ובזאת תם לו פרויקט סיכום שנות התשעים באתר, פרויקט שבהתחלה חששתי שיהיה דל ואז איכשהו המשיך לגדול ולגדול עד שנראה שהוא יצא מכל פרופורציה. אני בטוח שיש כאן לקח, אני פשוט לא בטוח מהו.
זה הזמן להודות לקסם שעזר עם גרפיקה, ללימור, שני וורד שעזרו עם עריכה, למתן, אור, יצחק ורם שעזרו עם הקמת דפי הסרט לכבוד הסקר, ולכל המגיבים, המצביעים והקוראים הנסתרים שהפיחו חיים בפרויקט. לשאלה המתבקשת ("מה עם פרויקט שנות השמונים?") אשיב שכרגע זה לא על הכוונת, אבל נכון לעכשיו שום דבר לא על הכוונת חוץ מלהתחיל להתכונן לסיכום השנה שמתקרב בצעדים נאים, וגם לחזור לשגרה אולי קצת פחות עמוסה באתר (2-3 כתבות ביום זה… הרבה).
בכל מקרה, הנה כל הכתבות, ביקורות, וסקרים שהיו במהלך הפרויקט, במקרה שפספסתם משהו:
גולת הכותרת (לפחות מבחינת השקעה) הם הסקרים שהרצנו באתר: מהשאלה "איזה סרטים צריכים להיות בסיכום", דרך המוקדמות, פינת "הסרטים שכמעט והגיעו לגמר" ועד ל10 ההופעות והסרטים שנבחרו לעלות לגמר. הזוכים, למי שלא עקב: רובין וויליאמס על הופעתו ב"אלאדין", ו"ספרות זולה".
בגזרת הביקורות, התחדשנו בביקורות על "תמי והטי-רקס", "החבר'ה הטובים", "גברים בשחור" ו-"רעב מוטרף".
בגזרת המאמרים היותר מעמיקים, רז גרינברג התחיל מסע בסרטי המד"ב של שנות התשעים עם צמד הסרטים שאנדרו ניקול כתב ("המופע של טרומן" ו"מה קרה בגאטקה"), אלינה גולמברג הסתכלה על ההצלחה של "טיטניק" מנקודת מבט לא של איכות הסרט, אלא של איכות היח"צ, אור ענבר הסתכלה על הקריירה של מג ראיין בעשור הרומנטי בחייה ונעמה רק סקרה את ההיסטוריה של האנימציה האמריקאית בשני חלקים (ובלי סרטי דיסני).
בגזרת הרשימות, זוהר נתן מבט מקיף על 1999 ובחר את עשרת הסרטים הטובים של אותה שנה מוצלחת, רם בחר 8 סרטי אנימה שכדאי לכם לראות (ושאינם של ג'יבלי), צוות האתר בחר את הסרטים האהובים עליו מהעשור, ולבסוף אני (כלומר, יהונתן צוריה) ניסיתי לצמצם את העשור ל-66 רגעים.
אז לסיכום הסיכומי ביותר: שוב תודה מעומק ליבי לכל מי שלקח חלק בכל צורה שהיא, וניפגש בפעם הבאה שנעשה משהו שכזה.
תודה רבה רבה לכל הכותבים והמגיבים!
פרויקטים כאלה הם בדיוק הסיבה שזה האתר האהוב עליי.
ואולי אחרי חופשת לידה ארוכה של הכותבים, תחשבו על לעשות גם פרויקט שנות ה80;)
קודם כל, זה היה מעולה. לפתוח את האתר בנסיעה הביתה (אני לא נוהג, תירגעו) ולקרוא על כל כך הרבה סרטים – זה עשה לי כל יום.
נושא שמרתק אותי ואני מאוד אשמח לראות פרויקט עליו – סינדרלות. סרטים שאף אחד לא ייחס להם יותר מדי משמעות ואיכשהו הפכו לאייקונים (הסרט הטרי ביותר שעונה על ההגדרה הזאת הוא, איך לא, לוקה). זה מרתק אותי, ואני בטוח שאני לא היחיד.
