פרנצ'ייז היא מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד רחבה. הבנתי את הנקודה. עדיין לא מסכימה.
אני מסכים ולא מסכים בו זמנית
ראשית כל, לא הייתי קורא לכתבה של אלינה "פרנצ'ייזים זה רע". יש שם פסקה שמהרהרת בנושא, אבל אני ממש לא חשוב שאפשר לקרוא את הטקסט הזה כשלילי (אפילו אם הדיונים שבו כן הלכו אחר כך לכיוון הזה).
שנית כל, אני באמת חושב שמדובר במגמה שבין אם בין אין סיבתיות בינה ובין אם כן, היא מאוד בולטת וכואבת בליבם של אנשים. כשפניתי לאנשים עם הצעה על מה לכתוב, שום דבר לא היה ממש מתואם, והכל היה מאוד פתוח ובכל זאת תום ורז שניהם הקדישו כתבות לנושא (בכיוונים שונים).
המטרה באתר לא הייתה לשכנע אף אחד לגבי מה טוב ומה רע, ולא הולך להתחיל כאן איזה קו אנטי-זיכיוני שבו אנחנו מתעלמים ממארוול, דיסני, די.סי ושות'. כלומר, אני אגיד זאת כך: יותר משהייתי לוקח את הכתבות כ"נו נו נו" לתעשייה, הייתי מסתכל אליהן כמשאלות לב של צופי קולנוע ואוהבי קולנוע שמרגישים שיש כאן שינוי שהוא לא רע רק כי הוא שינוי, אלא והוא לא רע רק כי הוא דיסני, אלא שיש כאן מחסור ודרישה למשהו שפחות ופחות נענה.
יש יתרונות רבים (ואני חושב שרז יסכים גם) לסרטי זיכיונות. אבל יש להם גם חסרונות מובנים שלא משנה כמה הם יהיו "סרטים טובים" (והם יהיו!), הם לא יצליחו לעשות ולהעביר מה שסרטים מקוריים, עם התחלה-אמצע-סוף, יצליחו. (ואגב, זה גם מנגד: גם השתלטות של סרטים מקוריים בלי שום המשך הייתה נתפסת, בעיני לפחות, כמצב לא חיובי לחלוטין).
אבל קשה להכניס את "המפגש" למשל תחת אותה קטגוריה
בכל זאת, מדובר על סרט באורך מלא שמתבסס על סיפור קצר (כלומר, בפועל מרבית התסריט שלו מקורי), מאת סופר מוערך, אבל לא כזה שהשם שלו מנפץ קופות. הוא סרט פרנצ'ייז באותה מידה שבה "אור ירח" שניצח אותו באוסקר על התסריט המעובד הוא סרט פרנצ'ייז.
בעיני ההפרדה היא קודם כל בין סרטים שהתחושה שלהם היא שהם חוליה בשרשרת בלתי נגמרת שתמשיך כל עוד הם רווחיים, ומובלים על ידי אולפנים ומפיקים, לבין סרטים שמובלים על ידי במאי וגם אם הם עיבוד או אפילו המשך, הם קודם כל יצירה שנועדה לעמוד בפני עצמה. כמובן, יש גם כמה מקרים גבוליים בהקשר הזה (נניח, בלייד ראנר 2049 ובמידה פחותה מקס הזועם, שהם המשכים לסרטים קיימים אבל יש להם חתימה ברורה של במאי מסויים).
לפי ההגדרה הזו
גם ג'וג'ו רביט זה פרנצ'ייז (לא רלוונטי לכתבה כי הוא לא מד"ב, אבל מבחינה לוגית זו בדיוק אותה ההקבלה)
בטח שלילי
הטקסט מתחיל במשפט "כיצד מארוול שינתה את תעשיית הקולנוע", ומסתיים במשפט
"כן יש השפעות שליליות מההצלחה של מארוול…וככה תוך עשור וקצת מארוול הפכה לתופעה קולנועית ושינתה את הקולנוע ללא היכר" זה אולי טקסט של מישהו שמאוד אוהב את מארוול, אבל נותן לאולפן הפקות אחד, גדול ככל שיהיה, קרדיט על הרס של תעשייה שלמה, ועוד עוקץ את רצח כתוב היטב (עוד סרט מאוד מוצלח בעיני) בדרך.
