תמונה קבוצתית: כפרת עוונות תשפ"א

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 24 בספטמבר 2020Posted in: הגיגים
למרות הקורונה, למרות הסגר, למרות הכל - גם השנה לא הספקנו לכתוב על כל הסרטים שיש. מצטערים.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

בכל מקרה, אני ממש בספק שמישהו קורא את המילים שפה אבל אם כן אז תקשיבו אני צריך שתדעו שיש קונספירציה אמיתית של סייעות להכניס את כולנו לבידוד ואם לא תזהרו הם ישימו גם אתכ- אוי לא הן כאן, תברחו! מהר! 

זאת הפעם השישית שיש כתבת כפרת עוונות ופעם שלישית שבפורמט של תמונה קבוצתית, אז אני מקווה שדי ברור מה הולך פה, אבל אם בכל זאת מדובר בפעם הראשונה שלכם פה, אז שאלנו את הכותבים שלנו " מה היה הסרט או הסדרה שהכי הצטערת שלא כתבת עליו ביקורת השנה?" ולהלן התשובות.

רם קיץ: אם סרטונים שלי מחליק על בננה היו מושכים מאות מיליוני צופים ברחבי העולם – תהיו בטוחים שבמקום לכתוב לעין הדג הייתי רק מעלה סרטונים שלי מחליק על בננה. כך בדיוק אני תופס את אדם סנדלר. חפשו בגוגל מה שוויו המוערך של אדם סנדלר ותבינו מדוע קומדיות מטומטמות זה בעיקר מה שהוא עושה; כי עם סרטי אוסקר מוערכים לא הולכים לחנות היאכטות. 

ובכל זאת, כדי להזכיר לכולם שהוא גם טיפוס די מוכשר – אדם סנדלר מנסה לפעמים גם אחרת. וכאן נכנה לתמונה "יהלום לא מלוטש". 

הווארד רטנר (סנדלר) הוא מוכר יהלומים ממנהטן. אם צירוף המילים הזה גורם לכם לדמיין בחור מכובד בחליפה ומונוקל, לא יכולתם להיות רחוקים יותר מהמציאות; האוורד הוא אולי מוכר יהלומים במנהטן אך מתנהג כמו מוכר סרטי DVD פיראטיים בתחנה המרכזית. רטנר טיפוס מפוקפק ונלוז שתר אחר כסף קל ומהיר, שאיפה שהביאה לידיו מינרל אופאל שחור נדיר מאתיופיה. עם המינרל היקר הזה, כך הוא מקווה, הוא יחזיר את חובותיו ואולי ישָמח את אשתו המנוכרת דינה (אידינה מנזל) ואם לא אותה אז את המאהבת שלו.

מהרגע שהאופאל הופך לחלק מחייו, מתחילה שרשרת טעויות וביש מזל (תיאור שמתאים למרבית סרטיו האחרים של סנדלר, אגב). הסרט מתאר לא רק התדרדרות מוסרית של אדם אשר מלכתחילה לא הייתה לו בעיה למכור את המשפחה שלו בשביל מזומנים, הוא גם מחזיק את הצופים קצר. 'יהלום' לא משאיר לצופים מקום לנשום והוא מלהטט בין דיבור מהיר ומושחז לבין נרטיב מתוח וחסר הפסקה: הוא מסתבך עם האנשים הלא נכונים וכדי לצאת מהבְּרוך הוא מסתבך עם אנשים לא נכונים אחרים, רק שבאמצע הוא מסתבך עם עוד אנשים לא נכונים. בסופו של דבר מבינים שאם כל האנשים סביבו הם אנשים לא נכונים, אולי הוא האדם הלא נכון?

לצערי, השיח סביב "יהלום לא מלוטש" נסוב בעיקר סביב סנדלר – "הו וואו סנדלר עשה סרט טוב", "הו וואו אדם סנדלר יודע לשחק" וכדומה. זה אמנם נכון, אבל לא הפעם הראשונה שה"סנדמן" הוכיח יכולות משחק דרמטיות, אבל – יש לסרט הזה במאי או שניים שכדאי לתת את הדעת גם עליהם. 

