250 הערות על רשימת 250 הסרטים של ימד"ב: מקומות 36-70

חייזרים, רובוטים, נאצים, קעקועים, עכבישים ועוד ברשימת הסרטים של ימד"ב.

אנו ממשיכים עם סקירת רשימת ימד"ב (חלקים קודמים כאן, כאןכאןכאן וכאן). ואנחנו רגע לפני סיום הרשימה, עם סרטים מכל העולם (אבל בעיקר מאמריקה) ומכל הזמנים. ומתחילים דווקא עם צמד סרטים שנכנסו לרשימה בין הפוסט הקודם לפוסט הזה. שימו לב שאומנם אין ספויילרים מפורשים בטקסט, אבל בהחלט חלק מההתייחסויות כוללות אזכור דברים כמו העובדה שיש לסרט סצנה מסוימת או טוויסט או דברים דומים.

192. להיות או לא להיות (1942)

"להיות או לא להיות" הוא קומדיה שחורה על כיבוש פולין בידי הנאצים. מעניין להשוות את הסרט עם "קזבלנקה" (שאליו נגיע עוד רגע): בזמן שריק ואילזה הפכו לקלאסיקה רומנטית על הצורך בהתנגדות למשטר הנאצי אפילו במחיר של הקרבת הרגשות, מריה וג'וזף עשו צחוק מכל העסק, כאשר העסק הוא בעיקר "הנאצים". במידה מסוימת, מדובר באב קדמון לסרטים של מל ברוקס (או לכל הפחות: השפעה עצומה עליו ועל סרטיו), ולכן לא פלא שברוקס ישתתף ברימייק (פחות טוב) של הסרט בשנות השמונים.  

71. אנאנד (1971)

"אנאנד", עד ממש לאחרונה, היה סיפור מעניין: לאחר הצורך שעלה בהנהלת ימד"ב למצוא פתרון לסרטים ההודים ברשימה, שהתחילו להתרבות אפילו יותר ממה שיש ברשימה כעת, הם עשו את רשימת "הסרטים ההודים הכי טובים, עכשיו תעזבו את הרשימה האמיתית שלנו". היה אפשר לצפות שבמקום הראשון שלה יהיה אחד מהסרטים ההודיים מרשימת 250 הסרטים הטובים ביותר – אבל במקום זה היה את "אנאנד"; מעין "הסרט ההודי הכי טוב עבור הודים", בניגוד לסרטים ברשימה שהיו "הסרטים ההודיים הכי טובים עבור קהל מעורב". אבל עכשיו נראה שזה מאחורינו, והוא הצטרף ל-250 הסרטים הטובים ביותר. 

ואיך הסרט עצמו? דרמה נחמדה ומרגשת נגד כימותרפיה. כלומר, לא ספציפית כימותרפיה, אבל בכלליות בעד חיים קצרים ומלאי מרץ ולא בעד תרופות שיכולות אולי לחסל את המחלה שלך אבל להחליש אותך תוך כדי. אני עדיין מעדיף את "3 אידיוטים", אבל נחמד לראות ברשימה סרט הודי מלפני שנות האלפיים.

70. הנוקמים: סוף המשחק, בימד"בית: ה'נוקמים: סוף המש'הק (2019)

הנה מה שנחמד בכמות הסרטים של מארוול ברשימה הזאת: היא בדיוק הכמות הנכונה. 2 סרטים  וחצי ("שומרי הגלקסיה" עדיין מתנדנד, תודה ששאלתם) מתוך הפרויקט השאפתני שאורך למעלה מ-20 סרטים זאת הכמות המדויקת ברשימת "250 הסרטים הכי טובים". אבל יותר מזה: אלה גם הסרטים הנכונים. אפילו אם יש למארוול סרטים טובים בהרבה (נגיד, "השיבה הביתה" או "חייל החורף"), "סוף המשחק" הוא הנציג של כל הסאגה המטורפת הזאת. ומה, לא תשימו את ההישג הזה ברשימת 100 הסרטים הכי טובים?

