"ת'אנדרבולטס*" הוא הסרט האחרון (אם כי לא היצירה האחרונה – בקרוב מאוד עולה "איירונהארט", סדרה שתשכחו ממנה עד שאסיים את המשפט הזה) בשלב החמישי ביקום הקולנועי של מארוול. בהתחשב בכך שהשלב השישי כולל בינתיים רק את "ארבעת המופלאים" החדש, שני סרטי "הנוקמים" וסרט "ספיידרמן" חדש, קשה שלא לחוש תחושה של ייאוש באוויר. הניסוי הקולנועי ששינה את חוקי המשחק לא יכול לייצר דמויות חדשות, להציג דמויות חדשות שלקהל יהיה אכפת מהן, והוא אפילו לא מסוגל ליצור סרט ל"בלייד" (למה לא פשוט שאלו את ריאן קוגלר???). מה שנשאר הוא חימום שאריות כדי להשאיר את המותג בתודעה בכל דרך שהיא. ואין ספק שאם יש הייפ או ניחוח כלשהו ל"ת'אנדרבולטס" הוא אותו הייפ של ארוחת ערב שמורכבת מנבירה במקרר אחר כל הדברים שעוד רגע פגי תוקף ויצירת מאכל מוזר שמורכב מכל מיני דברים לא קשורים.
מה שמפתיע הוא שברגע שמתגברים על הרושם הזה, מדובר במשהו מעניין, מסקרן וייחודי במארג היקום של מארוול. כן, הוא עדיין לא מגניב ונוצץ כמו סרטים אחרים של היקום – המעריצים הכבדים עלולים להתאכזב לגלות שהסרט הזה הוא לא הרפרנסיאדה ואין בו אף הופעת אורח או קריצה, וגם הצופים האקראיים לא ממש ירצו להתחפש לג'ון ווקר, ילנה או בוב בסוף הסרט או יזכרו בסצנה המגניבה ההיא.
וטוב שכך, כי זה בדיוק הקטע: גיבורי הסרט הם לוזרים, עם מודעות חברתית מינימלית (במקרה הטוב), שעשו הרבה רע לעולם, אבל בעיקר הרבה רע לעצמם. הדמות הראשית היא ילנה, מי שהכרנו פה ושם מ"האלמנה השחורה" ו"הוקאיי" ואותה מגלמת פלורנס פיו באותו מבטא רוסי מסיח דעת. היא עובדת עבור ולנטינה (ג'וליה לואיס דרייפוס), שמצליחה לחלטר גם כראש ה-CIA וגם כראש חברה עצמאית לדברים מרושעים מוהאהא. אבל העבודה הזאת משעממת אותה, ואחרי עוד יום עבודה משמים של יריות, פיצוצים והרג חסר רחמים, ואחרי שיחה מדכדכת עם אבא שלה (דיוויד הארבור), ילנה מחליטה להתפטר בתקווה שאולי עבודה הירואית יותר, פחות במחשכים, תביא לה את האושר שהיא כה מחפשת ושכה חומק ממנה מדי יום ביומו. "אין בעיה", מבטיחה ולנטינה, "רק משימה אחת אחרונה", היא מבטיחה – וכמובן שמשקרת. מפה לשם לכספת תת קרקעית, ילנה נתקלת בעוד שלל אנשים שקשורים לולנטינה – טאסקמאסטר (נו, מ"האלמנה השחורה"), גוסט (נו, מ"אנטמן והצרעה"), ג'ון ווקר (נו, מ"פלקון וחייל החורף") ובוב (נו, מ… אה, הוא דמות חדשה, מצטער) לאט לאט היא מבינה שיש פה איזשהו קונדס.
ואכן יש קונדס, והוא קשור לכך שולנטינה בינתיים נחקרת על שלל הדברים הרעים שעשתה כראש חברת דברים מרושעים מוהאהא, דברים אותם באקי נחוש לעצור… בעבודתו המשעממת, האיטית והביורוקרטית כחבר קונגרס.