יש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על השינוי בתעשיית הקולנוע בימים אלה. חלקם לדעתי משמעותיים הרבה יותר, אבל לכל הפחות תסכימו איתי שהם משמעותיים באותה המידה. ובכל זאת שלוש כתבות מדברות על גורם אחד יחיד בתור זה שהורס את המקוריות בקולנוע. וואלה, לא קניתי. לא את זה שאין היום מקוריות בקולנוע ולא את זה שהפרנצ'ייזים הם אלו שהרסו את המקוריות.
לבוא ולהגיד תראו איז פנינים היו לנו בשנות ה80 ולבחור שלושה סרטים- ואז להגיד שזה כבר לא קורה בשנות העשרה, בלי להבין שאין לנו עדיין פרספקטיבה לראות את הפנינים של שנות האלפיים ועשרה זו תמימות מסויימת. כשאני קוראת את הכתבות האלה התחושה היחידה שעולה לי היא תחושת "הילדים של היום זה לא הילדים של פעם" כאילו פעם לא לקחו כל רבע רעיון שנחשב מוצלח וישר הפכו אותו לטרילוגיה (אגב, כולל הדוגמאות של תום – בחזרה לעתיד – טרילוגיה, שליחות קטלנית – טרילוגיה +, מלחמת הכוכבים – אמאמא של הטרילוגיות, וגם מטריקס שהוא מתקופת זמן אחרת ועדיין עם אותה השפעה- טרילוגיה…)
אני בטוחה שכשנחזור לכאן עוד עשר שנים (עין הדג rules!) וננסה לחשוב אחורה על הסרטים שהשפיעו עלינו – תהיה פרספקיבה טובה על רשימת הסרטים האמיתית שהשפיעה, ואולי מארוול יהיו שם ואולי לא, אבל אני בטוחה שיהיו שם עוד סרטים אחרים, חלקם מקוריים. חקם מבוססים על ספרות מאוד מוכרת, וחלקם מבוססים על משהו שמישהו כתב פעם אבל חוץ משלושה מעריצים ועז אף אחד לא הכיר לפני שהפכו את זה לסרט, וזה ממש לא כון בעיני להכניס אותם לאותה הקטגוריה.
לגבי הניתוח לטקסט של אלינה - לא מסכים
השינויים שמארבל עשו בתעשיית הקולנוע הם ממש לא רק "היעלמותם של סרטים בינוניים". מדובר בטקסט מאוד חיובי שלקראת הסיום נזכר גם שיש עוד צד אפשרי לפעולות של מארבל. הם לא לבדם הרסו הכל, ולא בטוח אם הם הרסו משהו בכלל, אבל אגיד זאת כך: אם אני מסכים איתך שלהגיד "הכל אשמת מארבל!" זה קצת מנותק ולא רואה דברים בפרספקטיבה רחבה יותר, גם להגיד "מארבל לא אשמים בכלום!" סובל מניתוק דומה. האולפן הגדול ביותר והפעולות שהוא עושה הולכות להשפיע על הוליווד. ההעתק הדבק שאולפנים גדולים ניסו לעשות ממנו בלט ושינה דברים בתעשייה, לטובה ולרעה. האם הוא האשם היחידי? לא (והאם "אשם" זאת מילה נכונה בהקשר? אנא ערף), אבל הוא בהחלט אחד האשמים. (אני אבהיר שאני מדבר על הטקסט של אלינה והקריאה שלו נטו, כי נראה לי ששנינו מסכימים שמארבל היא גורם לשינויים בתעשייה אבל לא הגורם המרכזי. אני חושב שהטקסט שלה קצת נצבע לך בין הטקסטים של רז ותום, וזה סבבה, אבל אני לא חושב שיש בו את הטון שאת רומזת שיש בו).
בנוגע לשאלות הבאות, אציין כמה דברים:
1. כל הטרילוגיות שאת מציינת (טוב, פרט ל"בחזרה בעתיד") לא נולדו כטרילוגיות, וזה קצת ההבדל. "המטריקס", "שליחות קטלנית", "מלחמת הכוכבים" הראשון כולם סרטים שעובדים טוב מאוד לבד, ואז באו ואמרו "היי, מה עם המשך?" ולאחר זמן ארוך היה לפתע מוכרז המשך. זה שונה מאוד ממצב שבו סרט יוצא, הצליח בקופות בשבוע הראשון וזהו יאללה המשך מסיבה.