69. עד התביעה, בימד"בית: עד ה-תבי'ע (1957)

לא היה שום סיכוי בעולם שאני לא אוהב את הסרט הזה. אגאתה כריסטי ובילי ויילדר בסרט אחד? איך אני אמור טכנית לשנוא אותו? רגע, וגם מרלין דיטריך משחקת בו? איך לעזאזל אני אמור לחשוב שהוא פחות ממושלם? אין דרך כזאת. וזה אכן סרט שהוא פשוט מושלם – אפילו אם אהבתי יותר ספרים אחרים של כריסטי וסרטים אחרים של ויילדר, המפגש ביניהם מעולה, מגניב ומותח ובעיקר – מומלץ.

68. שבעה צעדים (2003)

כמו "לב אמיץ", ל"שבעה צעדים" הגעתי בגיל הנכון, בזמן הנכון: כולי מוכן להישטף במגניבות והקיצוניות שכולם תיארו ולזמר את זמר ה"דרום קוריאה" שכולם מזמרים. ואז… כלום. כן, הפטיש, והתמנון, והגילוי, והסיום, וההכול – אבל פשוט כלום. הסרט הזה לא עניין אותי. לאחר שגיליתי דווקא כמה סרטי דרום קוריאה שעשו את האפקט שהיה אמור לעשות "שבעה צעדים", חשבתי אולי שזה הבמאי, אבל לא: אני חולה על כמעט כל סרט אחר שפארק צ'אן ווק עשה. בקיצור – אין לי מושג. 

מה שכן, אם אנחנו פה: הסרט הזה הוא אחד העיבודים הכי מרשימים שנעשו, ולו רק בגלל שהוא לוקח מקור ספרותי (כלומר, קומיקסי) מטומטם ומגוחך לחלוטין וגורם לו לעבוד ברצינות כמותחן. ורק על זה מגיע לו כל הכבוד. 

67. ד"ר סטריינג'לאב (1964)

אין לי ספק שיש אנשים שממש צוחקים מ"ד"ר סטריינג'לאב", אבל עבורי הקומדיה בסרט הזה היא יותר כזאת של אנשים אומרים לעצמם "הו! כמה שנון" בטון מרוצה מעצמו. אני לא חושב שזאת הייתה הכוונה המקורית, אבל התוצאה היא שצפייה ב"סטריינג'לאב" היא פחות "מרתון צחוק בלתי נגמר" ויותר מרתון הנהונים כבדי ראש. וזה לא שיש לי בעיה עם קומדיות ישנות – אני עדיין יכול להיקרע מצחוק מהאחים מרקס או סרטים אחרים של שנות השישים או לפני. אבל כאן, אלה בדיחות שאני מעריך, מבין, וחושב שהן טובות – אבל פשוט אף פעם לא ממש צוחק מהן.

66. הנסיכה מונונוקי (1997)

כן, כן, כן, חד משמעית כן. אחד מסרטי האנימציה היפהפיים והמגניבים והמרתקים ביותר שנעשו.

65. ספיידרמן: ממד העכביש, בימד"בית: ספיידרמן: ממד ה'עכביש (2018)

כן, כן, כן, חד משמעית כן. אחד מסרטי האנימציה היפהפיים והמגניבים והמרתקים ביותר שנעשו, ויש בו גם עכביש שננשך על ידי חזיר רדיואקטיבי, מה שנותן לו יתרון על פני התחרות מיפן.

64. שדרות סאנסט (1950)

"שדרות סנסט" קצת רודד עם השנים לכמה רגעים של גלוריה סטיינהם במלוא תפארתה, אבל הסרט הזה הוא יותר ממחרוזת ציטוטים ומחוות: הוא סרט אפל מאוד, שעובד. הוא אפל לא רק בגלל האלימות או מערכת היחסים הדפוקה שיש בו, אלא גם בגלל ההתבוננות על הדעיכה וההתמודדות איתה. היו סרטים על זקנה גם לפני כן ואחרי כן, וגם סרטים על כוכבים שמנסים לשחזר את תהילתם, אבל אף אחד מהם לא הצליח לתפוס את האנרגיה המאגית של "שדרות סנסט". היי, אולי הרימייק המוזיקלי עם גלן קלוז יצליח. כלומר, כנראה שלא. אבל אולי.