האחים ספדי, שיותר מהכל זה סרט שלהם, יצרו כאן מותחן מהודק ומעייף: מעייף לא כי הוא משעמם אלא כי תרגישו בסופו שסיימתם טריאתלון. זה כנראה הסרט הכי טוב של השנה שאין שום סיכוי שאצפה בו פעם נוספת.

שני אוירבך: "יום יפה בשכונה" שווק כסרט על מר רוג'רס בכיכובו של טום הנקס – האדם החי היחיד שמתקרב למידת ה-wholesomeness של הכומר שגידל מיליוני ילדים דרך תוכנית הטלוויזיה שלו. התעניינתי בסרט כי אני מתעניינת בדמותו של מר רוג'רס אבל מסתבר שזה לא היה תיאור מדויק של הסרט. 

הדמות הראשית בסרט היא לויד ווגל (מתיו ריס), עיתונאי ציני שנשלח למורת רוחו לראיין את כוכב הילדים ויוצר איתו קשר שמתגלה כחד פעמי עבור שניהם. הבחירה להתמקד בעיתונאי מוצדקת, כי מר רוג'רס פחות מתאים להיות הדמות הראשית בסרט – סיפור החיים שלו לא ממש כולל התפתחות אישית ומכל מה ששמעתי עליו עולה דמות שקשה להזדהות איתה. חוץ מזה, מסלול החיים ותפיסת העולם שלו תוארו בצורה מספקת בסרט דוקומנטרי ובאפיקים נוספים (כמו הפודקאסט "Finding Fred"). הייחוד של הסרט הוא שדרך השימוש בדמות מנוגדת למר רוג'רס הוא מצליח להחזיר אותו לארץ ולהראות את האנושיות שבו.

הסיבה שלא כתבתי ביקורת על "יום יפה בשכונה" למרות שהתבקשתי היא שהרגשתי שאני עדיין לא מוכנה למצוא את המילים המסודרות לסבך המחשבות שהסרט העלה בי על הקשר בין ציניות וספקנות, אמפתיה ונאיביות, והמקום שכל אחד מאלה תופס או צריך לתפוס בעולם שלנו. ומעבר לזה, כל המחשבות האלה הן לא ממש ביקורת: הן מושפעות ממבנה העלילה של הסרט על הקשר בין רוג'רס וווגל, אבל אין להן אף קשר לאספקטים האחרים של עשיית הסרט, כמו המשחק המדהים של שני השחקנים הראשיים, המסגור של הסרט כפרק בתוכנית הילדים של מר רוג'רס, או כמעט כל החלטה אחרת שקיבלה הבמאית מריאל הלר.

"יום יפה בשכונה" הוא ממש לא סרט מושלם. הוא חסר מיקוד לעיתים ועשוי להיות מתסכל בשביל מי שציפה לראות סרט על מר רוג'רס וקיבל סיפור על נושא חרוש לעייפה כמו יחסי אב ובן. אבל אני התחברתי אליו בגלל שהוא גרם לי לחשוב הרבה על דברים שחשובים לי ואני מעדיפה את זה על פני עוד סרט שסוחף אותי בחוויה ונשכח תוך עשר דקות מסיום הצפייה. אני ממליצה עליו למי שציניות באה לו בטבעיות ומשוכנע שמשהו אפל בטוח מסתתר מאחורי התדמית המצוחצחת של מר רוג'רס. כי הסרט הזה בא להפריך ולאשרר את האינסטינקט הזה בו זמנית: לומר שלא, התדמית של מר רוג'רס היא לא כיסוי לאנוכיות או רוע כלשהו, אבל כן, מר רוג'רס רחוק מלהיות מלאך.

יצחק בארי: לאף אחד לא היה אכפת מהחידוש לסרט "המלאכיות של צ'ארלי", ואז יצא הסרט.

וגם אז לאף אחד לא היה אכפת ממנו: הסרט נכשל בקופות וכולם עברו לדבר על הפלופ הבא.

וחבל, כי זה סרט מוצלח. לא איזו יצירה שומטת לסתות, לא סרט האקשן של השנה, אבל בהחלט מוצר מרענן בקטגוריית סרטי האקשן הסתמיים, שאפילו הכינוי 'גנריים' כבר לא עושה עימם צדק.