2. כן, פעם הרבה פחות סרטים הפכו באופן מיידי (שלא לומר נולדו מראש) כזיכיון. מבט על שוברי הקופות של שנות השמונים לא מראה רק סרטים מקוריים, אלא גם סרטים שלא הפכו לזיכיון: אי.טי, מי הפליל את רוג'ר ראביט, ביטלג'וס, חיזור גורלי, איש הגשם (ועוד שני סרטים שלא זכו להמשך "בזמן אמת" ודווקא השנה זוכים לאחד: אהבה בשחקים וComing to America). כיום, הז'אנר היחידי שיש בו עוד מדי פעם סרטים מקוריים שמגיעים לראש הטבלה הם אנימציה (ואימה מתחיל גם לבלוט שם, שזה חיובי בעיניי).
3. ברור לי לחלוטין שרשימת הסרטים המשפיעים של העשור לא תהיה רשימת המשכים וריבוטים. לא רק בפרספקטיבה של אז, אלא גם בסיכום העשור הנוכחי, נוכחותם של הזיכיונות היא פחות משמעותית משאפשר לחשוב (ספויילר לסקר הסרט השנה?) אבל אנחנו חיים גם כאן ועכשיו, ולא רק בסיכומים. ותחושת הבטן היא שהוליווד פשוט מלאה בזיכיונות. תסתכלי רק על הסופ"ש האחרון, שהוא רחוק מאוד מעונת הקיץ: עיבוד למשחק מחשב, ספינאוף, המשך, המשך, עיבוד לסדרת טלוויזיה, המשך. יש 4 סרטים מקוריים בטבלה (כאשר אני כולל במקורי גם "עיבוד לספר") ושניים מהם בכלל לא אמריקאים. שבוע הבא, הסרט הגדול שיוצא רימייק. השאלה היא לא הפרספקטיבה הרחבה, אלא דווקא זאת הצרה: זאת שבה אני רוצה ללכת לסרט הגדול פעם בחודש והוא כמעט תמיד יהיה סרט של דיסני או המשך או ריבוט או שלושתם.
כן, אני יודע, יש בכל זאת הרבה מאוד סרטים מקוריים שיוצאים בארץ אבל מדובר (על פי רוב) או בסרטים דלי תקציב של ברוס ויליס או בסרטים זרים. סרטים שיש להם מינימום פרסום ותהודה, ושאם נתחיל בעין הדג לסקר את כולם, לאף אחד לא יהיה אכפת, ואם אני אשכח לעשות להם דף סרט, אף אחד באתר פה לא ישים לב.
אני מסכים שאנחנו צריכים לא לתת לתחושות להשתלט על השיח ולתת גם לנתונים לדבר וגם לקבל פרספקטיבה רחבה יותר לפני ששופטים (ואני בטוח שגם בשנות השמונים, התשעים, והחמישים היו תלונות על יותר מדי סרטים שיוצאים שדומים אחד לשני בצורות שונות, גם אם לא המשכים). אבל אני גם חושב שיש פה יותר מנוסטלגיה לתקופה אחרת. מה בדיוק? טוב, בשביל זה אנחנו כאן מנסים להבין.
אציין משהו לגבי 2, לפני שיציינו אותו בשבילי
להרבה מהסרטים "בלי המשך" דווקא היו ניסיונות ליצור מהם המשכים. ההבדל הוא שהם אשכרה ויתרו אחרי שזה לא הצליח להתרומם כי לא היה תסריט/הבמאי המקורי הלך והפרויקט קרס/משהו. היום, זאת לא סכנה. כל הצוות המקורי של הסרט הלך? סבבה, אז זה לא המשך, זה ריבוט, או ספינאוף, או אנא ערף. אבל הסרט הבא יהיה.
פעם כמעט לכל שובר קופות היו דיבורים על המשכים, אבל חלק לא יצאו לפועל. היום אני באמת מתקשה להיזכר בהמשך שנפל והחליטו להשאיר אותו על הרצפה ולא להרים אותו רגע לאחר מכן.