63. וול-אי (2008)

מיקומו כאן מציב את "וול-אי" כסרט הטוב ביותר שפיקסאר עשו (בתגובות של הרשימה הקודמת רשמתי בטעות שזה "קוקו". מצטער). זאת עמדה נכונה, יציבה ומוצלחת. כלומר, אני דווקא איש של "רטטוי", ושמעתי מספיק ביקורת לגיטימית ולא לגיטימית בשביל שאני אוכל לראות מאחורי אותו קסם ראשוני של הסרט, אבל בכל זאת, (ולמרות שמהרגע שאומרים לך "אוקיי, אבל וול-אי ואיב הם לא זוג צעירים חנוני וודי אלן דיאן קיטון שנות השבעים, אלא רובוט זקן ופרוורטי ומודל חדש ונקי, אז הם יותר וודי אלן וטיילור סוויפט" ממש ממש קשה לראות את הסרט אחרת) הסרט עדיין מצליח כל פעם מחדש להחיות את הקסם שבו ולגרום לי לשכוח את כל הבעיות התיאורטיות שבו. כי הן רק תיאורטיות. על המסך, מה שאני רואה באותם רגעים הוא פשוט נהדר.

62. הנוקמים: מלחמת האינסוף, בימד"בית: ה'נוקמים: מלקהמת ה'איינסוף (2018)

הסרט הזה הביא את הסצנה שסתמה את הפה על כל התלונות על מארוול, ואני מרגיש שאנשים שכחו שהיו כאלה, והרבה. זה לא הסרט – הסרט עצמו, לרוב זמן המסך שלו, לא חורג בהרבה מהנוסחה של מארוול, פשוט עושה הכל גדול יותר ועם יותר שיתופי פעולה של דמויות שלפני עשור היה אפשר רק לדמיין שייפגשו. אבל זאת ההחלטה לסיים את הסרט בנקודה הספציפית הזאת, שגרמה לכל מעריצי העולם לזנוח את התלונות שלהם על השבלוניות, חוסר המוכנות לקחת סיכונים ועוד ועוד, ולהבין: כשמארוול רוצים, הם יכולים.

אני עדיין זוכר את תוצאות "מכסחי הנוקמים", ואומר "וואו". מאז, כל דבר שמארוול עושה נבנה על שאריות ההשפעה של המהלך הזה. נותר לתהות כמה זמן זה יחזיק, והאם מארוול יצליחו להביא לנו עוד מהפך כזה כדי לתדלק את הרכבת שלהם.

61. הניצוץ, בימד"בית: ה'ניצוץ (1980)

את "הניצוץ" מכרו לי, כמו לכולם, כ"סרט הכי מפחיד שאפשר לדמיין", או משהו כזה. בצפייה בו גיליתי שהוא לא. אבל גם גיליתי שזה לא העניין: "הניצוץ" הוא לא סרט שנמדד בכמה שהוא מפחיד. הוא סרט שנמדד בכל מדד אחר, בערך, ובכל המדדים האלה הוא מצליח. הוא סרט שבו ההשקעה בשטויות מאחורי הקלעים שאפשר לקלוט רק אחרי עשרות צפיות באמת תורמת – לא כי אנשים יכולים לשבת ברדיט ולפצח את החידה ולהרגיש גאים בעצמם, אלא כי הארכיטקטורה הלא הגיונית שקובריק מציג משחקת עם תפיסת המציאות של הצופים איפשהו מאחורי הראש שלהם ומערערת אותם עוד לפני שהדבר הראשון הרע באמת מתרחש. וזה יוצר אווירה שהיא אולי לא "מפחידה", אבל היא מערערת ומהפנטת.

60. דרכי התהילה (1957)

הסרט הזה אפילו לא היה מועמד לאוסקר. אפילו לא מועמד! אתם יודעים מי זכה במקומו? "הגשר על נהר קוואי"! שהוא בעצם גם סרט נורא טוב! אז אין לי תלונות! מצטער! אני לוקח את הפסקה הזאת בחזרה! בואו נמשיך הלאה.

59. ג'אנגו ללא מעצורים, בימד"בית: ג'אנגו ללא מע'עצורים (2012)

אני תמיד בהלם מזה ש"ג'אנגו" השיג את המעמד שהוא השיג. מבחינתי, בין שתי היציאות הלא ממש נחוצות של טרנטינו לארץ המערבונים "שמונת השנואים" לוקח, ולו רק בגלל שהדמות הראשית שלו היא לא קרש מהלך. איך הגענו למצב שבו דמות ראשית של טרנטינו יבשה כמו מדבר ומעניינת כמו ספר טלפונים?  

אבל בכל זאת, לפני שאני מתחיל להתלונן יותר מדי: לפחות זה לא "היו זמנים בהוליווד".

58. חיים של אחרים, בימד"בית: צ'יים של אצ'רים (2006)

אין לי משהו רע להגיד על "חיים של אחרים". כלומר, יש לי קצת (בעיקר על הסיום שלו), אבל זה סרט שנמצא כאן בזכות ולא בחסד, שהצליח לנצח במאים אהובים ומלאי באזז על תואר סרט השנה בעין הדג ובאוסקר (בסרט הזר, ובכל זאת). אין שום אלמנט אחד בסרט הזה שאמור לקרוץ לקהל מיינסטרימי-גיקי, ובכל זאת, הנה הוא כאן. כל הכבוד לו. זה שהוא גם סרט מוצלח זה רק הדובדבן שבקצפת.

57. הדיקטטור הגדול, בימד"בית: ה-דיקטטור ה-גדול (1940)

הנה ההבדל בין "להיות או לא להיות" מתחילת הפוסט, ו"הדיקטטור": כן, גם צ'אפלין התנגח בנאצים – אבל צ'אפלין התנגח גם בנאצים, כי הוא לא רצה לצמצם את עצמו למדינה אחת ולקונפליקט אחד (וככל הנראה גם בהוליווד לא ששו להכריע בשלב הזה של ההיסטוריה נגד היטלר עדיין). זה מהלך הגיוני וחכם ונכון, שמצד אחד מאפשר לו להרחיב את היריעה מעבר לדמות אחת במקום אחד, אבל גם כזה שמעט מוציא מהעוקץ (אבל באמת: ממש מעט). בכל מקרה, מדובר בסרט גדול לדיקטטור גדול. תראו את זה.

56. שודדי התיבה האבודה, בימד"בית: אינידאינה ג'ונס ו'שודדי ה'תיבה ה'אבודה (1981)

הייתה איזו בדיחה מ"המפץ הגדול" על זה שתרומותו של אינדי למאבק על התיבה האבודה היא שולית, כאילו זה פוגע בסרט איכשהו. זה לא. אני לא מודד סרט על פי מדד התרומה של הגיבור לרצף הקוסמי הגדול של היקום שלו, אני מודד אותו על פי כמה הוא אדיר. ו"שודדי התיבה האבודה" הוא פשוט אדיר.

55. ממנטו (2000)

היופי ב"ממנטו" זה שהוא באמת פשוט סיפור טוב, עוד לפני שמתייחסים לכרונולוגיה או לטוויסטים או לקעקועים. גם אחרי שכבר מכירים את ההפתעות הוא באמת סיפור טוב. גם לפני שהוא סרט (והוא סרט מבריק) עם עריכה, וצילום, ומשחק. גם כשהסרט הוא פשוט גיא פירס מקריא סיפור בטלפון, זה מרתק. כי זה פשוט סיפור מרתק.

54. אפוקליפסה עכשיו (1979)

האם "אפוקליפסה" היה זוכה למעמד שלו לולא ההפקה המקוללת שלו? אין לי מושג. זאת לא ניסיון להעליב את הסרט בצורה מתוחכמת: בשלב הזה הסרט וההפקה שלו אחד הם, ואין ספק שהפתרונות שקופולה היה צריך למצוא לטירוף שהוא נתקע בו דחפו את הסרט לכיוונים שהוא לא היה הולך אליהם אחרת. עבורי, אגב, ההפקה היא סיפור מרתק בהרבה מהסרט עצמו. 

53. הנוסע השמיני, בימד"בית: ה-נוסע'א השמיני (1979)

אני מת על הסרט הזה. הוא פשוט סיפור מותח וקלאוסטרופובי עם חייזר שמשנה כל פעם את החוקים. זה נפלא. זה אדיר. זה מגניב. זה סרט ממש טוב. אפילו השם שנתנו לו בעברית, שלא קשור בשום צורה לשם המקורי, עובד, ונותן את אותה תחושה קריפית ומעיקה שאני מאמין שיוצרי הסרט ניסו ליצור.

52. ג'וקר (2019)

תראו, עברנו כמות מגוחכת של סרטים עד כה, אז אני סיימתי את מכסת ה"אני לא מאמין שהסרט הזה פה". אחרי "קזינו", "האצ'יקו" ועוד כמה, אני ממש מוכן להאמין על כל סרט שיצוץ ברשימה הזאת, אפילו אם זה יהיה "בין כוכבים". בשלב הזה, אני באמת מאמין להכל.

זה לא אומר שאני לא קצת מאוכזב.

51. סינמה פרדיסו (1988)

וואו, כמה לא אכפת לי מהסרט הזה. חשבתי שאכפת לי, ושכשאני אגיע אליו אני ארשום כמה אני חושב שהוא שטות קיטשית חסרת חשיבות, אבל אין לי את האנרגיות להשקיע בזה. בזבזתי על הסרט הזה כבר שעתיים בזה שצפיתי בו, עכשיו אני צריך להשקיע עוד זמן בלהגן על עמדתי? תודה, לא. אני פשוט אקבל שזה סרט לאנשים מסוג מסוים מאוד, והסוג הזה הוא "אנשים שהם לא אני".

50. חלון אחורי, בימד"בית: הלון אהורי (1954)

מכל שיתופי הפעולה של אלפרד היצ'קוק עם ג'יימס סטיוארט, זה האחד שהוא הכי אינו "חבל". מה נסגר איתכם? לא שיש לי בעיה עם "חלון אחורי", סרט שמגיע לו מקום ברשימה הזאת, אבל איפה "חבל" איפההההה.

49. קזבלנקה (1942)

מספרים שד"ר פלוטניום ניסה ליצור במעבדה את הציטוט הקולנועי המושלם. הוא צד, ליקט ואסף ציטוטים מהטבע, סינן וטיהר אותם ופיענח את המבנה שלהם, ולבסוף הצליח לסנתז ציטוטים מעולים באופן מלאכותי. אך לילה אחד, בהיסח הדעת, הוא שפך את הכימיקל X על הציטוטים והם הפכו לתסריט שלם, קוהרנטי, סוחף ומדהים. מאז, בכל מקום שבו מישהו צריך לצפות בקלאסיקה קולנועית מבלי שהיא תרגיש כמו קלאסיקה מעיקה, בכל פעם שמישהו רוצה לצפות בהמפרי בוגרט בפסגת הציניות והאדישות שלו – "קזבלנקה" בא לעזור לאנשים חסרי הישע.

48. קבר הגחליליות (1988)

תקשיבו, עברנו יחד יותר מ-200 סרטים, תודו בזה: הייתם מופתעים אם כן הייתי אומר לכם שהסרט הזה מאוד נגע לליבי והיה משמעותי ועוד שטויות שכאלה. אם היינו נתקלים בסרט כשהוא היה במקום 237, בטח, היה עוד זעזוע על כך שאני מגלגל עיניים על סרט שנחשב למסחטת הדמעות האולטמטיבית או משהו. עכשיו? עכשיו אפילו אין בזה את אותו הקסם של הזעזוע הראשוני. יש פשוט קבלה. 