ומעל הקלחת הזאת מרחף עיסוק מתמיד בדיכאון, בדידות, אובדנות, חרטה, פוסט טראומה ועוד בעיות נפשיות. לא במשפט אחד, לא בהלצה, לא ב"בסדר אבל מתי הולכים מכות": "ת'אנדרבולטס*" לא עושה הנחות לצופים או לדמויות. אין כאן "יהיה בסדר, אח שלו" שלאחריו אח שלו באמת נהיה בסדר. יש כאן דמויות פגומות שבקושי רב מסתדרות אחת עם השנייה. לדוגמא, ג'ון ווקר: הוא נועד להיות מנייאק בטוח בעצמו, והסרט היה יכול לעשות לעצמו חיים קלים על ידי כך שתמיד יציגו אותו כאפס – אבל הוא לא, כי הוא מדי פעם צודק. והוא היה יכול לעשות חיים קלים לווקר, אבל גם זה לא קורה. הוא מנייאק, הוא מנסה, הוא לפעמים לא מבין מה הבעיה, ולפעמים מבין ועדיין כושל.
מתוך כל הקבוצה בכספת הזאת, ילנה היא הקרובה ביותר לתפקוד. לא כי היא מצליחה להיות סימפטית כמו שלפחות יש לה את המודעות הנוראית לכמה היא לא סימפטית – מה שרק גורם לה להרגיש יותר רע בסוף היום. אבל "קרוב לתפקוד" ו"תפקוד" זה לא אותו דבר, והזמן שנבלה עם הדמויות יבהיר את זה, בעוד שהן זזות לאט אך בהיגיון, צעד אחר צעד, כושלות, לא בוטחות אחת בשניה, וניצלות על ידי מזל (כי בכל זאת, קולנוע) ומניעים מעורפלים של הנבלית (כי בכל זאת, קולנוע של מארוול).
כאמור, זה לא "כיף". אני לא חושב שיש בסרט סצנת "הולי שיט איזה מגניב" כמו סצנת המסדרון מ"שומרי הגלקסיה: חלק 3", או אפילו סצנת הפתיחה מ"דדפול & וולברין". אין פה שירים מגניבים, אין פה עקיצות שנונות וכאמור, גם קריצות ורפרנסים אין.
אבל את כל ה"אין" הזה מחליף טיפול כן, יפה ולעתים אפילו מרגש בבעיות שהזכרתי למעלה. כן, כל סרטי גיבורי העל הם למילניאלים, אבל משהו ב"ת'אנדרבולטס*" מרגיש במיוחד כמו "סרט גיבורי על לדור המסכים" – כולו על אנשים ציניים שלא מאמינים שניתן לתקן את העולם אלא רק לשרוד עוד יום, וגם זה כמעט ונעשה יותר מתוך הרגל. והחלק היותר מדהים זה לא רק הצגת הבעיות, אלא הטיפול היפה והמכבד באופן הרבה יותר רגיש ממה שרוב הסרטים האלה נתנו להן עד כה.
זה לא אומר שאין כאן קונבנציות וקלישאות מסרטי אקשן טיפשיים – דברים שלא יכולים לעצור קליעים עוצרים קליעים, דמויות עוצרות לפתע ממה שהן עושות כדי לאפשר לעלילה לזוז בלי מפריע, דברים שבבירור היו צריכים להרוג מישהו ולא הורגים אותו – וזה לא אומר שהעלילה הראשית הגיונית במיוחד, אבל הסרט עוסק בנושאים שלו בכובד ראש מפתיע שקשה שלא להעריך בסוף הסרט, בייחוד כי לרוב הנושאים שסרטי מארוול עוסקים בהם (אם הם כבר עוסקים במשהו) מרגישים גדולים ולא קשורים אל הקהל. הפעם, לעומת זאת, יותר קל להזדהות עם מי שעל המסך.
צריך להגיד, המהלך הזה יכול להיות פספוס מצד מארוול. אני לא בטוח שהקהל שאוהב סרטים רגשיים ואפלים יותר באמת יעריך את הניסיון, ואני לא בטוח שהקהל שחובב את מארוול בגלל שזה מגניב יעריך את חוסר המגניבות הבולט בסרט. אני מקווה שזה לא כך, כי מגיע לסרט את הקרדיט על המהלך הזה. מצד שני, עבור אותו קהל יש את הסצנה האחרונה של הסרט, שאין לי כוח אליה. אז אולי זה מתאזן.