עוד לא יצא המשך ליחידת המתאבדים...
(ל"ת)
כלומר, כן, אבל יוצא אחד בשנה הבאה
כמו כן, ציפורי הטרף הוא דיייי המשך של יחידת המתאבדים מבחינת מה שאנחנו מדברים עליו.
בעיקר לגבי ההתחלה
להגיד שמארוול לא השפיעו בכלל בכלום זו בהחלט הגזמה לכיוון השני, אבל אני חושבת שההשפעה של מארוול היא הרבה יותר קטנה וקצרת טווח ממה שחושבים. זה גימיק. הוא חדש אז הוא מלהיב (וכן, בסדרי גודל קולנועיים עשר שנים זה עדיין חדש יחסית). זה כמו הפרוזן יוגורט שבשנות התשעים היה בכל פינה והיום הוא פשוט עוד חלק קטן מגלידריות ממוסדות. גם זה יהיה גימיק חביב שנראה שאריות ממנו בכל אולפני הקולנוע אבל הוא ממש לא יהיה העיקר.
אני מאוד מאוד אוהבת את אלינה ואת הכתיבה שלה, ואני מאוד מאוד אוהבת את מארוול (אחת הסיבות העיקריות שאני עדיין יוצאת לקולנוע בימים אלה), אבל הטקסט הספציפי הזה לא יושב לי טוב, כי גם בפני עצמו וגם כחלק מהטקסטים האחרים המסר הוא "זה העשור של מארוול ולא שום דבר אחר" ואני פשוט לא חושבת שזה נכון.
ועכשיו לגבי הנקודות:
1) אתה בטוח שבחזרה לעתיד נולד כטרילוגיה? מאחר וזה היה אחד הסרטים הראשונים שראיתי בקולנוע אני זוכרת אותו טוב מאוד ואני זוכרת את הסוף כמעין סוף פתוח אבל לא באמת התחלה של טרילוגיה. אני זוכרת שאחרי שהראשון הצליח צילמו את השני והשלישי ברצף והוציאו אותם שנה אחרי שנה, אבל הסוף של הראשון סתם היה אמור להיות טיזר.
2)גם היום לא כל הסרטים מתחילים אוטומטית כפרנצ'ייז. אבל כשבונים סרטים כן יש מחשבה לטווח הרחוק. האם זה לכשעצמו רע? לא. זה רע רק כשזה בא על חשבון הסרט המקורי. ואז זה מארוול כן הבינו. איירון מן הוא בהחלט סרט שעומד בפני עצמו. בשביל לראות קשר לעולם עתידי היה צריך לחכות לאחרי הכתוביות, דבר שכמעט ולא הכירו באותו הזמן. עכשיו – זה שיש דברים שמצליחים בהוליווד, ואז מפיקים מטומטים מנסים להעתיק ומעתיקים את החלקים הלא נכונים ולזה יוצא גרוע, זה ממש לא נראה לי משהו חדש, פשוט מה שמנסים להעתיק כרגע הוא X, ולפני עשרים שנה ניסו להעתיק את Y. הסיבה היחידה שאנחנו זוכרים את X ולא את Y, זה כי X היה לפני דקה ורבע, וY היה כל כך גרוע שלא טורחים לזכור אותו.
3) עבר עשור וחצי מאז ימי כסטודנטית עם המנוי השנתי לנגטיב – הרבה לפני ימי מארוול והזכיונות. למרות שיכולתי ללכת לכמה סרטים שאני רוצה, עדיין הרגשתי שאין סרטים לראות, אז בסדר, כמה קומדיות רומנטיות יכולות לראות עם יו גרנט? כולן נראות אותו דבר (חוץ ממילים ולחן המושלמת שתשאר הקומדיה הרומנטית האהובה עלי לנצח, כנראה). וכל סרטי האקשן שהם אולי לא המשכים אבל בהחלט מרגישים כמו שכפול אחד של השני. גם אז הכל היה more of the same, פשוט ה same היה שונה.