יש כאן כמה סיבות: דבר ראשון, היא הבמאית – מסתבר שאליזבת' בנקס ממש טובה בלביים אקשן. בנוסף, יש כאן הופעה טובה מאד של קריסטין סטיוארט, שמתברר שהיא יודעת לשחק ואפילו להיות מגניבה ממש! מי היה מאמין. ואם כבר הופעות, אז גם פטריק סטיוארט מהנה כהרגלו, ונעמי סקוט – יסמין מ"אלאדין" המחודש – הייתה ונותרה פנינה אמיתית.

אבל אתם יודעים מה בעיקר? זה פשוט סרט מהנה. סוחף, כיפי, מבוצע היטב ומגניב, אפילו שהוא לא מחדש כלום. ממש לא הגיע לו להיכשל. רוצו להשלים אותו.

אדם קלין אורון: ל"שון כבשון: עף על החלל" (איזה שם איום, באמת! מעכשיו אני קורא לו A Shaun the Sheep Movie: Farmageddon.. לא, בעצם גם זה גרוע) יש בעיה: הסרט הקודם של שון כבשון. כי "עף על החלל" הוא חמוד ומצחיק, אבל "שון כבשון: הסרט" כבר היה חמוד ומצחיק. אבל גם חכם. ומרגש. ועם העמקה לגבי הדמויות מהסדרה והיחסים ביניהן. בקיצור, הוא היה יותר מסתם פרק ארוך של "שון כבשון", שזה המצב של סרט ההמשך.

למזלנו, "שון כבשון" היא כזו סדרה נפלאה, שפרק ארוך ממנה מספיק לגמרי. ובכל זאת, בשם הדרמה וה-87 דקות, הפעם לא מתמקדים רק בשון, בעדר, בכלב ביצר ובחוואי. הדמות המרכזית היא לו-לה, חייזרית חמודה כמעט כמו שון והרבה יותר צבעונית. כשהיא מגיעה אל הכפר, דברים מוזרים מתחילים לקרות – ולא רק בגלל כוחות-העל החייזריים שלה, אלא גם בגלל הסוכנות האפלולית לאיתור חייזרים ובעיקר הסוכנת רד העומדת בראשה, אשה עם משימה וטראומה. החוואי, בינתיים, מחליט שכל השמועות האלה על חייזרים ועב"מים הן תירוץ מצוין להפוך את החווה לפארק שעשועים עם מופע מוזיקלי, משהו שבאופן מפתיע מצליח להיות חלק רלוונטי מהעלילה. כשמסתבר שלו-לה היא בעצם ילדה, שון מתגייס לעזור לה לחזור הביתה, מה שמוביל למסלול התנגשות עם רד.

כל זה משעשע מאוד וכיף גדול, וגם עובד מצוין על כל הגילאים. אבל הסרט הקודם של שון הצליח, בלי מילים בכלל, להעמיק ולהרחיב את הסיפור של שון, ביצר, החוואי ואפילו העדר – והסרט הזה אפילו לא מנסה. זה מספיק לגמרי, אבל מה לעשות שהגעתי עם ציפיות גבוהות יותר. בפעם הבאה, אני צריך לזכור: כבר די ברור שאארדמן הם לא פיקסאר. לפחות חצי מהפעמים הסרטים שלהם לא מצליחים להמריא, לפרוץ גבולות ולספר סיפורים יוצאי דופן ומורכבים. אבל הסרטים האלה גם תמיד נראים מצוין, הדמויות בהם מעוצבות ומאופיינות נפלא, והם ממש מצחיקים. אולי לא צריך יותר מזה.

יהונתן צוריה: מאז שראיתי את "הדרך חזרה" כבר הספקתי לראות כמה הופעות טובות יותר, אבל אני לעולם לא אשכח את ההפתעה המוחלטת שקרתה כשראיתי את הסרט ונשמטה לי הלסת מהעובדה שבן אפלק ממש אבל ממש טוב פה. 