יש שתי סצנות, אחת אחרי הכתוביות שהשקיעו בהן עם ציורים ואיורים שהיא בדיחה, שנייה בסוף בסוף שקשורה לסיפור המארוול-י הגדול.
אני הייתי אופטימי לגבי הסרט כבר חודשים
ובסוף הוא אכן סרט טוב, אבל לא מהסיבות שחזיתי. ציפיתי לסרט מהנה וסוחף סטייל "יחידת המתאבדים" של גאן, אבל קיבלתי סרט שכמו שיהונתן פירט היטב השקיע בתימות ובדמויות הרבה מעל הממוצע בז'אנר.
ציון לשבח מגיע גם לקטע ויזואלי שנוגע לנבל (והיה גם בטריילרים), ובכלל להופעה הטובה מאד של לואיס פולמן. כולם טובים פה, אבל ממנו הכי התרשמתי.
ונכון שהסרט לא מגניב, אבל שני רגעים קומיים טובים ממש יש פה, ושניהם נוגעים לאותן דמויות שצועקות יחד מילה אחת: "בוב" ו"מלפפון".
מבחינה הצלחה נראה שהסרט די הולך להצליח
גם הביקורות טובות שראיתי בחול
ןגם הוא ישעה בסופש בערך 80 שזה לא רע
לסרט עם ביקורות טובות בטח יהיו רגליים
לא חןשב שהולך להיות פה הצלחה מסחררת אבל גם לא כישלון
ובגזרה אחרת של דיסני נראה שגם לילו ןסטיץ הולך ממש להצליח באופן מפתיע ומוזר (לפחות בסופש)
אז החצי שנה השני שלהם יהיה יותר סבבבה כנראה
הטריילר הראשון אכן הראה משהו יותר בכיוון של יחידת המתאבדים
ואני בהחלט הייתי בעניין, ואז בא הטריילר השני – הדכאוני ברמות – ואמרתי שאני לא בעסק. אבל הבקורות השבוע דיברו על משהו טיפה אחר ואולי אפילו מוצלח אז החלטתי להמר. בשורה התחתונה (אם מתעלמים לרגע מהעובדה שמה שהמקרנה של הוט סינמה מראה זה בעיקר צללים): סרט אקשן טוב, עם טיפה עומק יותר מהרגיל, שבזכות כמה שחקנים (כמו פיו והארבור) אפילו נוגע בכמה מקרים בנקודות מוסתרות בבטן. נהניתי; די בטוח שבפעם הבאה, כשאוכל גם לראות את הפרצופים, אפילו אוהב.
סרט מארוול לא מגניב? אתה אומר את זה כאילו שאנחנו כבר לא 6 שנים בתוך האירוע הזה.
(ל"ת)
הסרט מארוול האחרון שהיה מגניב הוא איירון מן 1
ואולי אולי- איירון מן 3 ושומרי הגלקסיה 1. סרטי מארוול מיסודם הם לא מאד מגניבים. זה חלק מהחבילה וזה בסדר. ולא, כל השפה המארוולית ״השנונה״ זה לא אותו דבר כמו להיות מגניב. ההפך
אכן.
(ל"ת)
״מגניבות״ זה לא דבר אובייקטיבי וניתן למדידה
אני, לדוגמא, חושב שמרבית סרטי מארוול נחנו במגניבות, מי יותר ומי פחות.
דווקא איירון מן 1 הוא לדעתי בין סרטי מארוול הפחות מגניבים.
מגניבות זה דבר סובייקטיבי שתלוי בצופה ובמה נחשב בעיניו למגניב.
רוב הדברים לא אובייקטיבים שמדובר בקולנוע (או יצירה בכללי)
מה זה אומר שהצילום בסרט יפה? או שהפסקול סוחף? מי החליט? או שנארוול הידרדרו חגמרי בחצי עשור האחרון? מי אמר שמדד העגבניות משקף את איכות הסרט באופן אובייקטיבי?
