עשרת הרגעים המשפיעים של העשור הקודם

אפל יותר, בוגר יותר ובתלת מימד - כל הרגעים שעיצבו את הקולנוע מהעשור הקודם.

תראו, אני לא יכול להתחייב באמת מה היו הרגעים הכי משמעותיים בקולנוע בכל שנה בעשור של 2000 עד 2009. הרבה מהרגעים האלה כנראה התרחשו בכלל בחדרים סגורים, או נראו כחסרי השפעה, או קרו לתעשיות שאני לא מבין בהן או שאולי אני סתם לא שמתי לב אליהם. בכל זאת, בחרתי 10 רגעים מהעשור הקודם שעזרו לעצב את הקולנוע (או לפחות חלקים ממנו), גם אם אולי אפשר להתווכח (ואתם יותר ממוזמנים) שהיו כאלה שהשפיעו יותר.

2000 

ג'ורג' ו. בוש נבחר לנשיאות

רוב נשיאי ארצות הברית לא מזוהים עם תקופות בקולנוע. כשמדברים על הקולנוע תחת רייגן, למשל, פשוט מדברים על הקולנוע בשנות השמונים. אבל בוש היה יוצא דופן: הקולנוע של תקופתו התכתב איתו ישירות (בין אם בפארודיות וסאטירות כמו "אמריקן דרימז", בהתקפה חסרת תקדים בסרטים תיעודיים, או בתרחיש דמיוני בו הוא נרצח בסרטים מוקומנטריים) או בעקיפין ("האביר האפל" הוא בעצם "מה אם באטמן היה בוש?" לאורך שעתיים וארבעים בקולנוע מדהים).

תחת שלטונו, ארה"ב ראתה שלל אירועים ששינו את אופייה ונתנו לה את חומר אדיר לסאטירות ("טים אמריקה"), דרמות מלחמה ("מטען הכאב") ובעיקר סיפקו לה ציניות ולוחמנות כנגד הנשיא האופטימי עם החיוך התמידי. וכך, למרות שבוש כנראה לא דרך על אף סט של סרט – הוא היה אחד מהאנשים המשפיעים על הוליווד.

ועוד כמה אירועים: אנג לי מוציא את "נמר, דרקון" ומרים למעלה את סרטי הקונג פו, מטאפורית ומילולית. הז'אנר שעד לפני רגע נחשב לנחות זוכה לתמיכה ביקורתית שהובילה לרנסנס תרבותי של כל הז'אנר; סודרברג, נסיך האינדי האמריקאי, זוכה באוסקר על "טראפיק" ומסמן את תחילת האינדיפיקציה של האוסקרים.

2001 

הארי פוטר ופרודו מביאים את הפנטזיה לקדמת הבמה

לחלק מכם זה יהיה קל לדמיין, לחלק קשה: פעם לא היה מגניב להיות חנונים. אל תגידו לי שגם היום זה לא קל – היום כל ילד משחק משחקי וידאו, רואה סרטי גיבורי על וכנראה גם צפה ב"משחקי הכס". פעם זה לא היה ככה. פעם סרטי פנטזיה היו, אוטומטית, לחנונים, וספרי פנטזיה היו לחנונים, וחנונים היו, נו, חנונים.

"הארי פוטר" ו"שר הטבעות" שינו את זה. "הארי פוטר" גדל אט אט להיות סדרת ספרים/סרטים מפלצתית שכולם מכירים ו"שר הטבעות" הפך לנצחון קולנועי זוכה אוסקרים וקוטל קופות, ולפתע קסמים, טרולים, וחיות קסומות הפכו למנת חלקם של כולם. לפתע הכוכב של זכיון ה"מכוניות ופיצוצים" הוא בעצם שחקן מבוכים ודרקונים מוצהר. לפתע להיות גיק, חנון, איך שלא תקראו לזה – נהיה מגניב. היו לתופעה גם כמה השלכות שליליות, אין ספק, אבל זה די מדהים שזה בכלל קרה.