הרי אפילו אם אנחנו אוהבים שוב פעם את אפלק, אנחנו אוהבים אותו כבמאי וכזה, מקסימום מסמפטים אותו כשחקן. הוא שחקן מוגבל לפי כל ההגדרות שיש ל"שחקן מוגבל" וכוכב קולנוע כמעט בטעות – גם בהופעות הכי טובות שלו יש מעידות רציניות, והוא בכלליות יותר טוב על המסך ככל שיש פחות ממנו. ואז מגיע "הדרך חזרה" ומוכיח את הקלישאה הידועה: עם הבמאי הנכון, עם החומר הנכון –  כל שחקן יכול להיות התגלות. 

הבמאי הנכון הוא גאווין אוקונור, שכבר ביים את אפלק ב"רואה החשבון" (שלא ראיתי) אבל בעיקר ביים את "לוחם", והחומר הנכון הוא אלכוהוליסט עם עבר מדכא שמגלים רק באמצע הסרט שמגוייס לאמן קבוצת כדורסל. אם אתם מצפים לכל קלישאות סחיטת הדמעות והרגש שרק אפשר – הסרט מתגלה דווקא כהפתעה נעימה. הוא עוקב אחרי המסלול הכללי של הקלישאות ברמת המאקרו (עד לנקודה מסוימת), אבל ברמת המיקרו מצליח לעקוף אותן לא פעם. 

למרות שהסרט חב חוב לא קטן לאוקונור שמצליח לקחת סרטי ספורט ולהפיח בהם אנרגיה שחשבנו שנשכחה בקולנוע האמריקאי ולתסריט הקטן והחכם של בראד אינגלסבי, אין ספק שהכוכב המרכזי כאן הוא הכוכב המרכזי. אפלק מצליח לתעל את כל סיפור חייו הארוך והמורכב: הירידות, העקיצות, העלבונות, הכשלונות והאכזבות לתוך דמותו של ג'ק קאנינגהם – וזה פשוט עובד. אפלק מצליח לעשות פה את מה שהוא לא הצליח לעשות בכל הקריירה שלו: גם לצלול לעומקה של דמות, גם לעבור איתה תהליך אמין, גם לעורר הזדהות וגם לקלוע לכל רגש גדול וכל ביט רגשי קטן. מדי פעם אתה צריך לצבוט את עצמך כדי לזכור שזה באמת בן אפלק. ברמה שאולי זה זמן טוב לבקש ממנו סליחה על שנים של זלזול ביכולות המשחק שלו. 

תום שפירא: מאסאקי יאוסה הוא איש עסוק. מאז 2017 הוא הספיק לביים שלוש סדרות מצוירות ושלושה סרטים מצוירים. אולי הוא לא ישן. אולי אלו סמים. אולי זה מוסר עבודה יפני. אולי הוא רובוט. אולי הוא רובוט מסומם עם מוסר עבודה יפני. מה שבטוח – לא משנה כמה תוכן הוא מוציא תמיד אפשר יהיה לזהות יצירה של יאוסה ממבט אחד. 

הסרט האחרון שלו הוא "Ride Your Wave", סרט סמי-רומנטי מוזר על נערה שמגלה קשר מיסטי עם מים. למעשה, לקרוא לזה 'סרט רומנטי' (או אפילו סמי-רומנטי) זה קצת הגזמה. הוא אולי מתחיל כקומדיה רומנטית על נערה בשם מינקו שמנסה להתחיל חיים חדשים ועצמאיים. יש לה חיבה לגלישת גלים ואין לה כיוון בחיים עד שהיא מפתחת רומן עם כבאי בשם מינאטו, שהוא גם הגבר המושלם וגם עוזר לה להתאפס על עצמה. אבל אם חשבתם שאתם יודעים מה הולך לקרות אתם כנראה לא מכירים את מאסאקי יאוסה. די מהר הסיפור לוקח פניה חדה שמאלה והופך למשהו הרבה יותר דרמטי. 

בתור סיפור של התבגרות והתגברות הוא אחלה. יש לו הרבה סימפטיה והבנה לשטויות שהדמויות שלו עושות מתוך הכרה בכך שכל אחד מגיב לטרגדיה בצורה אחרת. ויש לו גם, כראוי לסרט של יאוסה, קליימקס מצוין, שכולל הרבה תנועה ואקשן ודברים שמתפרעים על המסך באופן שאפשרי רק באנימציה.

