2018: חצי-סיכום

חצי שנה עברה לה, אז בוא נראה מה היה בה.

כל שנה בסוף יוני, אני יושב עם עצמי ומנהל סיכום של החצי שנה הקולנועית שהספקתי לראות (כולל סוף השבוע האחרון של 2017, לא כולל סוף השבוע האחרון של יוני 2018). מכיוון שבשלב הזה, לא מדובר בכמות מפלצתית של סרטים, אני מקפיד להתייחס לכל סרט וסרט שראיתי: הבינוניים, הנהדרים והגרועים. חלק מקבלים תארים מקובלים, חלק מקבלים תארים קצת יותר מקוריים, אבל כולם מקבלים פרס, או תואר או ציון לשבח או לגנאי. אז בלי עוד הסברים, בואו ונתחיל:

הסרטים שאני הכי מצטער שלא ראיתי

Webp.net-resizeimage (1)

למרות שחלק ניכר מהזמן שלי מוקדש לצפייה בסרטים, בכל זאת הצלחתי לפספס לא מעט מהסרטים שיצאו במחצית השנה האחרונה, אז אני אנצל רגע לומר סליחה. בין אם אלה להיטים כמו "האמן הגדול מכולם", סרטי פסטיבלים כמו "הרוכב" או "להרוג אייל קדוש" או סתם סרטים מסקרנים כמו "להתראות שם למעלה" ו"ואז הגיעה טלי", פספסתי חלק מהסרטים המעניינים של השנה ובכל זאת, אני מרגיש שבסך הכל כיסיתי את רוב ההיצע,  ובטח את הסרטים הבולטים ביותר בקולנוע האמריקאי והעולמי. לעומת זאת, זה שעד עכשיו כמעט ולא ראיתי סרט ישראלי אחד לרפואה  (ואת האחד שראיתי, ראיתי בעצם ב-2017) זה כבר משהו שאני לא יכול באמת לתרץ. דווקא יצא לי לשמוע לא מעט עברית על המסך בחודשים האחרונים, אבל זה רק בגלל שנכנסת למרתון השלמות של סרטים ישנים והתוודעתי ליצירות נהדרות כמו  "מצור", "אור מן ההפקר" ו"מחבואים", אבל בכל הנוגע לתמיכה בקולנוע ישראלי חדש, פישלתי. מהחצי שנה האחרונה ראיתי רק את "דרייבר" ובכך פספסתי יצירות ז'אנר מסקרנות ("משפחה" ו"המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה"), סרטי אקשן ומתח ("אזימוט" ו"מסתור"), דרמות מהוללות ("האופה מברלין", "בית בגליל") ואני בטוח שאפילו עוד שאפילו אין לי מושג עליהם – ועל כך אני מצטער, ומקווה שאשלים את הפער במחצית השנייה של 2018.

הסצנות והציטוטים של השנה 

Webp.net-resizeimage (2)

סצנת הפתיחה הטובה ביותר:  "המשחק הגדול" נפתח במה שהוא בעצם סרט קצר בפני עצמו: ג'סיקה צ'סטיין ממטירה עוד ועוד מידע על הצופה במשך משהו כמו חמש-שבע דקות עד שהיא מגיעה לנקודה שלה, ואיזו נקודה נפלאה זו. תוסיפו לזה את העובדה שג'סיקה צ'סטיין היא אחת מהאנשים שהכי טובים בלהוציא קללות מהפה שלהם, וזה יוצר פתיח שאי אפשר להשתוות אליו. ובאמת, מהנקודה הזאת והלאה הסרט מידרדר, אבל זה כבר לא אשמת אותה הסצנה.

הסיום הכי טוב: סצנה הסיום של "קרא לי בשמך". למשך כמה דקות, בזמן שהכתוביות כבר רצות, אנחנו עדים לשוט סטטי של אחד מהרגעים הכי שוברי לב שהוקרנו על מסך אי פעם. חמש דקות שלבדן מצדיקות את המועמדות של טימותי שלמיי.

הסצנה המספקת של השנה: אישה (פנטסטית) מתחרפנת על אוטו, "אישה פנטסטית". סצנה שבשבילה נוצר המשפט "You Go, Girl" (כמובן, ביחד עם תנועות הידיים התואמות).