ועוד כמה אירועים: חוק הקולנוע, שעזר להגביר את התקציבים לכל הקשור לענייני הקולנוע הישראלי, עבר ב-1999, אבל את הסימן הראשון הרציני לשינוי בפני הקולנוע היה אפשר לראות ב-2001 כש"חתונה מאוחרת" הופך לסרט המגה-שובר-קופות הישראלי לראשונה מזה עשור, מגובה בביקורות אוהדות, והקולנוע הישראלי מתחיל לעלות על הגל; האוסקר מחלק לראשונה אוסקר לסרטי אנימציה. ייקח לפיקסאר שנתיים עד שהם ישתלטו על הפרס לחלוטין; פיגוע התאומים – זה קצת נכנס תחת "ממשל בוש", אבל אלא אם אתם מאוד קיצוניים, בכל זאת מדובר במשהו שבוש לא אחראי עליו ישירות ושהיה אחד האירועים המשפיעים ביותר בעולם. המלחמה בטרור, פסטיבל טרייבקה, הטריילר ההוא של ספיידרמן – כולם ועוד הרבה הושפעו מאותו רגע טרגי והיסטורי בתולדות ארצות הברית, והתמימות של שנות התשעים מצאה לה תאריך תפוגה נוח למדי.

2002 

ספיידרמן מבשר על עידן חדש לגיבורי על ולקולנוע 

בדוחק"ואים של ימינו, 100 מיליון דולר בקופות בסופ"ש לשובר קופות זה נחמד, אבל לא רציני. אם התקציב של הסרט שלכם מנופח מספיק, זה יכול להיות אפילו סכום מביך. אבל פעם זה היה סכום בלתי נתפס – עד שהגיע "ספיידרמן".

היו סרטי גיבורי על מצליחים ומוצלחים לפני "ספיידרמן", אבל שבירת הקופות המאסיבית שמה את הסרט הראשון בטרילוגיה המקורית של סוני כנקודת הלפני ואחרי של הז'אנר. לפני, היה כמה סרטי גיבורי על ששווים התייחסות, ואפשר לספור אותם על שתי ידיים. אבל עם השיפור הניכר באפקטים והצמא של הקהל לאנשים עם כוחות גדולים ואחריות גדולה, לפתע הופיעו 2-3 סרטי גיבורי על טובים, או לכל הפחות מאוד מצליחים, בכל שנה. עשור לפני שמארוול השתלטו על השוק, סוני התוותה את הדרך שבסופו של דבר תהפוך את גיבורי העל להתחלה ולסיום של שוברי הקופות: כוח גדול מאוד, שלא תמיד נוצל באחריות גדולה.

ועוד כמה אירועים: "המסע המופלא" זוכה בפסטיבל ברלין בפרס הגדול ונותן דחיפה ביקורתית משמעותית לז'אנר שהיה בגטו בתוך גטו – אנימציה יפנית; ובזמן שז'אנרים מסוימים זוכים להכרה, ז'אנרים אחרים נולדים – "הצלצול" הביא איתו את גל הרימייקים היפנים, שמוכרים יותר בימינו כז'אנר ההבהלות. "הצלצול" דווקא חף (יחסית) מג'אמפ סקיירס זולים, אבל ההצלחה שלו ושל סגנון ההפחדות שבו סללה את הדרך לז'אנר האימה של שנות האלפיים הראשונות, לקולנוע אימה שמבוסס על "בו!" ועל הדרך העלתה את קרנו של אחד, גור ורבינסקי; ובארץ הקטנה שלנו, סינמה סיטי גלילות פותח את שעריו ונהיה לסנונית הראשונה של קומפלקסי הקולנוע שיתחילו לצוץ ברחבי הארץ על חשבון בתי הקולנוע הקטנים.