ואנחנו חוזרים להתחלה – אני בהחלט חושבת שיש כאן משהו שהוא מעבר לנוסטלגיה לתקופה אחרת, אני פשוט חושבת שזה משהו אחר. אני חוזרת לזה כל הזמן אבל אני באמת חושבת שנושא הזכיונות הוא משהו ספציפי שהוא בכלל תוצאה (ולא סיבה!) של תהליכים מהותיים אחרים שקורים, ושהתתמקדות בו מסיטה את תשומת הלב משינויים הרבה יותר מהותיים שמשפיעים על כל הנושא הזה של הקולנוע באופן מבני, וזה מה שמתסכל אותי לראות. אפילו פה באתר הבינו שכבר אי אפשר להפריד את חווית הקולנוע מחווית הטלויזיה בצורה כל כך גורפת וכבר אי אפשר לחלק תכנים של לטלויזיה מול קולנוע באופן חד משמעי. האוסקר מנסה להתמודד עם ההשלכות של הסרטים החדשים על מה זה אומר מבחינת מי שזכאי להיות מועמד, והאם זה באמת אותו הדבר, והשלושה סרטים בשנה של מארוול זה המוקד? אז יש שיח, אבל הוא מתמקד בדבר הכל כך לא נכון בעיני, שזה הופך אותו מבחינתי למיותר.
על בחזרה לעתיד.
אני מסכימה חלקית עם שני הצדדים בדיון, ומאד לא מסכימה עם שניהם גם יחד. אני לא כותבת את זה כדי "להוכיח" שמישהו צודק, אני כותבת את זה כי אני היסטוריונית של בחזרה לעתיד בעיני עצמי (ועצמי בלבד):
לא נראה לי שאפשר לומר שבחזרה לעתיד נולד כטרילוגיה. היה מדובר בתסריט מקורי של גייל וזמקיס שהאולפן מאד לא האמין בו, ובטח לא חשב שזה יהפוך לפרנצ'ייז ששווה מיליונים. כשהסרט הראשון יצא לקולנוע הוא נגמר בגאג של דוק, מרטי וג'ניפר עפים בדלוריאן לעבר השקיעה, אבל השקופית "to be continued" לא הייתה שם. הרבה מהאנשים שראו את הסרט בקולנוע כשיצא (ואני לא יכולה שלא לקנא בהם) זוכרים את זה מן הסתם, אבל איזשהו סוג של אפקט מנדלה או תוצר דומה של האופן הלא-אמין שבו הזיכרון האנושי עובד, גורם לזה שיש כאלה שזוכרים את זה אחרת. השקופית נוספה למעשה כשהסרט יצא לוידאו בשנה שאחר כך (הרבה יותר מהר מש"מלחמת הכוכבים" הפך ל"פרק 4"). ההחלטה להפיק את ההמשכים התקבלה כמובן בעקבות ההצלחה הקופתית העצומה של הסרט. הם צולמו back-to-back, כך שהסרט קפץ על השלב של להיות דואולוגיה, ואני מניחה שדואולוגיות מרגישות פחות "פרנצ'ייזיות"? בכל מקרה, "נולד כטרילוגיה" זה ביטוי שאני אישית הייתי שומרת לפרוייקטים כמו ההוביט או משחקי הרעב, שההמשכים שלהם (עד כמה שידוע לי, הם לא תחום המחקר שלי) תוכננו לפני שהסרט יצא לקולנוע, ובחזרה לעתיד אמנם הפך לטרילוגיה מהר ככל שאפשרי, אבל הוא לא תוכנן ככזה עוד בשלב ההפקה.
כמו כן, מילים ולחן הוא סרט מושלם. זה לא קשור לבחזרה לעתיד, זו סתם עובדה.
תודה!
התלבטתי אם לפרט את זה, אבל לא רציתי להתפזר מדי בתגובה שלי.
שאלת הטלוויזיה מול הקולנוע היא מעניינת ואין ספק שמשפיעה גם היא
אבל אני לא יודע אם דווקא היא הסיבה האמיתית האמיתית לשינויים שאנחנו רואים. יש כאן מחקר עצום שצריך לעשות של ניתוח נתונים של הפקות, נתונים כספיים, ושינויי התנהלות שגדולים רק משאלת הסטרימינג והקו שנהיה מטושטש (במקרים מסוימים) בין טלוויזיה לקולנוע.