עשר הדקות המעניינות ביותר בסרט המשמים ביותר: באמצע פצצת השעמום שהיא "לאהוב את וינסנט" מתחבאות עשר דקות שמאיימות להפוך את הסרט על ראשו ולטעון אותו באנרגיה ומסתורין שהיו חסרים לו מהרגע הראשון. אבל אז הסרט מתיישר ומתאפס על עצמו וחוזר לנסות לרגש אותך בלי הצלחה יתרה. נו טוב, לפחות זה מאוד יפה.

פרס ה"תקשיבו, צרפתים, היינו יכולים להסתדר אולי גם בלי סצנת מין ארוכה הרבה יותר מדי" על שם "כחול זה הצבע החם ביותר": "120 פעימות בדקה". סרט נפלא, אפשר היה אולי לקצר את סצנות המין באיזה עשרים דקות.

השורה הרודפת ביותר: "דרייבר" הוא סרט שמתנהל בעצלתיים: נינוח, לא קיצוני או כבד מדי, מהורהר בסך הכל. ואז הדמות הראשית אומרת משפט שמשנה לחלוטין את הסרט, נחקק לי עד היום בזכרון ומהווה את אחת מהשורות הטובות ביותר בקולנוע הישראלי. מצמררת בכל פעם שאני נזכר בזה.

הסצנה הטובה ביותר לחצי שנה: "אבל אף לא הייתי בתוכי", "יום נפלא". חואקין פיניקס, ועוד בחור, על הרצפה. אם שאר הסרט היה חצוף ומשעשע כמו הסצנה הזאת, הוא כנראה היה נהפך לסרט השנה שלי.

עיבודים וז'אנרים

A Wrinkle In Time - Golden Globes TV Spot (screen grab) CR: Disney

סרט הקומיקס הטוב ביותר: לא פעם, סרטי קומיקס הם במיטבם כאשר קשה לזהות שהם בכלל מבוססים על קומיקס, ו"סטאלין מת!" הוא עוד דוגמה מנצחת לעקרון הזה. מצחיק, אכזרי, שנון ופשוט נהדר.

העיבוד הספרותי הגרוע ביותר: כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כל כך לא מוצלח כמו "קמט בזמן" עם החלטות בימוי הזויות, תסריט לוקה בחסר ומעט מאוד נקודות אור בסרט מלא בעיות שלא מצליח אף פעם להתרומם. העובדה שהוא מבוסס על ספר לא רע בכלל רק תורמת לתחושת האכזבה הגדולה.

העיבוד הבימתי שכנראה היה צריך להישאר על הבמה: אני חושב שהייתי נהנה הרבה יותר מ"גזעיות" אם הייתי רואה אותו על הבמה. משהו בקיפאון של הדמויות, בדרך שהן מדברות, בדרך שבה רגעי השיא של הסרט מעוצבים פשוט מתאים יותר לבמה מאשר למסך, בראש שלי, ואני חושב שאם הייתי רואה אותו על במה הייתי ממש מתלהב ממנו – למרות שגם על המסך הוא בסך הכל די טוב.

ההמשך הטוב ביותר: "הנוקמים: מלחמת האינסוף" הוא פרק הפינאלה הממש מוצלח של עונה מותחת שמשאיר אותך סופר את הימים עד לחזרתה לאוויר ואת כל הצופים מדברים עליו באובססיביות עד אז, שזה נראה לי ההישג הכי גדול שהמשך יכול לקוות אליו.

הז'אנר המוצלח ביותר: "פדינגטון 2" ו"מעשה פלאים" הוכיחו שאפשר עדיין להפתיע ולחדש בז'אנר סרטי הילדים, וגם "משפחת סופר-על 2" הוא תוספת טובה לז'אנר. בחצי שנה האחרונה, הורים שלא רוצים לזלזל באינטליגנציה של הילדים שלהם קיבלו סרטים שהם יכולים לראות איתם בלב שלם, ואוהבי הקולנוע קיבלו סתם סרטים נהדרים לפנתיאון הקולנועי.