הגדרה קצת חמקמקה, בסך הכל
כלומר, אפשר לשים לה גם תנאים "אובייקטיבים", אבל האם, נניח, "אור ירח" הוא סינדרלה (כי מי ניחש שהוא יזכה באוסקר ב-2016)? האם באמת "לוקה", סרט של אחד מהאולפנים הגדולים ביותר הוא "סרט בלי יותר מדי משמעות"?
אני לא פוסל, פשוט השאלה "מה זה בדיוק סרט סינדרלה" היא נראית לי קצת לא ברורה.
לא יודע מה זה משמעות לא משמעות. אבל לוקה סינדרלה?
נכון לא היה לו שיווק דיסני קלאסי, לאור המצב, ובכל זאת דיסני.
סינדרלה זה אולי יותר שני דברים- סרטים שלא שמעו עליהם בקושי אבל ממש הצליחו בסוף.
או סרטים שלא קיבלו כבוד שיצאו אבל הצליחו לאחר שנים(נניח דוני דארקו)
כמובן שזה עדיין חמקמק וזו רק הגדרה שלי
נגיד את זה ככה:
האם מישהו ציפה מלוקה להיות מה שהוא? אני זוכר איך שחטו אותו באתר הזה בגלל העלילה/טריילר/אנימציה לפני שהוא יצא.
לגבי אור ירח (אני מצטער, moonlight הרבה יותר טוב), הוא עדיין היה משהו גדול. ברור שאף אחד לא ציפה לאוסקר, אבל אנשים לא ציפו ממנו להכניס עשרה אנשים בהקרנות כששניים מהם בכלל חשבו שזה הסרט החדש של מארוול.
אולי כדאי ללכת על דברים כמו התקציב (פחות מחמישים מיליון או משהו כזה) ולהסתכל על סרטים שהפכו לשיחת היום.
לא יודע
סרט שהטריילרים שלו לא היו משהו ואז התברר שהוא להיט זה לא ממש איך שהייתי מגדיר "סינדרלה", בייחוד שהוא מגובה בהפצה עצומה ובגב של דיסני. אני יכול לראות את זה תופס על דברים כמו "זרים מושלמים" (נניח) או להיטים אחרים "מפתיעים", אבל "לוקה"? אנשים קצת היססו בשלב הטריילר והתאהבו איך שיצא.
ראיתי הרבה יותר מסתם היסוסים.
וחוץ מזה, לוקה הוא סינדרלה בגלל עוד סיבה – מדובר בשחקנים שעושים את סרט האנימציה הראשון בקריירה שלהם (ברמן, גרייזר וטרמבלי לא עשו סרט אנימציה עד אז) בלי במאי לידם (אגב, אם השחקנים האלה הם העתיד של הוליווד אז אני רגוע), האנימטורים עבדו מהבית בלי הנחיה מקרוב, וגם לגבי הגב של דיסני אני לא ממש בטוח, פיקסאר נתנו לקאסארוזה חופש אומנותי, לא יפתיע אותי אם יתברר שהיה לזה מחיר.
גם ההפצה של לוקה לא היתה כל כך גדולה. בישראל הוא יצא בקולנוע, כן, אבל לא מעט מדינות אחרות נאלצו לחכות הרבה בשבילו, ובצפון אמריקה הוא יצא רק למי שרצה לשלם מנוי חודשי במקום לקפוץ לבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריו.
גם הקידום שלו לא היה רציני. מעבר לשטויות שהלכו בטוויטר של קאסארוזה (הנאה מובטחת) לא היה משהו. לא היו ראיונות בתוכניות אירוח, אלא רק למבקרי קולנוע נבחרים שהעלו הכל ליוטיוב שניה אחר כך. גם בעמודים של השחקנים אין הרבה התייחסות מעבר לטריילר וחצי. נראה שזה היה סרט של "תעשה את האנימציה איך שבא לך. אם זה עובד זה שלנו, אם לא – הכישלון עליך." ספק אם מישהו בפיקסאר הסתכל על התסריט ואמר לעצמו שזה מביא הצלחה גדולה.