כלומר, אגיד זאת כך: אני חושב שהכתבות כאן לא מנסות לקבוע בצורה חד משמעית מי האשם, אבל כן מסתכלות ובוחנות את התגובה של האולפנים. גם אם הם רק מגיבים לתופעה גדולה יותר, היו להם אופציות אחרות. ובעוד שאין להם דווקא בעיה עם השינוי הראשוני (סטרימינג, טלוויזיה, כו') התגובה של האולפנים לא נראית להם טבעית ומתבקשת, והם רואים אותה באופן ביקורתי יותר מאשר את התפתחות הטכנולוגיה ואפשרויות הצפייה.
כל אחד ודעתו, ואת זה אני כמובן מקבלת
אבל אני חושבת שההסתכלות של כל אחד בנפרד והכוללת באתר חוזרת על הנקודה הזו כל כך הרבה פעמים, וכמעט לא מתייחסת לנקודה אחרת שהיא משמעותית באותה המידה אם לא יותר – זה יוצר הטייה. וההטיה הזו התחילה הרבה לפני שלושת הסיכומים האחרונים, גם לפני כן היו לא מעט תגובות בכל מיני כתבות שאמרו בדיוק את אותו הדבר. אז באיזשהו שלב מתחילים להתעייף מההטייה הזו. לפחות אני באיזשהו שלב התחלתי להתעייף ממנה. (וכן, יש לי המון עבודה משרדית ואני משועממת, אז זה מתבטא בהודעות מיותרות בעין הדג…)
וזה בלי להתייחס לעובדה שאם מורידים את כל האנטי והשליליות מהפתיח של הכתבה- יש שם אמירה שאני כן יכולה להבין.
סרטיים מקוריים לחלוטין זה משהו שקשה לייצר. לעמוד מול דף ריק ולייצר רעיון חדשני ומוצלח שאף אחד לא עשה קודם זה כמעט בלתי אפשרי. וכשמשתמשים בחומרי גלם אחרים – לדוגמא – ספרים/קומיקסים וכו – אז יכולים לצאת סרטים מעולים אבל באיזשהו מקום מאחר והסיפור תוכנן למדיום שונה לרוב לא יהיה מיצוי מוחלט של הכח של הקולנוע. והנה חמישה סרטים שכן ניסו לעשות את זה ולייצר קולנוע חדש לחלוטין – מי יותר ומי פחות. וכתבה כזו זו כתבה שהייתי קוראת ומסכימה איתה בשמחה. אבל אני באמת ובתמים חושבת שבעיית ה"רעיון חדש לחלוטין" זו בעיה שתמיד היתה קיימת, ואני לא חושבת שאם תנסו לנפות כמה רעיונות חדשים ומוצלחים ומשני משחק באמת היו בכל עשור – תהיה שונות משמעותית בין העשורים. היו ממש קצת. בכולם. פשוט הישנים קופצים לנו לעין והחדשים עדיין לא.
דווקא הנקודה האחרונה אני לא בטוח לגביה
ולו רק בגלל ששנות החמישים עדיין קיימות. כלומר, הוליווד בהחלט עוברת תקופות, ומספר הסרטים ה"חדשים ומוצלחים ומשני משחק" משתנים בהתאם לכך בין כל עשור ועשור. לכן זה לא משהו שצריך לשלול וש"מה שהיה הוא שיהיה" כי היו תקופות שפל משמעותיות בהוליווד מבחינת מקוריות, ובהחלט יכול להיות שאנחנו נמצא באיזה מיני-תקופת-שפל עכשיו.
זה כבר דיון אחר לחלוטין
אבל בגדול מספר הסרטים החדשים ומשני המשחק הוא בכל מקרה קטן, וברמה מסויימת הוא סטוקאסטי. (לא בטוחה מה העברית הנכונה). אנחנו מצפים לאיזה ממוצע לאורך זמן. מה שאני מצפה זה שאם נחלק את כל ה100 שנה שהקולנוע קיים, למקבצים של 5 שנים, ונשאל את עצמנו כמה סרטים שנכנסים תחת ההגדרה הזו קיימים בכל קבוצת זמן של 5 שנים כזו, ואז נרכז את הנתונים האלה בהיסטוגרמה שמייצגת שכיחות, נקבל התפלגות לוג-נורמלית, ולא נניח התפלגות בי מודאלית. עכשיו, זה חישוב שצריך לחשוב טוב טוב איך בונים אותו (מה פרק הזמן הנכון לחישוב? איך אנחנו מגדירים סרטים "מיוחדים"?), אבל זה מרגיש לי באופן אישי כמו נסיון למצוא תבנית במשהו שמתרחש בצורה די שרירותית.