יש משהו מאד לא קול בסרטי מארוול (ובלהיות חנון של מארוול) וזה בסדר גמור. איירון מי הראשון היה באמת סרט קול בדיוק כי הוא לא היה סרט mcu אלא היה סרט מגניב ושנון של רוברט דאוני גוניור משחק מיליארד ששם זין על העולם ומגלה שיש לו מצפון. זוכר את הסצנה שהוא שכב עם העיתונאית? נראה לי זו הייתה סצנת הסקס האחרונה שראיני בmcu. באיירון מן לא היו כל כך כללים, הוא לא היה כזה צפוי והוא הצליח להיות משב רוח מרענן. הסרט היחיד שהצליח טיפה לשחזר את התחושה הזו ביקום הוא שומרי הגלקסיה הראשון. לא כל סרט יכול להיות מגניב, מעטים הסרטים שהם באמת מגניבים הרוב סתם מתאמצים ויוצאים, לא מגניבים.
אולי לדיון הזה יכול להיות ערך בפני עצמו, אבל הוא יצא מנקודת מוצא שגויה
ובחיי שחייבים להבהיר שוב, למרות התגובה של יהונתן למטה, זה שהביקורת לא כתבה שהסרטים של מארוול עד היום היו מגניבים (ולו רק כי זה באמת סוביייקטיבי). היא כתבה שהם *ניסו* להיות מגניבים, ואני לא חושב שזה דבר שיש על זה וויכוח. על כך נכתב שבסרט החדש נזנחה גם היומרה למגניבות.
וואו, ההגדרה שלך למגניבות שונה לחלוטין משלי ואני חושב שגם משל הרבה מאוד צופי קולנוע (אולי אפילו רוב, אבל את זה אני לא יודע)
ולגבי מארוול התפיסה הציבורית הנרחבת, כפי שאני רואה את זה, זה בהחלט שיש להם מגניבות.
זכותך לחשוב אחרת, כמובן, אבל חשוב לי להדגיש שזאת לא הדעה המקובלת, לפחות לא כפי שאני רואה את זה.
ולהיות חנון של מארוול, אגב, זה משהו שאולי היום פחות נחשב קול ומגניב, אבל בתקופת סאגת האינסוף זה בהחלט היה דבר מאוד קול.
אבל כאמור, כל העניין הוא מה אתה מגדיר כמגניב או קול.
בעיניך מגניבות נמדדת בשאלה האם יש סצינות מין בסרט, אז ברור שמבחינתך מארוול לא מגניבים.
מארוול פשוט לא עונים לדרישות התפקיד שלך ל״מגניבות״.
בנאדם אחר יבוא ויגיד שמגניבות בעיניו כוללת עישון (וגם עם זה אני לחלוטין ולגמרי לא אסכים), והוא יטען שהיות והענק הירוק מ-2008 היה תוצר מארוול האחרון שעישנו בו (לפחות ממה שראיתי. אולי הם חרגו מהכלל הזה בתכנים למבוגרים בלבד שהוציאו בשנים האחרונות) ושגם אז זה היה רק סיגר ולא סמים, אז מארוול הם לא מגניבים.
ותכל׳ס גם הוא יצדק, כי בפירוש שלו למגניבות מארוול לא עומדים.
כך שביסודו של דבר השאלה הגדולה היא מה האדם רואה כמגניב, ולשאלה הזאת יש לא מעט תשובות שונות אצל אנשים שונים.
כתבתי שמגניבות נמדדת רק אם יש סצנת מין בסרט?
שמעת פעם על קונספט שנקרא לתת דוגמה? סך הכל המטרה הייתה לתת דוגמה שאיירון מן 1 היה משוחרר מהכללים של איך סרט ביקום מארוול אמור להיראות, וזה משהו שעזר לו להתבלט כסרט מגניב. כמו שבחוכמתך הבלתי נגמרת ציינת שמגניבות זה עניין סובייקטיבי, אז למה אתה מנסה להתווכח איתי? ועוד מנסה לכמת את העניין ולטעון שרוב האנשים חושבים שסרטי מארוול מגניבים? זה מבאס שבן אדם נותן דיה לגיטימית (מאז איירון מן 1 הסרט היחיד שהיה קול הוא שומרי הגלקסיה) והופך אץ זה לדיון עקר מתוכן של ״מגניב זה סובייקטיבי אם תשאל אנשים ברחוב הם יגידו שמארוול זה מגניב״. מפספס את הפואנטה בקילומטרים
כי אנחנו לא
אפשר לא להתלהב מהסרטים (ואני אכן לא מאוד מתלהב) אבל כל הסרטים שלהם עד אז ניסו, כאמור, לתת סצנת "הולי שיט" כזאת או אחרת (לתוצאות הצלחה כאלה ואחרות). כאן… אין ממש כזאת.