אבל מאיפה הקביעה שלוקה זכה ל״הצלחה גדולה״?
כמו שכתבת, הוא שוחרר בארצות הברית רק לדיסני פלוס, מה שהביא לכך שהרווחים שלו הם פחות מ-50 מיליון בכל העולם, שזה לא נתון שמעיד על הצלחה גדולה.
האם יש מידע על מידת הצלחת הסרט בדיסני פלוס?
וגם אם כן, האם זה נתון שניתן להשוות להצלחה רגילה של סרט בקולנוע? (יש הרבה אנשים שלסרטים מסויימים לא ילכו לקולנוע וישלמו על כרטיס במיוחד בשביל הסרט, אבל אם זה כבר נמצא בסטרימינג שהם כבר מנויים אליו אז הם כן יצפו בבית)
אני פשוט מנסה להבין מאיפה הקביעה הנחרצת שלוקה זכה להצלחה גדולה?
פה באתר, לדוגמא, הדיבור היחיד שראיתי על הסרט עסק בסוגייה אחת ספציפית (״האם זה סרט להט״ב?״) והייתי מצפה שעל סרט כל כך מצליח יהיו יותר תגובות בשבח הסרט ולא רק דיון על נקודה ספציפית הנוגעת לסרט.
ולמען האמת, התחושה שלי, היא שבכל מרחבי הרשת הסרט עשה רעש באותה סוגייה ספציפית (האם מדובר בסרט הגאה הראשון של פיקסאר? האם אלו הדמויות הגאות הראשונות בפיקסאר?) ותו לא.
לשבור את הקרח, לדוגמא, גם עורר דיון דומה (האם אלזה היא לסבית? האם השיר let it go זה שיר על יציאה מהארון?), אבל שם זה היה רק חלק מהדיבור הנרחב על הסרט בכל מקום. פה, לעומת זאת, מרגיש לי שזה הדיבור היחיד על הסרט והסיבה היחידה שנראה שהסרט מצליח.
השאלה היא האם דיבור על נושא אחד בנוגע לסרט זה מדד להצלחה גדולה של סרט? אם הסרט עורר דיון בנושא כלשהו, זה אומר בהכרח שהוא הצליח?
אני ממש לא חושב שלוקה מסתיים כאן
אם סרט שהוקלט בארונות בגדים דרך הזום בלי שהקאסט שלו נפגש אפילו פעם אחת מסתמן כמועמד רציני לאוסקר הוא סינדרלה מבחינתי.
לגבי הדיונים עליו, ראיתי לא פחות שרשורים על האנימציה ועל האלתור ועל העלילה ועל כל דבר שתרצה. שחקנים ובמאים בקנה מידה רציני מפרגנים לו בכל הזדמנות ויהונתן בעצמו כתב עליו שמדובר בסרט הכי טוב של פיקסאר בעשור האחרון.
האם לוקה הוא הצלחה מטורפת? לא. אבל אני משוכנע שהוא הצליח הרבה מעבר לרף שפיקסאר הציבו לו.
הוא מסתמן כמועמד רציני לאוסקר כי הוא הסרט היחיד של פיקסאר השנה
האם הוא היה מצליח להסתמן כמועמד רציני לאוסקר אם בתחילת הסרט היה מופיע לוגו של דרימוורקס? אני לא בטוח.
ומה אם הוא היה יוצא ביחד עם עוד סרט יותר מצליח של פיקסאר, האם גם אז הוא היה מסתמן להצליח באוסקר?
משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות קיבל ביקורות יותר חיוביות והיה הגיוני שהדיבור יהיה על זכייה אפשרית שלו באוסקר ולא של לוקה, ולמרות זאת אנשים מעדיפים להמר על זכייה של לוקה. למה? כי זה הסרט היחיד של פיקסאר השנה ולאוסקר יש נטייה ברורה להעדיף את סרטי פיקסאר.
כך שזה שהסרט מסתמן כמועמד רציני לאוסקר, לא בהכרח מעיד על הצלחה, אלא יותר מעיד על היכרות רבת שנים עם הטעם של שופטי האוסקר ונטייתם להעדיף סרטים של פיקסאר על פני סרטים מאולפנים אחרים.
ואגב, הקורונה היא לא עסק חדש, היא פה כבר כמעט שנתיים
ההשפעות של הקורונה חלו על כל עולם הקולנוע ולא רק על לוקה.
על לא מעט סרטים מהתקופה האחרונה, במיוחד על סרטי אנימציה, עבדו הרבה מהבתים, כך שזה ממש לא דבר מיוחד שכבר גורם להצלחה להיות ״סיפור סינדרלה״.
ובכלל, מה כל כך מיוחד בזה ש״הקאסט לא נפגש אפילו פעם אחת״? אנחנו הרי מדברים על סרט אנימציה ולא על לייב אקשן. בדרך כלל בסרטי אנימציה השחקנים לא מקליטים ביחד ולפעמים אפילו לא פוגשים האחד את השני עד שמגיע העת לשווק את הסרט. כך שאני באמת לא מבין מה מיוחד בזה.
קודם כל אני אומר שאני מגיב לשתי ההודעות שלך.
לגבי האוסקר – let's face it, זה לא סרט פיקסאר. זה פשוט לא. זה סרט שפיקסאר שמו בו קצת מהכסף שלהם, אבל הבחירות שנעשו בו לא קשורות לאולפן בכלל.
לגבי הקורונה – נכון, לוקה הוא לא הסרט היחיד שזה קרה לו, אבל אני חושב שהוא מקרה מאוד קיצוני. לא יצא לפניו וכנראה שגם לא יצא אחריו סרט שהוקלט בארונות בגדים.
לגבי המפגש של הקאסט – תתפלא, אבל ברוב סרטי האנימציה המדובבים נפגשים, מדברים על ההתרשמות שלהם מהעלילה, על איך הם מדמיינים את הסרט, איך הם חושבים שהדמויות שלהם ישפיעו על הצופים ועל כל מה שקשור לזה. חוץ מזה, אתה עצמך אמרת – לא נפגשים עד לשיווק. הקאסט עדיין לא נפגש, וכנראה שגם לא ייפגש בקצב הזה.
אף אחד מהמאפיינים האלה לא הופך את לוקה לסינדרלה לבדו, אבל אני חושב שההתלכדות של כולם היא זאת שעושה את ההבדל.
זה סרט פיקסאר לכל דבר ועניין
אין לי מושג מאיפה החלטת שזה לא ממש סרט פיקסאר.
מכל בחינה אפשרית, מדובר בסרט פיקסאר לכל דבר ועניין.
אתה יכול להגיד שבעיניך הוא שונה מסרטי פיקסאר האחרים, זכותך, אבל זה לא אומר שזה נמצא בקטגוריה נפרדת בשום צורה.
התקציב, קבלת ההחלטות, אופן ההפקה, הכל היה פיקסאר בצורה הכי רגילה שיכול להיות.
זה שזה נעשה בעבודה מהבית זה רק בשל הקורונה (גם חלק מנשמה, אגב, הופק מהבתים), אבל עדיין ההפקה נעשתה בדיוק באותה הצורה, רק שבמקום שאנשים יבואו לאולפן, הם עשו את העבודה מהבית תוך שימוש בשיחות זום.
אז למה שזה לא יהיה בקטגוריה של סרטי פיקסאר?
לגבי העניין עם הארונות בגדים: מה זה בכלל משנה?