יהיו שיגידו שהטכנולוגיה משפיעה על הגעת הרעיונות החדשים אבל אני אפילו לא בטוחה שזה נכון, אני חושבת שרעיון יצירתי יכולים לצמוח גם מתוך טכנולוגיה קיימת, וזו תהיה סיבה אחת, שהיא ממש לא היחידה (ואולי אפילו לא העיקרית).
מצד שני יש מצב שאישרתי יותר מדי הצעות מחקר לאחרונה והמח שלי נדפק לגמרי, אז אפשר להתעלם מכל הממבו ג'מבו שכתבתי עכשיו.
מה ההבדל בין סטוקאסטי, רנדומלי ושרירותי?
זה עניין של העדפה אקראית, נדמה לי.
אוקיי אבל את זה אני לא מבינה.
"סרטיים מקוריים לחלוטין זה משהו שקשה לייצר. לעמוד מול דף ריק ולייצר רעיון חדשני ומוצלח שאף אחד לא עשה קודם זה כמעט בלתי אפשרי."
נכון בהחלט. לחשוב על קונספט מקורי לסיפור זה קשה לאללה. אבל זה קשה בכל מדיום, גם לתסריטאים, גם לסופרים, גם למעצבי משחקי וידאו וגם לכותבי קומיקס. בסופו של דבר כל סרט מבוסס על רעיון מקורי של מישהו – חוץ מאלה שמבוססים על סיפור שקרה באמת (וגם פה צריך לא מעט יצירתיות כדי לחצוב את הנרטיב מתוך ההתרחשויות). אני לא מבינה איך זה רלוונטי לדיון שקשה לחשוב על רעיונות מקוריים, כשהעבודה הזו נעשית בכל מקרה, בין אם על ידי התסריטאי ובין אם על ידי מישהו אחר.
הכוונה לניצול מיטבי של המדיום
ההבדל הוא בשני דברים.
1. השקעה קולנועית היא בדרך כלל יקרה יותר מאשר השקעה בכתיבת ספר או קומיקס, ולכן הנטייה הטבעית היא כן לקחת משהו שאנחנו כבר יודעים שהצליח איפשהו. להצליח לשכנע שזה רעיון טוב מאפס, בלי שום גיבוי משום דבר חוץ מאמונה אמיתית של המפיקים בהצלחת הסיפור, זה סיכון יותר גדול, ולכן יותר קשה לקחת אותו.
2. במדיום הקולנועי יש יתרונות וחסרונות מסויימים ששונים מהמדיום הטלוויזיוני או מהמדיום הספרותי או הקומיקסי. כאשר מתבססים על רעיון שהמקור שלו הגיע ממדיום אחר, אז הוא יכול להיות סרט מצויין ומעלף אבל אני מסכימה שיש בזה משהו שיכול להיות טיפה מגביל מבחינת הנסיונות שלו לפרוץ את מגבלות המדיום.
והפוך – אם משהו מתוכן כסיפור או כנובלה גרפית מה שרוב המפיקים יעשו זה פשוט יתרגמו את הסיפור למדיום הקולנועי. נכון שאפשר לקחת סיפור קיים ועדיין בעזרת הרעיון הזה ליצור סרט שנותן משהו מעבר (ושוב, לטעמי המפגש לחלוטין עושה את זה), אבל זה קשה ובהתאם נדיר.
אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי בכתב.
בגדול אני מסכימה עם המשפט הזה "בעצם העיבוד של חומר קודם…מצמצם את האפשרויות שעומדות בפני היוצרים של הסרט – יש גבול לכמה אפשר להיות יצירתיים כשהמסגרת מוגדרת מראש" רק חושבת שהוא נכון ועומד בפני עצמו ולא צריך להעיד באופן שלילי על סרטים ו/או סיפורים אחרים. אני חושבת שיש דברים שיהיה אפשר לחשוב עליהם רק אם הסיפור המקורי מראש יתוכנן לקולנוע.