ובכל זאת, למרות האנימציה המצוינת, למרות הנושא המעניין (והנכונות של הסרט להיכנס לקרביים של הדמויות), משהו לא עובד עד הסוף ב – Ride Your Wave. למרות שזה לא סרט ארוך במיוחד הוא עדיין מרגיש נמרח, עם שלב באמצע שנמתח טיפה יותר מדי וקליימקס שלא משנה כמה שהוא מרשים מבחינה ויזואלית יוצא קצת מאולץ. 

למרות הפגמים, Ride Your Wave נותר סרט ששווה צפייה. יאוסה, בדרכו הכאוטית והמתלהבת, נשאר אחד הקולות הייחודיים בעולם האנימציה. לא משנה כמה הוא מצליח, הוא משמר את הקול ואת הזהות של עצמו בתור יוצר. בעולם הזה, לפעמים האיכויות האלו לבדן מצדיקות צפייה.  

מאיה כהן שלו: "דיוקנה של נערה עולה באש" הוא יופי של סרט. באמת. שוטים ארוכים ויפים, קאסט שמורכב כולו מנשים יפות ומרשימות. באמת סרט יפה. לא חשבתי עליו יותר מדי אחרי שצפיתי בו. בנוגע למיומנותה של סלין סיאמה במלאכת הבימוי אין ויכוח. האישה אשפית. אבל הסרט גם ארוך מדי, לעתים מייגע ואפילו מרגיש קצת לא ערוך. סצנת הפתיחה, למשל, מיותרת לחלוטין, וחלק מהסצנות ארוכות במידה שעוברת את גבול ה"יפה עמוק מעורר מחשבה" אל "תסתיימי כבר סצינה, אין לי את כל היום". בסך הכל, כמו שאמרתי – "סרט יפה".  

אבל הפער בין "סרט יפה" לגשם השבחים שהורעפו עליו לא קטן. שמעתי עליו כל דבר מ"יצירת מופת" ועד "סרט משנה חיים", כולל "הדבר הכי טוב שקרה בעשור האחרון" ו-"ראוי לכל פרס אפשרי". כאן נכנסתי למאבק פנימי וקצת נמנעתי מלהגיד בקול את דעתי הצוננת על הסרט. שהוא אחלה אבל, מה לעשות, לא שינה את חיי. חלק מזה בעקבות החשש שבאמת פספסתי שם משהו, או שהגעתי בגישה לא נכונה לסרט. החלק השני נובע מהחשש לשים רגל לסרטים כאלו כאשר הם מצליחים – מתי לאחרונה ראיתם סרט כזה, שהוא ההפך המוחלט מהגבריות הסטרייטית ששולטת בתעשיית הקולנוע, גורף שבחים שכאלה? זה באמת שינוי מבורך.

האם הוא מומלץ? לחלוטין כן. תראו אותו, אם יש באפשרותכם. אבל אם כבר אתם הולכים לראות סרט של סלין סיאמה, למה לא את "טומבוי" הנהדר או "חבצלות המים", אחד הסרטים שהכי מעציבים אותי בעולם?

זוהר אורבך: בשנה שבה בקושי יצאו סרטים חדשים, "להרוס אותך" הייתה יצירת מופת גדולה מספיק בשביל הקולנוע והטלוויזיה גם יחד. 

אפשר לספר על מה היא, אבל זה יהיה פספוס של מהות הסדרה. השאלה היא לא על מה מספרת "להרוס אותך" אלא על מי. וסיפור המעשה הוא אראבלה, בת דמותה של יוצרת הסדרה והכוכבת הראשית שלה, מיקאלה קול. אראבלה היא כותבת; היא שחורה; היא בעלת נטייה להרס עצמי ובעלת היכולת להיבנות מתוך ההרס הזה. היא פגומה ומהממת, היא חכמה והיא לא יודעת מה היא עושה, והיא לא סותמת את הפה מתי שהיא צריכה. 