מיילא אם זה היה נשמע שונה ואז עוד אולי ניתן היה לטעון שסרט עם סאונד בעייתי שכזה לא הגיוני שיצליח. אבל בתכל׳ס, אני לא שמתי לב לשום דבר מיוחד בסאונד, כך שאני לא רואה איך דבר כזה אמור להשפיע על מידת ההצלחה ברמה כזאת שכשהסרט מצליח זו הפתעה מטורפת.
ובכלל, השימוש בארונות היה בסך הכל כדי ליצור מרחב הקלטה ביתי, זה ממש לא ביג דיל.
ולגבי מפגש של הקאסט: אני עצמי שמעתי על כמה וכמה סרטי אנימציה בהם השחקנים העידו שלא פגשו כלל את מי ששיחק לצידם.
אבל גם אם כן, למה זה בכלל משנה?
למה המשחק אמור להיות גרוע רק כי השחקנים לא נפגשו האחד עם השני?
ובכלל, אני די בטוח שהם שוחחו בזום ביחד, אחרי הכל אנחנו במאה ה-21 ולא צריך להיפגש פיזית כדי להיפגש.
סורי, אבל ממש לא הצלחתי להבין את ההיגיון שלך כלל.
לא הצלחתי להבין איך זה לא נחשב ממש לסרט של פיקסאר, לא הצלחתי להבין איך דברים שוליים כמו העובדה שהשחקנים הקליטו בביתם או שהם לא נפגשו אמורים היו להפוך את הסרט בהכרח לכישלון ולא הבנתי איך כל כך ברור שהסרט היה הצלחה מטורפת כשהרווחים בקופות היו עלובים (ואין מידע לגבי כמות הצפיות בדיסני פלוס) והביקורות היו טובות בסך הכל אבל לא ברמה שהיא מי יודע מה ביחס לאולפן כמו פיקסאר (סרט של סוני אנימציה הצליח השנה בביקורות יותר מלוקה של פיקסאר. אם כבר, אז זה אמור להיות ״סיפור סינדרלה״).
אבל דבר אחד הוכחת: אין דרך להגדיר בצורה ברורה ומוסכמת מה זה ״סרט סינדרלה״ ולכן כנראה שאי אפשר לעשות פרוייקט כזה.
יאללה מההתחלה: לפי קאסארוזה, כל הבחירות בסרט היו שלו בלבד. נקסט.
לגבי העניין עם הארונות – לא, זה נעשה ככה בגלל שבארון בגדים יש את האקוסטיקה הכי טובה שאפשר למצוא בבית, ומה לעשות, השחקנים היו נעולים בבתים.
הלאה, המפגש של הקאסט – להגיד שיש סרטים שבהם השחקנים לא נפגשו לא מוכיח כלום. מה שאמרתי זה שרוב הסרטים עושים את זה, וזאת נורמה. זה גורם לכימיה יותר טובה בין השחקנים, וגם מעיד על אכפתיות של האולפן. הם לפיקסאר באמת היה אכפת מהסרט הזה, הם היו מוצאים הפוגה בין הגלים להפגיש את הקאסט. הם לא עשו את זה.
בשורה התחתונה: אף אחד, לא האולפן, לא המפיץ, לא השחקנים, לא הבמאי, אף אחד לא חשב שהסרט הזה יגיע לאן שהגיע. כל מה שהבאתי היה בשביל להראות שכולם חשבו שזה יהיה סתם סרט אנימציה דרג ב' בואכה ג'. סוף.
נתת פרטים נחמדים על הסרט
אף אחד מהם לא כזה שמייחד את הסרט מאחרים. לדוגמא, שימוש בארונות הוא נפוץ כשאי אפשר להגיע לאולפן (שאל את רד פיש).
הדבר האחד שעשית הוא לגרום לי לרצות לצפות בו עם הילדים!
רדפיש עושה פודקאסט בישראל, זה סרט של פיקסאר
אבל שוב, הטענה שלי היא שהמכלול הזה הופך את לוקה לסינדרלה.
בכל מקרה, תצפה בו. הנאה מובטחת.