2003 

דרום קוריאה, שלום

האם כבר אפשר להכריז על דרום קוריאה כמעצמת קולנוע באופן רשמי או שאנחנו מחכים ש"פרזיטים" יזכה קודם באוסקר לסרט הזר? טוב, זה לא באמת משנה – הדרום קוריאנים מוציאים בעקביות בשנים האחרונות לפחות יצירת מופת אחת שמככבת בטבלאות סיכום השנה, ובצדק מוחלט.

אבל ב-2003 הקולנוע הקוריאני היה עדיין חיה איזוטרית שיצאה לקרב על תשומת הלב הציבורית, וניצחה: "שבעה צעדים" (שלא זוכה למספיק הערכה על העיבוד שלו לקומיקס הממש ממש ממש מטומטם שהוא התבסס עליו), "זכרונות מרצח" (שעשה את "זודיאק" טוב יותר, אפל יותר, ומוקדם יותר), "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב" (שהקפיץ את קים די קוק לרגע כיקיר קהל קולנוע לב), "מעשה בשתי אחיות" (מאת הבמאי של "ראיתי את השטן") ו"הצילו את הכוכב הירוק!" (שהוא פחות פופולרי ומוכר, אבל הסרט שעליו הוא השפיע קשות דווקא כן – "מי מפחד מהזאב הרע") הופצו כולם באותה שנה. תסתכלו שוב על הרשימה הזאת. כולם יצאו באותה שנה מאותה המדינה. מטורף.

אחרי חמישייה שכזאת התעשייה נהפכה לאט לאט מסוד מפה לאוזן של מוכרים בחנויות וידאו למיינסטרים של המיינסטרים. וכולנו הרווחנו מכך.

ועוד כמה אירועים: ג'ק ספארו הופך את ג'וני דפ משחקן מוכר לסלבריטאי על, מסדר לו אפילו מועמדות לאוסקר, וסולל את הדרך לשלל הופעות דומות שיעניקו לו שבחים – עד שלקהל יתחיל להימאס ממנו; אמינם – ראפר, בפעם האחרונה שבדקתי – זוכה באוסקר. וזה לא שהייתה שנה חלשה: אמינם הלך נגד אמנים פופולריים ממנו (יו2, פול סיימון) וסרטים אהודים ("שיקגו") ובכל זאת הצליח לנצח אותם, במה שמהווה עוד אחד מהסדקים שהאקדמיה תראה לפני שהיא תיפתח לעוד סגנונות חוץ מהבחירות הבטוחות שלה לאורך השנים.

2004

פרנהייט 9/11 זוכה בקאן

אני יודע שאני חוזר על עצמי, אבל יש רק עוד אחד אחרון של "פעם זה לא היה דבר והיום כן" ודי, בסדר?

אז, אתם יודעים שפעם סרטי דוקו לא היו דבר? לא רק אצל קהל מיינסטרים – זה פשוט לא היה קיים, נקודה. סרטי דוקו היו צריכים לעשות פליק-פלאקים באוויר רק כדי שמישהו בתוך הקהילה של עכברי הקולנוע ישים לב אליהם. כיום אנשים רואים מלא דוקו כברירת מחדל. סדרות וסרטי דוקו נהפכים ללהיטים עטורי באזז בלי עזרה של פסיבלים או של אף אחד.

וכן, אפשר לדבר גם על 1994 כשנת שינוי בנושא הזה עם "קראמב" ו"חלומות כדורסל", אבל היי, זוכרים את השנה שסרט דוקו הרוויח 100 מיליון דולר בקופות וזכה בפסטיבל קאן?! כלומר, כן, לדעתי הוא סרט גרוע ואני מתפתה להגיד שגם רע ממש, אבל הוא סלל את הדרך לבאים אחריו – שבהחלט באו.