בפרק הראשון לסדרה קורה לה משהו. סביר שאם קראתם עליה מילה או שתיים, המשהו הזה היה המילה או שתיים האלה. אבל לצמצם אותה למשהו הזה יהיה לא חכם. כי זו לא סדרה על אונס; זו סדרה על כאב, ופגיעה, וגאולה מתוך הכאב. "להרוס אותך" מזכירה, כמעט כל פרק, שמאחורי האמת הפשוטה לפיה אף אחד לא מושלם יש אוקיינוס של מורכבות; כולם טועים, גם הקורבנות, גם מי שעודדתי לאורך העונה כצופה. כולם כואבים וזה לעולם לא תירוץ ולעד יהיה הסבר. כולנו נפגעים ממשהו, אבל רובנו פוגעים במישהו וכל אחת מהדמויות הראשיות ב"להרוס אותך" תהיה מתישהו גם קורבן וגם מקרבן. 

העונה הראשונה של "להרוס אותך" היא יצירת מופת כבירה לא בגלל הנושאים בהן היא עוסקת, אלא בגלל הכתיבה החכמה, הביצוע היפהפה שלה והמשחק המדויק של כל המעורבים בה. הפרק הראשון מתחיל מבלבל (כנראה בכוונה) ונחתם בסיקוונס סיום מטריד, יפהפה וחותך שמעביר חוויה שרובנו לא מעוניינים לחוות אף פעם. הפרק האחרון והשנוי במחלוקת מלא זעם, חמלה, תעוזה והומור. ובאמצע – אחת מהיצירות הטלוויזיוניות המרשימות של השנים האחרונות. זו לא סדרה קלה, אבל היא לא כאן כדי להרוס אותנו; היא באה לספר לנו סיפור שאולי שמענו, בקול שעד עכשיו לא נשמע חזק מספיק. אבל הגיע הזמן. כל מה שנותר הוא פשוט לפתוח את ה-VOD ולהיכנס ישר לתוך זה. בהצלחה.

מתן בכר: הסדרה המצויירת "הארלי קווין" מתחילה בכך שהנבלית עם הדוקטורט מחליטה להפרד מהג'וקר ולנסות לכבוש את פסגת הנבלות. אני לא אגלה איך זה ממשיך בסדרה, אבל מבחינת המציאות שלנו, היא לגמרי הצליחה. בין העונה הראשונה והשנייה של הסדרה קיבלנו את הארלי גם על המסך הגדול ב"ציפורי הטרף", סרט הקומיקס היחיד שהספיק לצאת השנה לפני שהקורונה השביתה הכל (אני מדחיק את "בלאדשוט", שלצערי היה הסרט האחרון שראיתי בקולנוע). אבל עליו כבר כתבנו, אז בואו נדבר על הסדרה.

בניגוד ליובש הקולנועי, אי אפשר לזרוק אבן בלי לפגוע בסדרת קומיקס. בהתחשב בכך שאלו של רשת CW לא מאוד מעניינות ומארוול בפגרה בין המעבר מנטפליקס לדיסני, אפשר להגיד בלב שלם ש"הארלי קווין" היא ללא ספק המוצלחת, היצירתית והכיפית ביותר שרצה כרגע. סיבה אחת מובנת מאליה היא דירוג ה-R שלה, שאותו היא מנצלת כדי ללכת מקומות ביזאריים ומופרכים, לא רק כדי לקלל ולהראות דם ואיברים (למרות שבהחלט יש מזה בשפע).

הסדרה מתרחשת בימינו ומצליחה לשלב בהצלחה טרנדים מודרניים עם עולם גיבורי-על (יותר נכון, נבלי-על), ממתווכים שמוכרים חלקות בשביל מאורות מרושעות ועד אתרי היכרויות שמוצאות את גיבור-העל שיהיה הנמסיס שלך. בנוסף, זה לא רק המופע של הארלי: הסדרה מציגה מגוון דמויות מוכרות יותר ופחות, רובן מעולם לא זכו להופיע בעיבודי לייב-אקשן. רובין מדובב ע"י ג'ייקוב טרמבליי, בתפקיד הכי טוב שלו מאז "חדר", וביין גונב את ההצגה בכל סצינה שבה הוא מופיע – פרודיה נהדרת על טום הארדי ב"עלייתו של האביר האפל" שהגבירו אותה ל-11.