הי, זה מהבמאי של "רובוט ופרנק" שמאוד אהבתי
ובכל זאת נראה לי שאחכה שיגיע לדיסני+
עוד סרט שגרתי ומשעמם של מארבל
שום חידוש. שום עניין. עוד מאותו דבר. אף אחד לא זוכר את הסרט גם עשרים שניות אחרי שיצא ממנו.
"אף אחד"
עברו כבר 260,000 שניות ואני עדיין זוכר את הסרט.
והנקודה היא: דברי בשם עצמך.
לסיכומו הסרט אחלה, מהנה ,
אין לי יותר מדי הערות עליו או ביקורת
אבל כן הפריע לי שילנה מקבלת מכות מבחור שמקפל מגן כמו צי'פס
על באקי,השומר האדום, ווקר עוד יכלתי לבלוע את הפיצוצים שהם חטפו
לי אישית קשה כי היה כאן משהו מאוד בוטה ואגריסיבי בסצנת פירוק והרכבה בחדר הנוקמים איך שלא תקראו לזה
הסוף של הסרט טיפה דבילי בעיניי אבל נו נו כבר ראינו סופים יותר מפגרים
הכוונה כמובן שסופגת מכות וקמה כאילו משחקת בטרמפולינה
(ל"ת)
מארוול שינו רשמית את השם של הסרט אחרי שהוא כבר התחיל הפצה
ואני עוד לא יודע מה לחשוב על זה.
עד כמה שאני הבנתי
הם *לא* שינו רשמית את השם של הסרט. מדובר בתעלול יחצני שמטרתו להפוך את המשמעות של הכוכבית בת׳אנדרבולטס* למפורשת וברורה, ולנצל אותה לצרכי השיווק, אבל לא מדובר בהחלפה רשמית של שם הסרט.
סרט מארוול הכי טוב בהרבה זמן
ממש, ממש נהניתי. זה בתור התחלה. בתור המשך, הסרט הזה אשכרה גרם לי להתרגש לקראת הסרטים הבאים בדרך, ובראשם פנטסטיק 4 שגם ככה יש לי תחושה טובה לגביו, אבל גם לגביי מה שצפוי בסרט הנוקמים הבא שלא ציפיתי לו בכלל עד עכשיו.
פלורנס פיו נהדרת, גם שחקנית טובה, גם מלאה בכריזמה, וגם קיבלה בסרט הזה הזדמנות להעמיק קצת לתוך הדמות שלה ולא להישאר ברמת המכות והוואן-ליינרים כמו בבלאק ווידואו. היא בדיוק מה שמארוול היו צריכים כרגע.
חוץ ממנה, לואיס פולמן מצוין גם כן, ומצליח להפוך להיות אחת הדמויות היותר מסקרנות ביקום הזה במהירות מרשימה. הביטוי לכוחות שלו אשכרה מעניין לא רק מבחינת ההשלכות על הסביבה, אלא גם ברמה הרגשית והמנטלית, ואהבתי מאוד את הכיוון העלילתי שלקחו פה. מקווה שיצליחו לשמור על המתח הזה גם בסרטים הבאים ולא יהפכו אותו למשהו הרבה יותר קונבנציונלי.
יתר הדמויות פה לתמוך, אבל הדינמיקה פשוט עבדה והצליחה ליצור קבוצה שעד סוף הסרט כבר היה לי איכפת ממנה. זה די הרבה עבור ה-MCU כרגע.
לא לפספס את הסצנת פוסט קרדיטס
כל האולם לא הפסיק לצרוח ולמחוא כפיים. Marvel are so back
קצת out of context אבל נק מעניינת שאני מתפנה לכתוב עליה עכשיו.