ועוד כמה אירועים: בתחילת שנות האלפיים זה היה דבר – העופרה והירדנה של עולם האנימציה, דרימוורקס מול פיקסאר. פיקסאר היו האלה שהיו קצת דיסני-ים, ודרימוורקס היו האחים הציניים הקטנים והמגניבים. אבל בניגוד לסכסוך ההוא, בקרב הזה ברור מי ניצח. 2004 הייתה שנה רעה לדרימוורקס, בדיעבד: "שרק 2" ביסס את הנטייה שלהם להוציא המשך אחר המשך, והסרט המקורי שיצא לצידו היה סיוט עם דגים בעלי פרצופים מפחידים שנשען על הליהוק של סלבריטאים. עוד היו לדרימוורקס יצירות טובות מהנקודה הזאת, אבל בשנה הזאת הקרב הוכרע. איך אפשר להשוות את החברה שעושה את "תפוס ת'כריש" עם זאת שעושה את "משפחת סופר על"?; מי שיצפה היום ב"מסור" כנראה יהיה מופתע מאוד. כן, יש סצנה-שתיים-שלוש לא נעימות, אבל מפה ועד הקיטלוג כ"פורנו עינויים קשה" הדרך רחוקה. מדובר בסך הכל בסרט מתח חביב על שני אנשים שכלואים בחדר ומנסים לצאת ממנו. ובכל זאת, המוניטין שלו סלל את הדרך לז'אנר המפוקפק שבא אחריו ויצר שלל דיונים על מוסריות וקיצוניות בקולנוע.

2005

אפל יותר, בוגר יותר

זה היה מגניב וכולם רצו כזה, ואז זה הפך לבדיחה, והיום זה זכרון רחוק: פעם קולנוע הז'אנרים רצה שיקחו אותו ברצינות והכריז על כל פרויקט שהוא לא סתם פרויקט, אלא "אפל יותר ובוגר יותר". כלומר, "אנשים קשוחים במונולוגים קשוחים על כמה החיים קשוחים". האשם הוא נולאן, במה שנראה כמו ההשפעה הגדולה ביותר שלו על הקולנוע עד כה: "באטמן מתחיל", שהתחיל את האופנה הזאת (למרות שגם ל"עיר החטאים" יש חלק לא קטן).

היום קל לצחוק על זה, אבל פעם זה באמת היה מגניב: לדמיין לרגע שבאטמן לא נמצא באיזו עיר מטורללת וילדותית אלא יכול להתקיים בעולם מחוספס ואפל ממש כמו העולם שלנו (כלומר, אם אתם מאמינים שככה העולם שלנו נראה). אבל לפתע גם "אליס בארץ הפלאות" היה אפל ורציני, ו"עמי ותמי", וסופרמן ובכלליות נראה כאילו הצבע נטש רשמית את הוליווד לטובת פלטת צבעים אפורה ומדכדכת.

מאז התבגרנו והבנו שאפל זה לא תמיד בוגר, אבל זאת הייתה תקופה כזאת בקולנוע ובאינטרנט שהייתה… איך נקרא לה? אפלה יותר, בוגרת יותר .

ועוד כמה אירועים: "בתול בן 40" של אפאטו הופך ללהיט ומזניק אותו למפיק על עם שליחים שעושים את זממו הקומי ושומרים על סגנונו ה"למה צריך לביים או לכתוב אם פשוט נעמיד שחקנים מצחיקים מול המצלמה והם יאלתרו", שמדי פעם עבד והרבה פעמים לא; דניאל קרייג מוכרז כבונד החדש, ומוכיח שויכוחי ליהוקים טיפשיים היו מאז ומתמיד כאשר מעריצי המותג תוהים אם זה בסדר שבונד יהיה בלונדיני. מאז קרייג הפך לכוכב על, בונד חזר לזירת העניינים, על הדרך סידר אוסקרים לסם סמית' ואדל וכיום כולם כבר מתווכחים מתי ואם בונד יהפוך לשחור או לאישה.