הז'אנר הבינוני ביותר: סרטי פשע רבי משתתפים – פעם זה היה דבר. כל שנה במאי צעיר ומבטיח היה מנסה להיות הטרנטינו הבא וליצור את ה"סנאצ'" או ה"ג'קי בראון" הבאים. אבל אז היה הפסקה של כמה שנים, ועכשיו האנשים שמנסים להחזיר את הז'אנר לא ממש מצליחים, אבל הם כן מייצרים תוצרים מעניינים: "מלון ארטמיס" שם את הז'אנר באווירה דיסטופית, ו"גרינגו" הקפיד לתת לכל דמות בעלת שתי שורות אפיון מלא ועמוק ואישיות, למרות שלא ברור למה. אף אחד מהם הוא לא יצירה פורצת דרך שצריך לראות עכשיו, אבל מדובר בסרטים מעניינים שטוב שהם קיימים.

הז'אנר הנכשל ביותר: משהו רע עובר על ז'אנר המד"ב/פנטזיה הבלוקבאסטרי. עם "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", "פרדוקס קלוברפילד", "אילם" ו"בהיר". היו כמה סרטים פחות גרועים בחצי שנה הזאת, אבל לא משהו שבאמת יעביר את הטעם המר שהרביעייה הזאת השאירה בפה.

סרט גיבורי העל הטוב ביותר שבו גורילה מפלרטטת עם הגיבור, וזה רחוק מלהיות הדבר הכי מוזר בסרט: "באטמן נינג'ה". "הפנתר השחור" מקום שני, אם מתגמשים בהגדרות.

שחקנים, במאים, דמויות ופרסים טכניים

Webp.net-resizeimage (4)

ההופעה השנתית הנהדרת של אנט בנינג שכולם התעלמו ממנה על שם כל ההופעות של אנט בנינג, למען השם: "כוכבים חיים לנצח". לא, ברצינות, מה אנט בנינג אמורה לעשות כדי שאנשים ישימו לב אליה? לצאת עם אנשי דג? לעשות יקום קולנועי של אנט בנינג? להילחם ברובוטי דינוזאור ענקיים? תנו לה כבר אוסקר, סעמק!

פרס "הפער בין הבימוי לתסריט הגדול ביותר": "צורת המים" נראה נפלא, נשמע נפלא, מעוצב נפלא והוא טיפשי נורא. שמישהו ישים בידיים של דל טורו תסריט של מישהו אחר, בבקשה.

השינוי הדרמטי ביותר לבמאי: הנה התיאוריה שלי לגבי "לחיות בקטן": פרנק קפרה השתלט על גופו של אלכסנדר פיין על מנת ליצור את הסרט האחרון שתמיד רצה ולא הספיק והסרט הזה הוא "לחיות בקטן", אחרת אין לי דרך להסביר איך הבמאי המיזנטרופ עשה סרט כל כך מלא באהבה, חמלה, ענווה ועם סוף כל כך מתוק.

פרס עיצוב המפלצות הטוב ביותר: תיקו – "הכחדה" ו"מקום שקט". לרוב, מפלצות בסרטים הוליודים הם עוד מאותו הדבר – חיקוי של חיקוי של משהו שראינו כבר. אבל השנה בבואי לתת את הפרס לעיצוב הטוב ביותר מצאתי שני מועמדים שאני ארגיש רע לקפח אחד על חשבון השני, כך שנראה שמשהו טוב קרה השנה בתחום. המפלצות של "מקום" היו מגניבות לחלוטין – הן בקונספט והן בביצוע והמפלצות של "הכחדה" היו מפחידות בצורה מקורית להחריד. מקומן של שניהן בהיכל התהילה של המפלצות הקולנועיות מובטח.

פרס שחקן המשנה הטוב ביותר: לוקאס הדג'ס, "ליידי בירד" ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". הוא פרץ לתודעה לפני שנתיים, ומאז הוא מספק הופעה משנית כובשת אחת אחר השנייה, בין אם זה בסצנה הטובה והמרגשת ביותר ב"ליידי בירד" (או לפחות המרגשת ביותר שלא כוללת יחסי אם-בת) ובין אם כבנה של מילדרד הייז ב"שלושה שלטים". אה וכמובן שפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר הולך לפרנסס מקדורמנד, כן? צריך אפילו להסביר?

שחקנית המשנה הטובה ביותר: אן האתאוויי, "אושן 8". "אושן 8" הוא כולו על טהרת הכיף, ואין דבר יותר כיף מהאתאווי בסרט. מצחיקה, קצת מטורפת, לא צפויה, צוחקת על עצמה ומרימה את הסרט הזה כמה וכמה רמות לעומת שאר חברות הקאסט המנומנמות שלה.

השחקן הטוב ביותר:  עקרונית אני חושב שאהבתי יותר את דנזל וושינגטון ב"רומן ג'יי ישראל,עו"ד" מגארי אולדמן ב"שעה אפלה", אבל ההופעה של וושינגטון די פרחה לי מהזכרון, לעומת זאת של אולדמן שאני חושב שאני עדיין זוכר את רובה, אז אני אלך עם אולדמן ונאום ה"מתי יש ומתי אין לנהל מו"מ עם נמר" שלו.

נספחים

Webp.net-resizeimage

האמא הגרועה ביותר: לא היה חסר השנה אימהות לא טובות, אבל מה יותר גרוע – ההתעללות ב"אני, טוניה" או הרשלנות ב"פרויקט פלורידה"? קשה להחליט, אז בוא פשוט נבחר בשניהן.

ההתעלמות המבאסת ביותר: אני יודע שאני לא לבד בהערכה שלי ללינקלייטר, אבל מדי פעם זה מרגיש ככה, והכתף הקרה ש"חברים לחיים" קיבל לא עזר לי לחוש פחות לבד בכל הנוגע לדבר. אני רק מקווה שהכתף הקרה לא יזרוק את לינקלייטר חזרה לחיק הפרוייקטים היותר גימיקיים שלו, כי אני נהנה מאוד מהרצף האחרון של הסרטים שלו.

הרפרנס הכי מכאיב: "שחקן מספר אחת" שלום. "ענק הברזל" הוא סרט שלם שיצא כנגד מלחמה ואלימות, והשימוש שלכם בדמות הראשית שלו בשביל שיילחם בקרב מגניב הוא יריקה בפרצופו של הסרט שאתם טוענים שאתם כה אוהבים. בברכת "תתאפסו על עצמם", יהונתן.

מסע השיווק הטוב ביותר: "דדפול 2" אני לא צריך להרחיב, כן?

הסיפור-בתוך-סיפור הטוב ביותר: ב"המפרנסת" יש סיפור מגניב ומעניין שעטוף בתוך סיפור פחות מגניב ופחות מעניין, ואני מודה שאני קצת מתבאס על כך שלא בחרו באולפני קרטון סלון פשוט להפוך את הסיפור הקצר לסרט ארוך ולזנוח את כל מה שקורה מסביב.

פרס הפתרון הכי מספק: "בית המזימות" הוא סרט שדי מוגבל לחובבי הז'אנר של תעלומות רצח, אבל פתרון התעלומה שלו – הן הדרך והן הפתרון עצמו, מעלה את הסרט רמה מהמתחרים שלו. לא הופך אותו למשהו שצריך לראות בקולנוע, אבל כן צפייה ביתית חביבה מאוד מאוד.

פרס הפתרון הכי פחות מספק: "באהבה, סיימון". בסופו של דבר, כשמגלים מה שמגלים בסופו של "סיימון", התגובה שלי הייתה משיכת כתפיים אפאטית. היו הרבה דברים טובים בסרט, אבל איך שהוא ניהל את התעלומה הראשית בבסיסו פשוט לא היה אחד מהם.

פרס ה"אולי לא היה צריך להיות שעתיים וחצי": נראה שנכון לעכשיו הוליווד יחסית נרגעה עם סרטי השעתיים וחצי שלה, אבל כנראה שהמסר לא הגיע לשוודיה, ולכן ל"הריבוע" יש בערך איזה חצי שעה-שעה שהיה אפשר להוריד בכיף בלי לפגום בשום דבר מהסרט. בעצם, זה כנראה היה רק משפר אותו.