וגאס
בטח שיש דרך.לדעת מהו סרט סינדרלה
לבדוק את הלייו עליו בווגאס לפני היציאה ולהשוות לתוצאה. הכי מובהק ומתמטי
כל עוד זה לא עיבודים של האגדה של סינדרלה אז סבבה
נראה לי יש איזה 50 עיבודים 'מודרניים' (סינדרלה: אבל היא ילד/די.ג'יי./קאבויי/עז/מחזמר) הסרט בעשור האחרון, חצי מהם של ערוץ דיסני. אם אני אראה עוד טריילר קרינג'י אחד של הסרטים האלה אני אדקור מישהו עם נעל זכוכית…
וואוו זהו הוצאתי את זה מהמערכת תודה שהקשבתם
לא סיפרו בדיוק (כאן?) שגל גדות היא האמא החורגת החדשה?
חשבתי שהוא מתכוון לעיבודי סינדרלות, וזה אמנם מאוס אבל גם תופעה כל כך מוגזמת שבטוח יש משהו מעניין להגיד בנושא.
אה שיט, זו הסינדרלה השניה
עמך הסליחה, הן מידי פעם מתערבבות לי
זה היה אינטנסיבי ומרתק. תודה.
(ל"ת)
לב אמיץ
ישר כח על כל ההשקעה. רק מוזר מאוד שאחד הסרטים הגדולים של שנות ה-90 שגם זכה באוסקר הסרט הטוב ביותר לא זכה להתייחסות בפרוייקט הזה. הייתי שם אותו לפחות בטופ 3
מודה שבמקור חשבתי שיהיו לו קצת יותר מעריצים
אבל נראה שבאמת המייקאובר של מל גיבסון מחק את הזכרון הטוב מהסרט הזה (…שאני לא אהבתי באף שלב. אבל זה אני).
לב אמיץ
מייקאובר זו לא סיבה סבירה, לדעתי, לפגיעה בערך של סרט. זה לא קיטריון משמעותי. שטחי מדי.
לא יודע אם זאת סיבה סבירה או לא
וגם לא יודע אם זאת באמת הסיבה – אבל כן אגיד שזה לא משהו שאנשים עושים (ממה שהבחנתי עד כה) במודע. כלומר, זה משהו שבא מהבטן – ולא מהראש. ועל זה אפשר להתפלסף ולהתנצח ולדון ועוד ועוד, אבל בשורה התחתונה תחושת בטן היא תחושת בטן. ומי שיכול לראות את לב אמיץ (או נשק קטלני או שלל סרטים אחרים) בבטן רגועה יכול, ומי שכל השנים האחרונות של גיבסון החמיצו לו את הנושא לא יכול ואין הרבה מה לעשות לגבי זה. מדי פעם אפילו אותו אדם יצליח לעכל מעשים נוראים של אדם אחד ולא של אדם אחר. זה (שוב, ממה שראיתי עד כה) פחות שכלתני משהיינו רוצים שזה יהיה.
אני חושב שזמן לא עושה טוב לפופולאריות של אופוסים היסטוריים
טיטאניק לא נכנס לרשימת ה-55, רוקד עם זאבים זוכה האוסקר אפילו לא נכנס לסקר (איך זה קרה?), ונראה לי שגם גלדיאטור (שאני חושב שהיום הוא יותר מוערך מ"לב אמיץ"), שיצא ב-2000 ולכן לא הופיע לא היה מצליח בסקר כזה.
היה סקר כזה, גלדיאטור הגיע למקום ה-23.
https://www.fisheye.co.il/00s_poll/
אני אישית הצבעתי גם לטיטניק וגם לגלדיאטור. יכול להיות שאני בדעת מיעוט אבל כשאפוס היסטורי נעשה כמו שצריך אין הרבה אירועים קולנועיים שיכולים להתחרות בו.
ישר כוח
ותודה רבה לכל צוות האתר על ההשקעה. ❤