2006 

דיסני קונה את פיקסאר

לכאורה, מהלך מתבקש שגם ככה נועד להפוך הסכם זמני לקבוע; בפועל – הצצה לעתיד שבו דיסני קונה את הזכיונות הכי שווים ונהפכת לאימפריה.

אבל מעבר לכך, הרכישה הזאת השפיעה מאוד על שתי החברות ועל התפוקה שלהן. לקח לזה זמן, כי סרטי אנימציה הם עסק של כמה שנים, אבל ההשפעה קרתה – פיקסאר התחילו להוציא עוד ועוד המשכים, ואילו התוצרים של דיסני התחילו לעלות ברמה. קשה להאמין שאין לזה שום קשר לכך שלפתע ג'ון לאסיטר, האיש והחיבוקים הלא ראויים, הלך מפיקסאר לדיסני.

ועוד כמה אירועים: פעם בכמה זמן ז'אנר לא רק נולד אלא גם מת: ו"מת לדייט" אחראי באופן ישיר למות ז'אנר הפארודיה. אם סרטי "מת לצעוק" עוד היו כמעט מתוחכמים, סרטי "מת לדייט" וחבריהם כבר דרדרו את הז'אנר למחוזות בלתי נסלחים ובעיקר – בלתי מצחיקים; הרבה לפני סוניק, "נחשים על המטוס" מראה את הכוח שיש לאינטרנט על הוליווד – גם אם התוצאה היא לאו דווקא לחיוב; גם לפני 2006 עמנואל לובצקי עבד, היה מועמד לאוסקר והיה קיים באופן כללי, אבל רק עם "הילדים של המחר" (ו"העולם החדש") הוא קנה לעצמו תהילת עולם וגרם לשם שלו לבדו לעורר עניין בסרט.

2007 

סקורסזה מקבל אוסקר

מה שנראה כלפי חוץ כפוליטיקה פנימית בתעשייה, שמצאה דרך לפרגן לבמאי מקופח אחרי 30 שנה של התעלמות, היה בעצם משהו קצת עמוק מזה. שלוות פרסי האוסקר לסרטים רציניים, מלאי פאתוס או בעלי ערך מוסף למשך יותר מעשור הופרה לפתע עם בחירתו של רימייק (!) לסרט גנגסטרים שעיקרו הוא מי יורה במי, מתי ולמה. אחרי שני נסיונות של סקורסזה ליצור סרט שמתאים יותר לטעמים האוסקריים הוא זרק זין, עשה את הסרטים שהוא אוהב, ודווקא זה נהפך ללהיט עולמי שהאקדמיה החליטה לצ'פר.

אבל מה שנראה כמו אנקדוטה היה בעצם שינוי מגמה – לפתע, סרטים שמועמדים לאוסקר לא היו חייבים להיות רציניים או נוגעים ללב: הם יכולים להיות "השתולים". "השתולים" ביקע חור בחומת סרטי האוסקר ועזר להרחיב את הרעיון של מה סרט שכזה יכול להיות.

ועוד כמה אירועים: "קלוברפילד" יגיע שנה אחרי, "פרוייקט המכשפה מבלייר" הגיע שמונה שנים לפני, אבל 2007 הייתה שנה משמעותית לז'אנר הפאונד פוטג' עם "פחד מצלמים" ו"פעילות על טבעית". מניסוי בלון של כמה חבר'ה בשנות התשעים נוצר ז'אנר שלם שגרם לכולם להגיד "אבל למה אתה לא מוריד את המצלמה??"; נטפליקס, עד אז חברת שליחיות של די.וי.די, מתחילה להזרים סרטים ברשת. אז זה היה רעיון מטורף. היום זה הסטנדרט.

2008 

ישראל על המפה

שני אירועים גדולים קרו בהפרש של חודשים ספורים ב-2008: ישראל הייתה מועמדת לאוסקר לראשונה זה עשרים ומשהו שנה עם "בופור", ו"ואלס עם באשיר" זכה בבאז מטורף עד שאי זכייתו באף פרס נהפכה לתדהמה מסוימת. וזה בלי לדבר על הסרט שכמעט היה מועמד לאוסקר, "ביקור התזמורת", שנאלץ להסתפק בהיותו שובר קופות (יחסית לסרט זר וקטן בארה"ב) והבסיס למחזמר זוכה פרסי טוני.

זה יהיה רומן שידע עליות ומורדות: המועמדות האחרונה של ישראל לאוסקר עד כה תהיה ב-2011, אבל אז שני סרטי דוקו יהיו מועמדים בקטגורית הסרט התיעודי, ולקראת סוף העשור נדב לפיד יזכה בפסטיבל ברלין, אבל מאז 2008 יש לנו ציפיות מהקולנוע שלנו – וזה הישג לא קטן.

ועוד כמה אירועים: "איירון מן" יורה את יריית הפתיחה ליקום של מארוול ושום דבר לא יהיה אותו דבר בעולם גיבורי העל; מהצד השני – "האביר האפל" עשה את שלו בהפיכת סרטי גיבורי על לסרטים "רציניים" והפך לסנסציה עולמית, אפילו אם רוב ההשפעה שלו הייתה על חוקי האוסקר, לאחר שהוא ו"וול-E" לא הצליחו להשיג מועמדות לסרט הטוב ביותר.

2009 

אווטאר מביא את התלת מימד לחיינו

"אווטאר" היה יותר מסרט – הוא היה חוויה. הוא לא היה הראשון שהשתמש בתלת מימד, אבל הוא היה זה שהפך אותו לסטנדרט בכל בית קולנוע. אנשים לא באו בשביל לראות סרט – העלילה, הדמויות, כל אלה היו חסר חשיבות; הם באו לחוות קולנוע כמו שהם לא חוו אף פעם.

במבט לאחור קל ללגלג (כפי שעשיתי אני בעצמי) על חוסר ההשפעה התרבותית של הסרט, אבל בזמן אמת כל סרט שמכבד את עצמו לפתע שלף מהתחת משקפי תלת מימד. עברו כמה וכמה שנים טובות עד שחזרנו לשפיות שבה בסרטים שבהם לא צריך תלת מימד (קרי: רובם הגדול) פשוט אין תלת מימד.

ועוד כמה אירועים: אני ארמה וארשה לעצמי משהו שהוא לא-בדיוק-אירוע: ראיתם את השנה המטורפת הזאת מבחינת אנימציה? הסרט הראשון של לייקה ("קורליין"), סרט של מיאזאקי ("פוניו"), הזליגה הראשונה של ווס אנדרסון לאנימציה ("מר שועל המהולל"), אחת מהקלאסיקות של פיקסאר ("למעלה"), סרטם הראשון של כריס מילר ופיל לורד ("גשם של פלאפל"), וזה לפני שמדברים על סתם סרטים מגניבים או מקסימים כמו "עיירה ושמה פאניקה", "מרי ומקס", "רדליין" ,"מלחמות הקיץ" או "כלבתי טוליפ". אין ספק – אם נשמתכם התגלגלה ונועדתם להיוולד מחדש כסרט ב-2009, עדיף היה לכם להיות סרט אנימציה; צילום דיגיטלי מנצח לראשונה באוסקר בקטגוריית הצילום, בזכות "נער החידות ממומביי", ומשלים את השתלטותו האיטית על המדיום; ביגלו כבר הייתה קוריוז בשנות האלפיים – הבמאית ההיא מהזה, האקסית של קמרון, זאת שעשתה את "משקל המים" – אבל לא מישהי שצריך לשים לב אליה. אלא שאז היא יצרה את "מטען הכאב", הפכה לאישה הראשונה שזכתה באוסקר, וניצחה את כל המלעיזים.