זה מקביל בעיני לעובדה שזה שונה לבנות דמויות שהן "גבר סטרייט לבן בריא", ואז להחליט פתאום שמשנים את הדמות לשחורה, או לסבית או בכסא גלגלים, מאשר לכתוב תסריט שמראש מחליט על דמויות עם רקע שונה. יש מקרים שההחלפה תתן עומק לתסריט שלא היה קיים קודם (היי הנוסע השמיני!) אבל בדרך כלל ההחלפה פשוט תתן תחושה של דמות גנרית בלי מאפיינים מיוחדים שכל אחד היה יכול לשחק אותה.
אם תסתכלי על הסרטים ברשימה, לא הייתי מגדיר אותם כ"מקוריים לחלוטין"
מכולם, "כרוניקה בזמן אמת" הוא היחיד שיכול להיחשב לחדשני, וגם הוא התכה של שני ז'אנרים שונים שהיו פופולאריים באותו זמן. האמת, בעיני אף אחד מהסרטים האלו הוא לא סרט מעולה באמת. אבל בכולם יש דבר פשוט שאין בפרנצ'ייזים – כשצפיתי בהם, באמת לא ידעתי לאן זה הולך, ואיך זה יגמר. כשאני צופה בסרט של מארוול, אני יודע מי מהדמויות יתגלה כנבל (ובאיזה רגע פחות או יותר זה הולך לקרות), איך הכל יגמר, ומי מאסמבל הדמויות נמצאת בסכנה כלשהי ומי כבר חתומה לשלושה סרטי המשך.
קשה לעשות סרט מקורי באמת, אבל לא מאוד מסובך לעשות סרט שהוא לא צפוי להפליא – רק שהתקציבים של הפרנצ'ייזים פשוט לא מאפשרים לקחת גם סיכונים פשוטים יחסית (וכן, "שומרי הגלקסיה" היה סוג של סיכון, אבל מארוול לא באמת הלכו איתו עד הסוף ויצרו סרט מפתיע באמת).
Interstellar כאילו דא?!
נקודה מעניינת. אהבתי אותו יותר מ-"התחלה". היה צריך להיות ברשימה כנראה.
(ל"ת)
אני הייתי מוסיף עוד כמה סרטים לרשימה הזו:
היא / ספייק ג׳ונז
אקס מאכינה / אלכס גארלנד
דו״ח מיוחד / סטיבן ספילברג
אוקג׳ה / הקוריאני שאני לא תמיד זוכר את שמו
המפגש / דניס וילנב
קלוברפילד (המקורי בלבד)
כמו כן לטעמי ״ירח״ טוב ומקורי הרבה יותר מ״קוד מקור״,
אומנם לא סרט מד"ב
אבל ג'ון ויק ראוי לציון לדעתי כסרט מקורי ומצומצם יחסית שלא הייתה כוונה, עד כמה שידוע לי, שיהיו לו המשכים ובעקבות ההצלחה שלו הוליד 2 סרטי המשך (ועוד אחד בקנה) ובניית העולם שלו כמעט דורשת ספין אופים נוספים.
עוד כמה סרטים שלא הוזכרו, שלא ידוע לי שהם מבוססים על חומר מקור כלשהו:
Coherence – היה מגניב בטירוף.
Snowpiercer קרוב לליבי, אבל אני יודע שאנשים לא מתלהבים ממנו.
Attack the Block , אחד מסרטי המדב שהכי נהניתי מהם העשור.
Upstream Color היה מקורי מאוד מאוד, והמשיך את המגמה של "שיין יודע לעשות הכל טוב ובעצמו".
Sorry to Bother You, שאני לא אוהב את השורה התחתונה שלו אבל כן אוהב כל פרט קטן שיש בו חוץ ממנה.
What We Do in the Shadows, שהוא מדהים בכל המובנים.
(יש פה כמה סרטים שאני לא בטוח שהסיפור שלהם מקורי באמת, אבל לא מצאתי את המקור שלהם, תחכימו אותי אם טעיתי)
ספציפית, רכבת הקרח היה קומיקס.
(ל"ת)