אחרי שגיבורות העל נדחו לשנה הבאה (או עוד רגע יידחו), אפשר כבר להכריז: 2020 הייתה השנה של הארלי קווין. ועם הכרזה משמחת על חידוש לעונה שלישית ממש לפני כמה ימים, עכשיו זאת ההזדמנות שלכם לעלות על הרכבת המשוגעת והמופלאה הזאת. 

נעמה רק: "פרזיטים", "אנחנו", "רצח כתוב היטב", "ג'וקר" – כל הסרטים האלה (ועוד) יצאו בשנת 2019 ועסקו בפערי מעמדות כלכליים. כולם הפכו את ההתנגשות בין שני הצדדים למלחמה, ובכולם הנקודה הייתה שהמצב לא סבבה. בין כל הסיפורים האלה ובטח עוד כמה ששכחתי השתחל לו ההמשך הקולנועי לסדרה "אחוזת דאונטון", שעסקה גם היא, בין היתר, ביחסים בין האדונים העשירים והמיוחסים למשרתיהם דלי האמצעים.

אממה, לסרט לא הייתה שום כוונה להעביר ביקורת ממשית על הפערים הקיימים. היא פשוט רצתה ליהנות מכל העולמות – גם בגדי משי יפים וקינוחים מפונפנים, וגם מעשיות על עניים טובי לב. בסדרה כל העניין עבר יותר בקלות בגרון: אולי זה עניין של אורך, שאפשר להכניס יותר ניואנסים. אולי זאת פונקציה של הקשר. כך או כך, לראות את כל העשירים המופלגים מייבבים על מר גורלם היה הרבה פחות חינני בגרסת הסרט. אני מחבבת את רוב העשירים האלה, אבל בסצנה אחת אשכרה קשה להתרכז בהתרחשות כי התכשיטים של אחת הדמויות מרעישים מדי כשהיא זזה.

יש הרבה מאוד עלילות בסרט, שמרגיש יותר כמו אחד מפרקי הספיישל הארוכים של הסדרה מאשר כמו חוויה סינמטית עצמאית. במרכז נמצא ביקורם של המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מארי בדאונטון, שמוביל לכל מיני חיכוכים בין צוות המשרתים המלכותי לבין עובדי האחוזה. אך העיקר הוא ממש לא המשרתים אלא, כרגיל, חייהם של לורד וליידי גרהתאם המיוחסים, שתי בנותיהם, האלמן של ביתם השלישית עליה השלום ואמו הסנובית של הלורד (מגי סמית' כפרה עליה). העשירים יצטרכו להפגין אפילו יותר הון וטוב טעם מהרגיל, בעוד המשרתים מפגינים התלהבות כה קיצונית מהאפשרות לשרת שזה מרגיש כמו תסמונת סטוקהולם.

הרבה מהסיפורים בסרט מוקדשים לסגירת פינות: תומאס המשרת הדושבאג סוף סוף מכיר בחור נחמד, דייזי עוזרת הטבחית מבינה שהיא באמת אוהבת את המשרת שהיא יוצאת איתו, טום מכיר מישהי מיוחסת שתתאים לו כפרק ב' וכן הלאה. מי שכבר יש לו משפחה קצת יצא מופסד פה – ליידי מרי, כנראה הדמות החשובה בסדרה, בעיקר מסתובבת באחוזה מוטרדת מהאפשרות שמשפחתה תהיה קצת פחות מפוצצת כסף, בעוד אנה המשרתת המגניבה מתעסקת בעיקר בצורך להצר שמלה שהגיעה במידה גדולה מדי בזמן לנשף.

זה לא שהסרט נוראי, הוא פשוט מרגיש כמו פספוס. המסר שעולה מאוסף הסיפורים הזה הוא של אחדות וגאווה בריטית גם בימי ברקזיט, אחדות מהסוג שבו העשירים מתעשרים, העניים שמחים בחלקם, והמשרתים ייצאו מגדרם בשביל הכבוד לשרת מישהו בכיר יותר ממי שהם מטפלים בו בדרך כלל. כלום לא עצוב, כסף הוא אשליה ואם רק תאמינו בעצמכם – גם אתם תוכלו להצר שמלה בזמן לנשף.

תגיות: