2020: סיכום חצי-שנה

מסכמים חצי שנה חריגה למדי.

ובכן, זאת בהחלט הייתה חצי השנה הקולנועית הכי לא-שגרתית שהייתה לנו כבר הרבה מאוד זמן. בהתחלה יצאו סרטים, ואז הם הפסיקו לצאת ואז מה שלא נדחה לשנה הבאה יצא ישר למדיה ביתית. אבל מסורת זאת מסורת, ועכשיו כשחצי מהשנה מאחורינו – בתקווה גדולה שהחצי הגרוע שלה – זמן לסיכום קצר של הסרטים שהיו לנו עד כה.


סרט האימה שהוא העיבוד הכי גרוע לקליפ של ניקלבק: "הספירה לאחור". היינו צריכים לחשוד שזאת תהיה שנה לא משהו כשהיא התחילה עם סרט על אפליקציה שמגלה מתי תמותו.

סרט האימה הכי טוב: "בלתי נראה". שעתיים של אצבעות תקועות בתוך משענות הידיים.

סרט האימה הכי גרוע: כנראה שלאף אחד מהאנשים שהגיעו ל"אי האשליות" לא הייתה פנטזיה שהוא יהיה סרט טוב.

הצילום הכי טוב: "1917". האם רוג'ר דיקינס יכול לחשוב על וואן-שוט שהוא לא יכול לצלם?

הסרט שהתמקד בדמות הלא נכונה: עם כל הכבוד לגברים המסוגננים של "הג'נטלמנים", היה שם פחות מדי מ"המאמן", הלא הוא קולין פארל. תנו לו סרט משלו, פחדנים!

סרטים ששכחתי ברגע שהתחילו הקרדיטים: "יום יפה בשכונה" ו-"ריצ'ארד ג'ול". הם לא היו גרועים או משהו, אבל אני גם לא זוכר מהם שום דבר.

הפסקול הכי מוצלח: בניגוד ל"יחידת המתאבדים", הפסקול של "ציפורי הטרף" הרגיש מתאים לסרט ולא כאילו העורך השאיר את הפלייליסט שלו פתוח על שאפל. כל סרט שהפסקול שלו כולל את "Barracuda" של להקת Heart כבר מקבל אצלי נקודת בונוס.

הנבל הכי מוגזם: חשבתי ש"בלאק מאסק" לועס-התפאורה של יואן מקרגור ב"ציפורי הטרף" הוא נבל מוגזם ומוחצן. ואז הגיע ג'ים קארי ב"סוניק", שגרם למקרגור להיראות מעודן כמו לורד אנגלי. בנוסף, סוניק עצמו מקבל את פרס המייקאובר הכי מוצלח, כי השנה הזאת גם ככה מספקת לנו מספיק חומר לסיוטים בלי מה-שזה-לא-היה.

הסרט שיגרום לכם לרצות להתקשר לסבתא, בלי קשר לקורונה: "הפרידה". אוף, למה יש פה נינג'ות שחותכים בצלים? אני גם ככה כבר בוכה.

השחקן שהכי משקיע: כמו לסרטים האחרים שלו פוסט-פוטר, גם ל "Guns Akimbo" של דניאל רדקליף יש פגמים בולטים. אבל אי אפשר שלא להעריך את רדקליף, שמתחייב ב-200% לכל אחד מהתפקידים האלה ותמיד כיף לצפות בו.

סרטים שיצאו באיחור של 20 שנה: גם "מיסי מסתבכת" וגם "בלאדשוט" נראים כאילו נכתבו בתחילת המאה ומישהו מצא פתאום את התסריטים שלהם באיזה חדר אחורי והחליט להפיק אותם.

המבטא הכי מוזר: נראה לי שגם בלשנים מדופלמים יתקשו להבין איזה מבטא בדיוק רוברט דאוני ג'וניור ניסה לעשות ב"דוליטל". אזכור של כבוד: טום הארדי ב"קפונה", שנשמע כמו גולום עם סרטן בגרון.

ההתחלה הכי גרועה של יקום קולנועי: "סקובי-דו!". בתור מישהו שאוהב את הסדרה המצוירת מגיל צעיר, תסלחו לי, אבל זה לא "סקובי-דו". זה כמו שתנסו להציג לדור חדש את "כשף האוויר האחרון" באמצעות הסרט של שאמלאן. ונראה לי שאפילו בו יש יותר קשר לחומר המקור.

סצינת הסיום הכי טובה: "ג'וג'ו ראביט". קשה לפספס עם דייוויד בואי, אפילו אם זה בגרמנית. ספוילרים למלחמת העולם השנייה (וגם לסרט).

סרט האנימציה הכי טוב: "מרגלים לא רגילים". אני יודע, גם אותי זה הפתיע, אבל הוא באמת מצחיק! ועם מסרים מוצלחים! ואיכשהו, נראה לי שיש בו אפילו יותר נצנצים מאשר ב"טרולים מסביב לעולם".

סרטים מפוספסים: אני לא חושב שהיו סרטים בולטים שרציתי לראות ולא הגעתי אליהם עדיין. כן אגיד שלא ראיתי שום סרט מקורי של נטפליקס בחצי השנה הזאת. הם פשוט נראו לא מעניינים, במקרה הטוב. מזל שיש דברים כמו "הרצפה היא לבה" שמצדיקים את התשלום החודשי שלי לשירות.

מהומה רבה על לא מאומה: "משחקי ציד". אם לעשות פרפרזה על טייווין לאניסטר, כל סרט שמכריז על עצמו כ"הכי מדובר של השנה" הוא ממש לא הסרט הכי מדובר של השנה, הקודמת או הנוכחית. עוד סרט מקושקש מבית היוצר של לינדלוף.

הסרט הכי אוברייטד: "יהלום לא מלוטש" לא הכניס אותי לחרדות, אלא בעיקר תקף ללא הפסקה את עור התוף המסכן שלי. במקום ציפרקלס, עדיף לצפות בסרט הזה עם אטמי אזניים.

סרטים שפחות מדי אנשים שמעו עליהם: מאוד חיבבתי מאוד את "Villains" ואת "Sweetheart". הראשון הוא סרט פלישה-לבתים עם תצוגות משחק מוצלחות. אל האחרון כדאי לבוא בלי לדעת הרבה מראש, ורק אגיד שיש בו את אחד השוטים האפקטיבים והמצמררים של החצי-שנה.

הסרט שאני הכי מצפה לו בחצי השני של השנה: עד לא מזמן התשובה שלי הייתה ברורה: "אמש בסוהו", החדש של אדגר רייט. אבל אז הוא נלקח מאיתנו ונדחה אי שם ל-2021. למרות כל הדחיות, עדיין יש כמה וכמה סרטים מסקרנים בעתיד הקרוב (בינתיים): "טנט", "מקום שקט 2", "וונדר וומן 1984". אבל  הסרט הבא שאני הכי רוצה לראות זה "לא זמן למות". סרטי הבונד של דניאל קרייג הביאו לנו גם חלק משיאיה של הסדרה, אך גם שפלים מאוד נמוכים. שירת הברבור של קרייג – בבימוי של קארי פאקונגה, האיש מאחורי העונה הראשונה הנהדרת של "בלש אמיתי" – גורמת לי לקוות שהוא יפרוש בסגנון, אבל נצטרך לחכות ולראות.

ההופעות הכי מוצלחות: יו ג'קמן ב"חינוך רע", מרגו רובי ויואן מקרגור ב"ציפורי הטרף", קולין פארל ב"ג'נטלמנים", סירשה רונאן ב"נשים קטנות", תומסין מקנזי ב"ג'וג'ו ראביט" ואליזבת' מוס ב"בלתי נראה".

הסרטים הכי הגרועים של 2020 עד כה:

5. "דוליטל" – אומרים שכל המוסיף גורע. אני לא יודע איך הסרט הזה נראה לפני כל ההשלמות והשינויים שעשו לו, אבל משהו אומר לי שהם לא שיפרו אותו.

4. "אי האשליות" – סרט שלא החליט אם הוא רוצה להיות נטו אימה או קומדיה שחורה, ובגלל הוא יצא לא מפחיד ולא מצחיק. פשוט גרוע.

3. "קפונה" – סבבה, ג'וש טראנק, רצית להראות את הגנגסטר המפחיד הזה בימי הדמנציה שלו, אבל באמת היינו צריכים שתי סצינות שלו מחרבן במיטה?

2. "ארטמיס פאול" – מהסרטים שגורמים לו לתהות אם צריך לנזוף בעורך על העבודה הגרועה שעשה או לתת לו צל"ש על שעשה את מיטב יכולתו עם החומרים הגרועים שקיבל.

1. "בלאדשוט" – לא שהציפיות שלי מפרוייקטים של וין דיזל גבוהות מלכתחילה, אבל בערך כל סצינה שניה בסרט הזה גרמה לי לגלגל עיניים או להיאנח מייאוש. פשוט שום דבר לא עובד.

הסרטים הכי טובים של 2020 עד כה:

5. "מרגלים לא רגילים" – לא חשבתי שאדרג ברשימה כזאת סרט שבו וויל סמית' מדבב יונה, אבל זאת 2020 בשבילכם.

4. "1917" – אם יש גן-עדן, ככה הוא מצולם.

3. "הפרידה" – כי למה לתת מועמדויות לאוסקר לסרטים טובים, אנושיים ומרגשים כשאפשר לתת אותם לכדורי שינה כמו "האירי" ו"היו זמנים בהוליווד".

2. "ציפורי הטרף והארלי קווין המהממת" – סרט הקומיקס הטוב של חצי-השנה, ולא רק בגלל שיצא רק אחד נוסף. כיף חיים. כמו כן, זה הסרט היחיד שהלכתי לראות פעמיים בקולנוע בחצי השנה הזאת.

1. "בלתי-נראה" – פעם בכמה זמן, בין כל סרטי הג'אמפ-סקיירס וכאלו עם פוטנציאל מבוזבז, מגיע סרט אימה טוב באמת. ומבחינתי זאת סיבה למסיבה.

זהו לבינתיים, מוזמנים לכתוב בתגובות את ההתרשמויות שלכם מחצי השנה הקולנועית שהייתה לנו. נקווה שהחצי השני שלה יהיה נורמלי יותר ונפגש שוב בסיכומי השנה!