סיכום עשור של אוסקרים

היום בלילה ייערך טקס האוסקר ה-92, אבל לפני זה - בוא נתסכל על העשור האחרון.

היי, וברוכים הבאים ליריית הפתיחה של סיכום העשור ב"עין הדג". אביעד שמיר הסכים לעזור לנו לסכם את העשור המוזר בתולדות האוסקר, ותודה רבה לו על כך. שאר הפרויקט ייצא לדרך בהמשך השבוע, אחרי שנסיים עם האוסקרים בצורה סופית.


כששואלים אותי מה אני כל כך אוהב בפרסי האוסקר, התשובה היא הסיפור. בכל שנה המרוץ נראה אחרת, והערב במהלכו מעניקה האקדמיה את הפרס היוקרתי ביותר בתעשיית הבידור יכול להסתיים בשמחה גדולה, אכזבה, או אפילו התחלה של מחאה חברתית חדשה. כשהרכב המועמדים שונה לחלוטין בכל פעם, הדרך לפרס תמיד עוברת בנתיב שלא הייתה בו בעבר.

בואו נסקור את העשור העשור החולף, שהביא איתו הרבה שערוריות שהשפיעו על טקס האוסקר ולצדן מגמות מפתיעות. שימו לב שהשנה המוזכרת היא השנה אותה הטקס מייצג, לא זו שנערך בה.

2010 – העיקר ההשתתפות

בחודשים שהובילו לטקס האוסקר של 2010 לכולם היה ברור שיש פייבוריט אחד לזכייה. "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר קטף שבחים איפה שרק ניתן וסומן כסרט שhיצא עם הפרס הגדול מכולם. אלא שאז הגיעו הגילדות ובחרו פה אחד דווקא ב"נאום המלך" שרוב החזאים הגדירו כבסדר, אבל לא כזה מיוחד. אחרי שגילדות המפיקים, השחקנים והבמאים נתנו את הפרסים הגדולים שלהן לסרט על מלך אנגליה ומאבקו בגמגום, היה ברור שהוא יזכה גם באוסקר. כולם ידעו שזו תהיה בחירה לא פופולרית, כולל האקדמיה עצמה. כשסטיבן ספילברג עלה להכריז על הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, הוא ציין שהתשעה שלא יזכו יצטרפו לשאר הסרטים שהאקדמיה לא בחרה בהם, כמו "ענבי זעם", "האזרח קיין", "הבוגר" ו"השור הזועם". אז כשאפילו ספילברג אומר בשם האקדמיה שהבחירה לא תיראה טוב במבט לאחור, ממה נשאר להתלהב?

"נאום המלך" גבר על סרטים אהובים נוספים, כולל "ברבור שחור", "התחלה", "צעצוע של סיפור 3" ו"אומץ אמיתי" (גרסת האחים כהן), בסיומו של ערב שגם ככה התקשה לעניין את הקהל בגלל מופע האימים של ג'יימס פרנקו ואן האת'אוויי כצמד המנחים הכי חסר כימיה בתולדות הטקס.

2011 – תהיה יפה ותשתוק

האקדמיה שינתה קצת את החוקים לקראת טקס האוסקר של 2011 והחליטה שבמקום עשרה מועמדים בקטגורית הסרט הטוב ביותר (פורמט שהחזיק מעמד בסך הכל שנתיים), מספר המועמדים יקבע באמצעות אחוז חסימה ויהיה בין 5 ל-10 סרטים. כפי שאנחנו יודעים כיום, זה אומר שבאופן עקבי יש מדי שנה 8-9 מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר.

אדי מרפי היה אמור להנחות את הטקס אבל עזב את התפקיד לאחר שמפיק האירוע ברט רטנר נתפס בהתבטאויות פוגעניות ונאלץ להתפטר. מרפי לא רצה לעבוד בלי רטנר, אז בילי קריסטל הוקפץ כמנחה מחליף. זו הייתה הפעם התשיעית (והאחרונה בינתיים) בה קריסטל הנחה את הטקס והוא חזר בדיוק על אותם שטיקים שעשה בשנות התשעים. זה עדיין היה מצחיק, אבל הוא לא באמת חידש משהו. אחת המטרות הקבועות לבדיחות של קריסטל באותו ערב הייתה המבנה בו הטקס נערך: מכיוון שחברת קודאק, לה המבנה היה שייך, פשטה את הרגל, שמה הוסר משמו של תאטרון קודאק וטקס האוסקר למעשה נערך במקום ללא שם.

הזוכה בסוף הערב היה חריג במיוחד. "הארטיסט" הוא הסרט הצרפתי הראשון שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, הזוכה הראשון שהופק ללא מעורבות אמריקאית או בריטית, הזוכה הראשון שכולו בשחור-לבן מאז "הדירה" (1960) והסרט האילם (כמעט) היחיד שזכה מאז טקס האוסקר הראשון, אי שם ב-1929.

2012 – מה הבמאי מבין

על פניו, טקס האוסקר של שנת 2012 היה טקס מוצלח: רשימת מועמדים איכותית, זוכים פופולריים בקטגוריות המשחק והתסריט, ואפילו ההנחיה של סת' מקפרלן, שנראתה לפעמים יותר כמו פרק מאחת הסדרות שלו מאשר טקס בשידור חי, לא גרמה ליותר מדי מהומה. טוב, חוץ מהשיר שהוקדש לשחקניות שחשפו את שדיהן בסרטים והערה קטנה לגבי זה שהיהודים שולטים בתקשורת.

זה היה הטקס הראשון מזה כמה שנים שנרשמו בו הפתעות של ממש. כריסטוף וולץ אסף את האוסקר השני שלו כשחקן משנה בזכות הופעתו ב"ג'אנגו ללא מעצורים", היה תיקו נדיר בין "סקייפול" ו"כוננות עם שחר" בקטגוריית עריכת הסאונד ואנג לי זכה על בימוי "חיי פיי" בניגוד לתחזיות. בסוף הערב, הכריזה הגברת הראשונה מישל אובמה על "ארגו" בתור הזוכה הגדול, מה שהפך אותו לסרט הרביעי בתולדות האוסקר שעשה זאת ללא מועמדות לבמאי. בכך נפתח עידן חדש באוסקר שבו פרס הבימוי ופרס הסרט הולכים לרוב לשני סרטים שונים.

2013 – המופע של אלן דג'נרס

אלן דג'נרס חזרה להנחות את טקס האוסקר שבע שנים לאחר הפעם הקודמת. היא בהחלט הצדיקה את הבחירה בה כשצילמה עם חלק מהמפורסמים בקהל סלפי שהקריס את טוויטר ומאוחר יותר, כאשר הזמינה לאולם פיצה מפיצריה מקומית. היא אפילו אספה אחר כך טיפ מהאורחים בטקס והעניקה אותו לשליח המופתע בתכנית הארוח שלה. הרגע הזה היה קסום במוזרותו, אבל הוא גם הוליד את אחד הטרופים המאוסים ביותר בטקסים הבאים: כמעט כל מנחה אחרי אלן חש צורך ליצור אינטראקציה בין המפורסמים בקהל לאנשים פשוטים, גם אם זה לא הכי מתאים (אני מסתכל עלייך, גל גדות עם רובה נקניקיות). זה גם היה הטקס שבו ג'ון טרבולטה הזכיר לכולם למה חשוב ללכת לבדיקת ראייה מדי פעם כשהציג את איידינה מנזל בתור "אדל דאזים".

"12 שנים של עבדות" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל מי שיצא עם מירב הפרסים הוא "כוח משיכה", שזכה בשבע מתוך עשר הקטגוריות בהן היה מועמד, כולל פרס במאי הטוב ביותר לאלפונסו קוארון. בכך הפך קוארון לבמאי המקסיקני הראשון שזכה באוסקר.

2014 – פרסי בחירת המבקרים

אחת הסיבות שפרס האוסקר זוכה לכזו הערכה, חוץ ממערך מסיבי של יחסי ציבור, היא שטעם האקדמיה מגשר בין זה של הקהל הרחב לבין טעם המבקרים, כך ששניהם מיוצגים. בטקס של 2014 נראה שהמבקרים השתלטו לרגע על הטקס: הזוכה הגדול היה "בירדמן" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, עם ארבעה פרסים, כולל הסרט והבמאי הטובים ביותר; "מלון גרנד בודפסט" זכה במספר זהה של פסלונים, אבל בקטגוריות פחות נחשבות, "וויפלאש" קטף שלושה ו"התבגרות" סידר לפטרישה ארקט אוסקר כשחקנית משנה. הארבעה האלה היו חביבי המבקרים לאורך השנה והאקדמיה הייתה תמימת דעים.

לרוע המזל, הקהל פחות הרגיש שהוא חלק מהחגיגה. הטקס חווה ירידה של 4% ברייטינג ביחס לקודמו ואפילו ניל פטריק האריס אכזב בתור מנחה. האקדמיה, לחוצה כמו תמיד לשמור על רייטינג גבוה, התחילה לחפש דרכים לעורר יותר עניין ציבורי בשנה הבאה. העניין התעורר, אבל מהסיבות הלא נכונות.

2015 – גוון לבן יותר של חיוור

לקראת סוף 2015 האקדמיה הכריזה שהמנחה של הטקס הקרוב יהיה כריס רוק, בחירה מפתיעה בהתחשב בכך שעברו 11 שנים מאז הפעם הקודמת שרוק הנחה את הטקס. היה יכול להיות מעניין לגלות עד כמה החומרים שלו השתנו לאורך עשור וקצת, רק שהם לא השתנו בכלל. כריס רוק סיפר בדיוק את אותן בדיחות כמו בפעם שעברה, ואפילו הצליח להעליב אסיאתים-אמריקאיים באחד הקטעים הפחות ברורים במהלך הערב. אבל לא זו הייתה המהומה סביב הטקס.

בעקבות חשיפת רשימת המועמדים של 2015, הבחינו רבים שזו הייתה השנה השנייה ברצף בה אין כמעט סרטים על אנשים כהי עור, ושהם נעדרים לחלוטין מקטגוריות המשחק והבימוי. למעשה, אפילו המועמדות היחידה של "Straight Outta Compton", העוסק בעלייתו של הרכב הראפ NWA, ניתנה לתסריטאים הלבנים של הסרט. הדבר הוביל למחאה שסחפה את הרשתות החברתיות תחת ההאשטג OscarsSoWhite. האקדמיה ניסתה לצמצם נזקים ולהזמין כמה שיותר אנשים שחורים שיגישו פרסים, אבל זה לא באמת הרגיע את הרוחות.

רשימת הזוכים, שדווקא הייתה קוסמופוליטית להפליא, הורכבה מכמה מספרים מוזרים: "ספוטלייט" קטף את פרס הסרט הטוב ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר ו… זהו. לראשונה מאז 1952, הזוכה באוסקר לסרט זכה רק בעוד קטגוריה אחת. לעומת זאת, "מקס הזועם: כביש הזעם" זכה בשישה פרסים ו"האיש שנולד מחדש" יצא עם שלושה, כולל אוסקר שני ברצף לאיניאריטו על בימוי, שלישי ברצף לעמנואל לובצקי על צילום ואוסקר ראשון ומיוחל ללאונרדו דיקפריו, כנראה כי האקדמיה התחילה לחשוש לשלומו לאור הדברים שהוא מוכן לעשות על המסך כדי לזכות.

2016 – והזוכה הוא… היא… הם…

אחרי שנתיים לבנות מדי לטעמם של רבים, האקדמיה מצאה סוף סוף מקום למספר מועמדים שחורים. "אור ירח", "מאחורי המספרים" ו"גדרות", העוסקים שלושתם בדמויות אפרו-אמריקאיות, היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר והשיגו ביחד חמש מועמדויות על משחק. שתיים מתוכן גם הובילו לזכייה כאשר מהארשלה עלי זכה כשחקן משנה על "אור ירח" וויולה דיוויס זכתה כשחקנית משנה על "גדרות" (למרות שיש לה יותר זמן מסך מלדנזל וושינגטון, שהיה מועמד כשחקן ראשי). דמיאן שאזל הוסיף עוד הישג לחובבי הסטטיסטיקה ושבר שיא בן יותר משמונים שנה כאשר הפך לאדם הצעיר ביותר שזכה באוסקר על בימוי.