פרסי הסרט 

Webp.net-resizeimage (4)

פרס המוערך-יתר-על המידה, מקצה הוליווד: "הפנתר השחור". אני יודע שבארץ הסרט התקבל בדעות יותר מעורבות, אבל יש מקומות בו עפו על הסרט הזה והתייחסו אליו כסרט הטוב ביותר של מארבל, אם לא סתם הסרט הכי טוב של השנה. הוא לא. הוא סרט מארבל אופייני עם צדדים חזקים וצדדים חלשים, וזה בסדר גמור.

פרס המוערך-יתר-על המידה, מקצה ארט האוס: "חוטים נסתרים". תקראו לי כשפול תומאס אנדרסון עושה קומדיות עוד פעם.

פרס ה"בסדר":  תיקו אחרון, נשבע: הן "אהבה חסרה" והן "העיתון" הם סרטים בסדר לחלוטין – בלי בעיות, עשויים היטב, עם הרבה דברים לטובתם אבל פשוט לא מאוד מעניינים. סרטים שזה מרגיש שמועמדות לאוסקר זה טיפ-טיפה גדול עליהם, אבל באמת רק טיפ-טיפה.

ריצוי המעריצים הטוב ביותר: "חי בסרט" הוא פחות סרט ויותר התענגות של היוצרים, השחקנים והצופים על "החדר" וטומי ויסו, וזה נהדר למי שמחפש בדיוק דבר שכזה וקצת מבאס למי שמחפש סרט.

ההפתעה הנעימה ביותר: לא רק שזה היה מפתיע כמה "לילה בטירוף" היה סרט מהנה ומעניין, זה מפתיע כמה הוא נחרט בזכרוני יחסית לסרט שחשבתי שעד עכשיו אני כבר אשכח ממנו לחלוטין.

הסרט החמוד ביותר: היו השנה סרטים על ילדים ועל דובים ועל עוד דברים חמודים אבל איכשהו הסרט הכי חמוד שראיתי הוא בכלל על שני מבוגרים, כל אחד עם הבעיות שלו, שמגלים שיש להם משהו משותף ב"על גוף ונפש".

ועכשיו, הפרס הגדול-  הסרט הטוב ביותר שראיתי בחצי שנה האחרונה: "I am a Fugitive from a Chain Gang" משנת 1932. השם ישמור, הסיום הזה עדיין מרסק לי את הנשמה כל פעם שאני נזכר בו.

אמממ, אוקיי,כן אבל מה לגבי הסרט הטוב ביותר ששייך ליבול סוף 2017-תחילת 2018: "הלילה קצר, לכי נערה" (The Night Is Short, Walk On Girl) [שהתמונה בראש הכתבה היא ממנו] אותו הכרתי בזכות ההמלצות פה בתגובות, מוכיח שיש עוד דברים מקוריים שנעשים באנימה, ולא רק חיקויים לג'יבלי או סדרות אקשן שמתחרות למי יש את הקונספט הכי מטורף. מומלץ בחום.

אוקיי, אבל, כזה, הסרט הטוב ביותר בחצי השנה האחרונה שגם הופץ בצורה כלשהי בישראל:

Webp.net-resizeimage (5)"מחווה טיפשית וחסרת טעם". הסרט הטוב ביותר של נטפליקס מוכיח שחברת הסטרימינג עדיין לא יודעת מה בדיוק לעשות עם הסרטים שלה. מדובר בסרט שעם הדחיפה הנכונה היה יכול עדיין להיות חלק משמעותי מהשיחה על סרטי 2018, או אפילו מתחרה באוסקרים של 2017 ובמקום זה הוא נדחק הצידה ללא זכר, וחבל. מדובר בקומדיה קורעת מצחוק, אחת מהביוגרפיות הקולנועיות הטובות ביותר, וסרט עם כמה מהטריקים הקולנועיים האהובים עליי של השנה וגם חוץ מזה הוא סתם סרט מאוד מוצלח של יוצר שאני מאוד אוהב.

ואחריו: 2. שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי, 3. סטאלין מת! 4. הנוקמים: מלחמת האינסוף 5. פדינגטון 2 6. 120 פעימות בדקה 7. על גוף ונפש 8. חברים לחיים.

מוזמנים למלא את הבחירות שלכם להופעות וסרטי החצי-שנה בטופס הזה וכמובן גם לשתף את הסיכומים שלכם בתגובות. נתראה עוד חצי שנה.