ראיתי השבוע את הסרט, באותו יום היה לי בבוקר טיפול קשוח עם המטפלת שלי, ptsd, יום זיכרון,התמודדות עם אבל וחברים שהלכו.
וואלה נכנסתי לסרט הזה בלי לדעת כלום וההתמודדות של ילנה לאורך הסרט ובעיקר במערכה האחרונה בסוף כשנם מחבקים אותו ואומרים לו אל תתמודד עם זה לבד, זה פשוט היה כל כך קולע ושונה מהרגיל.
אחלה מארוול!
לא. מאוד, מאוד לא.
זאת אומרת, זה מתחיל בכן – הסרט בונה יפה את הדמויות שלו, את הדינמיקה ביניהן, ויותר מהכל את העיסוק בכישלון ודכאון וטראומה. אז נכון שיש לסרט יותר מדי דמויות נטולות אופי (באקי, מל, גוסט) ושהדמות של דיוויד הרבור בלתי נסבלת (עם נאום טוב אחד באמצע), אבל גם ילנה, גם וויאט וכמובן בוב כתובים ומבוצעים מצוין, ואפילו האקשן לא רע והמוזיקה מצוינת.
ואז מגיעה המערכה האחרונה, ועוד יותר, סצנת הפוסט-קרדיטים, ויש לי רק דבר אחד לומר: לכו לעזאזל, מארוול. לא ככה פותרים בעיות בעולם האמיתי, בשנייה אחת ולנצח. והדברים שאנשים עשו בסרט הזה, ובעבר שלהם, הם לא משהו שפשוט מנערים מעליך בעזרת חיבוק או משימה – לא ברמה הפסיכולוגית, לא ברמה המוסרית, ואפילו לא ברמה המשפטית. למעשים יש השלכות, ולהתעלם מההשלכות האלה מונע כל יכולת לקתרזיס.
למארוול יש נטייה לשכוח כל התפתחות שדמויות שלהן (או אפילו העולם שהן חיות בו) עברו במהלך סרט ברווח שבין סרטים – זאת אומרת, הסרט הבא מתחיל כאילו מאפס. אבל לעשות את זה עוד בסצנת הפוסט-קרדיטים של אותו הסרט? זה כבר שיא חדש.
הרומפף
שזו דרכי להגיד "כן, נו, טוב, אתה כנראה צודק ואלה ממש לא הבעיות הכי גדולות אצל מארוול". אני חושב שחלק מהתסכול שלי נובע משני עניינים נוספים, האחד ספציפי לסרט והשני רחב יותר, ביקום הזה כולו –
ספציפית, הסרט מדבר באומץ על בעיות נפשיות, אבל לא אומר מילה על כך שצריך להמשיך לחיות איתן והן לא נפתרות בבת אחת. הלכתם כבר חצי צעד, לכו את החצי השני, פחדנים.
כללית, היקום של מארוול הוא מקום כל כך מסוכן לחיות בו – שזה מצב נתון, בסדר – והוא נמצא, שוב ושוב ומבחירה, בידיים של אנשים כל כך לא מתאימים להתמודד עם האיומים האלה (ברמה שהם אלה שמייצרים אותם, לרוב).
אני לא בטוח אם זה מרגיז אותי כל-כך בגלל שזה פשוט טמטום מוחלט, או בגלל שזה קרוב מדי לעולם האמיתי.
לגבי הראשון - מסכים
אבל אני חושב שהחלק השני יצטרך איזשהי סרט-סדרה שהיא שגרה כלשהי, שזה לא ממש מה שקורה במארוול מטעמי הז'אנר.
אז כלומר, אם בסרטי הנוקמים הבאים עלינו לטובה נראה שהבעיות לא נפתרו, ועדיין מתייחסים עליהם כבעיות – זה בערך הדבר היחידי שנוכל לקבל. ואני לא באמת חושב שילכו לשם באמצע סרט נוקמים גדול.
אני לא בטוח אם זה מרגיז אותי כל-כך בגלל שזה פשוט טמטום מוחלט, או בגלל שזה קרוב מדי לעולם האמיתי.
כבר ענית על זה