רבים ציפו ששאזל יעלה פעם נוספת לבמה כחלק מהצוות שמאחורי "לה לה לנד". אחרי הכל, הסרט השיג לא פחות מ-14 מועמדויות (ב-13 קטגוריות) והיה ברור שהוא יקבל את המספר הגבוה ביותר של פרסים. הוא היה פייבוריט ברור לזכייה, עד שהגיע כנראה הרגע ההזוי בתולדות האוסקר: וורן ביטי ופיי דאנאוויי עלו להציג את פרס הסרט הטוב ביותר. ביטי פתח את המעטפה, הביט בה בבלבול, הראה לדאנאוויי והיא הכריזה (כצפוי) על "לה לה לנד" כזוכה.

אלא שבזמן שמפיקי הסרט גוללים את נאומי הזכייה שלהם, אנשים נוספים מתחילים להתרוצץ על הבמה. מפיק אחד סיים את נאומו ב"הפסדנו, דרך אגב" ואחר כך, במפגן יוצא דופן של רוח ספורטיבית, הודיע שנעשתה טעות ו"אור ירח" הוא הזוכה האמיתי. היו הרבה בדיחות וממים על הרגע הזה ובדיעבד התברר שבטעות הוגשה לוורן ביטי המעטפה עם שם השחקנית הטובה ביותר (אמה סטון, "לה לה לנד"), אבל אם אי פעם היה באוסקר רגע שהרגיש כמו סוף הוליוודי, זה היה זה.

2017 – גירל פאוור

בניסיון להראות שאף אחד לא אשם במחדל של הטקס הקודם (חוץ ממי שהגיש את המעטפה הלא נכונה), האקדמיה החליטה לאפשר למפיקי הטקס משנה שעברה ולג'ימי קימל שהנחה אותו לנהל גם את הטקס של שנת 2017. היה להם חשוב להראות שהכל התקבל ברוח טובה, ואפילו החזירו את וורן ביטי ופיי דאנאוויי כדי שיכריזו שוב על הזוכה בפרס הסרט; הכל כדי להימנע משערוריות לא נעימות שהאקדמיה תצטרך לטפל בהן בתקשורת במקום להתמקד בכמה הפרס חשוב והטקס נפלא.

האופטימיות החזיקה מעמד עד אוקטובר 2017, כאשר פורסמו האשמות כלפי הארווי ויינשטיין, מהמפיקים החזקים בהוליווד, בדבר תקיפות מיניות שבוצעו במשך שנים נגד שחקניות רבות. מהר מאוד עלו עדויות כלפי מפורסמים נוספים כמו קווין ספייסי, לואי סי.קיי והבמאי בריאן סינגר, והאשטג MeToo השתלט על הרשתות החברתיות. הפעם, האקדמיה הגיבה במהירות וביטלה את חברותו של ויינשטיין באקדמיה. מאוחר יותר, בוטלה גם החברות של ביל קוסבי ורומן פולנסקי בשל הרשעתם בעברות מין. המרוץ לאוסקר נקשר בשאלת ייצוג נשים בקולנוע והגנה מפני טורפים מיניים במקום העבודה. רוב הפרסים בטקס הוגשו בידי נשים, ולמרות שהיה נהוג שזוכי קטגוריות המשחק יעניקו את הפרסים בטקס של השנה הבאה למקביליהם המגדריים (כלומר, השחקן הטוב ביותר מגיש את פרס השחקנית, וכו'), הוחלט שקייסי אפלק, נגדו הוגשו תלונות על תקיפה מינית, לא יעניק את פרס השחקנית הטובה ביותר. הוקדש גם מקום לדבר על תנועת Times Up, הנלחמת בהטרדות מיניות.

פרנסס מקדורמנד הציגה הכי טוב את הנושא עליו כולן מדברות בנאום הזכייה שלה על תפקידה ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". היא קראה לנשים להפעיל את הסעיף בחוזה לפיו ניתן לדרוש ייצוג הוגן יותר למי שהתעשייה מפלה לרעה, ומאוחר יותר קראה למשטרה כשהפסלון שלה נגנב, אבל למרבה המזל, הוא נלקח בידי הגנב הטיפש ביותר בעולם, שפרסם בפייסבוק סרטון של עצמו חוגג עם האוסקר. 

פרס הסרט הטוב ביותר הוענק ל"צורת המים" שגם זיכה את גיירמו דל טורו באוסקר על בימוי. כך הצליחו שלושת האמיגוס (הבמאים קוארון, איניאריטו ודל טורו) לזכות כולם בפרס בתוך חמש שנים.

2018 – נטפליקס אנד צ'יל

האקדמיה ממש קיוותה להעביר שנה בלי אף שערורייה, אבל נראה שהיא פשוט לא יכולה בלי זה. במהלך הקיץ הודיע נשיא האקדמיה על הוספת קטגוריה חדשה: פרס הסרט הפופולרי הטוב ביותר. מיד התפתח ויכוח ברחבי הרשת האם מדובר בתוספת חיונית שתעזור להיאבק ברייטינג הצונח של השנתיים האחרונות או בניסיון נואש לחזר אחר קהל צעיר. בסופו של דבר הקטגוריה בוטלה, גם בגלל תגובות ציבוריות שליליות וגם כי פשוט לא הצליחו להגדיר מה זה סרט פופולרי ומה מבדיל אותו מכל סרט אחר. האקדמיה גם התכוונה להעניק חלק מהפרסים בזמן הפסקת הפרסומות כדי לקצר את הטקס. זה כמעט הצליח להם, אבל מחאה מצד כל אנשי התעשייה מנעה זאת, וכל הפרסים הוענקו לבסוף בשידור חי.

אם זו לא הייתה מנה מספקת של שערוריות, טקס האוסקר גם נתקע בלי מנחה. קווין הארט היה אמור להנחות, אבל הערות הומופוביות שלו מהעבר הועלו בתקשורת והוא נאלץ לוותר על ההזדמנות. מתוך הבנה שיהיה קשה למצוא מנחה חלופי שלא ייתפס עם אמירות בעייתיות, הוחלט שלראשונה מזה שלושים שנה לא יהיה לטקס האוסקר מנחה. זה היה סיכון רציני, כי הטקס האחרון ללא מנחה נפתח בקטע גרנדיוזי בכיכובה של שלגיה וגרר ביקורות שליליות וכמעט תביעה מדיסני על הפרת זכויות יוצרים. בסופו של דבר, הטקס עבר ללא מנחה וללא תקלות ונראה שזה מה שיקרה גם השנה. אבל אז. 

אבל אז "הספר הירוק" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ללא מועמדות על בימוי, וספייק לי, שזכה מוקדם יותר באוסקר, קם במחאה על מנת לעזוב את האולם, אבל אז נתקע בדרכו החוצה וחזר לשבת. הוא דאג לספר לכולם אחר כך למה הוא חושב שנעשתה בחירה לא מוצלחת.

עדיין, הסיפור הגדול של עונת הפרסים של 2018 היה כניסתה של נטפליקס כשחקנית במגרש של האולפנים הגדולים. נטפליקס הוציאה את "רומא" חביב המבקרים לסיבוב קצר בבתי הקולנוע, על מנת שיהיה כשיר להתמודד על האוסקר. התוצאה הייתה עשר מועמדויות, וזכיות בפרסי הבימוי הטוב ביותר (אלפונסו קוארון), הצילום הטוב ביותר (גם אלפונסו קוארון) והסרט הטוב ביותר בשפה זרה (מקסיקו, אבל קוארון אסף את הפרס בשמה). 

2019 – ??? 

בזמן כתיבת שורות אלה, עוד לא הוכרזו המועמדים לטקס האוסקר ה-92, זה שמסכם את שנת 2019. כנראה גם הפעם לא יהיה מנחה, אלא אם יצניחו מישהו ברגע האחרון. הטקס יופק הפעם בידי צוות נשי ושניים מהסרטים החזקים במרוץ ("האירי" ו"סיפור נישואים") שייכים לנטפליקס. בהתחשב בכך שהעשור התחיל כשתשעים ומשהו אחוז מחברי האקדמיה הם גברים לבנים, הארוויי ויינשטיין הוא מישהו שכדאי להכיר כדי להצליח בעסק, האקדמיה רק מתחילה להבין את החשיבות של רשתות חברתיות ואף במאי מקסיקני מעולם לא זכה באוסקר, נראה שעשינו דרך ארוכה מאז 2010.

אם הייתם שואלים אותי לפני עשור מה סרט צריך כדי לזכות באוסקר, הייתי אומר שהוא צריך שקהל של גברים דוברי אנגלית לבנים עשירים בגיל העמידה יזדהה איתו, כי זה היה הפרופיל של חבר האקדמיה הממוצע. במהלך העשור האקדמיה הלכה והתרחקה מהדימוי שלה כאוסף של זקנים לבנים והרחיבה משמעותית את המגוון המגדרי והתרבותי של חבריה. הצטרפו הרבה חברי וחברות אקדמיה ממגוון ארצות, הרבה מהם מתחת לגיל חמישים ורק כמחציתם גברים סיסג'נדרים. סרטים על דמויות לא לבנות כמו "12 שנים של עבדות", "אור ירח" ו"הספר הירוק" זכו, כמו גם סרט עם אישה בתפקיד הראשי ("צורת המים"), שהוא גם סרט פנטזיה, ז'אנר שהאקדמיה לרוב רואה כנחות. "הפנתר השחור" הפך לסרט גיבורי העל הראשון שהועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ועכשיו מדברים ברצינות על "ג'וקר" כמתמודד על הפרס. אחרי "רומא", גם "פרזיטים" הדרום קוריאני צפוי להתחרות על מגוון פרסים והאפשרות שסרט שאינו דובר אנגלית יזכה בפרס הראשי נראית קרובה מתמיד. 

עוד דבר שהשתנה הוא הקשר בין פרסי הסרט והבימוי. ראינו בעשור הקודם שבירה של ההרגל לפיו שניהם מוענקים לאותו סרט, אבל אז הגיע רצף של כמה שנים בהן הקשר ההיסטורי חודש. הרצף הזה נמשך עד שאנג לי זכה על בימוי "חיי פיי" בזמן ש"ארגו" הלך הביתה עם פרס הסרט. למדנו מאז להפריד בין הכבוד שמגיע לבמאי לבין הכבוד שמגיע לכלל ההפקה. הבמאי נתפס כאמן בפני עצמו וקטגוריית הבימוי חשובה כעת בעיני רבים לא פחות מקטגוריית הסרט הטוב ביותר. עדיין יש טענות על כך שהאקדמיה עושה בחירות פחדניות במקום להעניק את הפרס לסרטים פורצי דרך באמת, אבל צריך לזכור שגם כשמוסיפים למאגר המצביעים מאות אנשים מרחבי העולם ומכל הגילאים והמגדרים, עדיין יזכה סרט שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר. זה לא בהכרח יהיה הסרט עם הכי הרבה זכיות, כמו שראינו עם "חיי פיי", "כוח משיכה", "מקס הזועם: כביש הזעם", "לה לה לנד" וכן, גם "רפסודיה בוהמית". הדבר קשור כנראה לטופס ההצבעה שבנוי כך שחברי האקדמיה מתבקשים לדרג את הסרטים מהחביב עליהם לפחות אהוב, אז הנצחון יהיה של האחד שמדורג יחסית גבוה אצל כמה שיותר אנשים ולאו דווקא במקום הראשון.

אם בעשורים קודמים המרוץ היה לרוב נסגר חודשים מראש, הוא כיום פתוח מתמיד. אנחנו עדיין לא יודעים מי יקח את מירב הפרסים או אם הטקס יעבור ללא שערוריות. יש כבר כמה ניחושים סבירים לאוסקר השנה, אבל המרוץ לא נגמר עד שהגברת השמנה מחוסלת בידי פרנק שירן על זה ששרה.