ואולי הקבלה הזאת מרתיעה אתכם – האם איבדתם את היכולת שלכם להרגיש? להזדעזע? אה, אז בשביל זה יש לי סרט מושלם בשבילכם: "ג'ן היחף" (Barefoot Gen), גם הוא אנימה יפנית משנות השמונים על מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של ילד, ותאמינו לי – זה לא סרט שהמילה הראשונה שחושבים עליו בהקשר כלשהו היא "אדישות". יותר כמו "הזוועה… הזוועה…".

47. היו זמנים במערב (1968)

""היו זמנים במערב" הוא המערבון הכי גרוע של סרג'יו ליאונה שראיתי" – זה משפט שאני טכנית ניתן להגיד, אבל ריק מבחינת ערך שאפשר להסיק ממנו. כאילו, זה סרג'יו ליאונה. מה בכלל המשמעות של "הסרט הכי גרוע של סרג'יו ליאונה"? "לא יצירת מופת מוחלטת אלא רק קצת, מצטערים"?

46. יוקרה (2006)

פה אני בדילמה. אני בצד של "יוקרה" – זה סרט מגניב, חכם, מעניין ובכלליות אין לי בעיות איתו. אבל הוא בדיוק כל הדברים שאמרתי, שאף אחד מהם הוא לא "ואחד הסרטים הכי טובים אי פעם אומייגאד". ספק גדול, נגיד זאת כך, שאם היה מביים אותו איזה במאי בשם שמיסטופר שמולאן הוא היה מוצא את דרכו לרשימה. ולמרות שזה היה גורם לפחות אנשים לראות אותו (מה שחבל), הוא היה מגיע למקום שהוא  יותר ראוי לו.

45. וויפלאש (2014)

כבר ניהלתי באתר פעם דיון (ארוך) על למה אני חושב שזה סרט בסדר וזהו, ומאז דעתי עליו רק הדרדרה. אתם יכולים לנחש לבד אם אני חושב שיש לו פה מקום ברשימה שכזאת.

44. מחוברים לחיים, בימד"בית: מהוברים ל'היים (2011)

כמו עם "יוקרה", יותר משאלת "האם הוא סרט כזה טוב", יש פה את שאלת התווית. כי "מחוברים לחיים" הוא סרט מושלם לסוגה שלו: סרט מרומם נפש (אם מתעלמים מכל מיני דברים) שמבקרים מרימים עליו את האף וצופים נוהרים אליו בהמוניהם. אני מרגיש את העצמות שלי מתחילות לרעום על זה שסרט כזה חסר משקל הגיע לפה, אבל אז לא מצליח לגייס את הכוח באמת לכעוס עליו. אז הוא במקום 44? שיהיה. תראו איזה חמוד הוא.

43. השתולים, בימד"בית: ה-שתולים (2006)

טוב, זה מקום ממש לא קשור לסרט הזה. כלומר, אני בהחלט מדמיין אותו ברשימה שכזאת, ואפילו במאה הראשונים, אבל, אה, 43? לפני "נהג מונית"? לפני "דרך ללא מוצא" (שנעדר מהרשימה בכלל, וזה באמת מטורף)? בואו לא נגזים. הקטע של הסרט הזה היה שהוא כל כך אדיר עד שהאקדמיה התייאשה ונותנת למרטין סקורסזה אוסקר אפילו שמה הקשר בין הסרט הזה ואוסקר. והקטע של הסרט הזה הוא לא "הסרט הזה הוא כל כך אדיר שהוא בעצם יצירת מופת קולנועית, אחד מ-50 הסרטים שאתם חייבים לראות".

42. אורות הכרך, בימד"בית: אורות ה-קרה (1931)

הדבר היחיד שיש לי להגיד בגנות הסרט זה שאני לא בטוח שהוא יותר טוב מ"הדיקטטור הגדול". חוץ מזה? ימשיך כבודו.

41. גלדיאטור (2000)

לא אכפת לי מ"גלדיאטור", ובשלב הזה, תקשיבו, עברתי הרבה סרטים שלא היה לי אכפת מהם ומצאתי משהו להגיד עליהם בכל זאת, כי מה, לא נגיד עליהם משהו? אבל די. מצטער, "גלדיאטור", אתה החוליה החולשה, אין לי משהו מעניין להגיד עלייך וזה רק בגלל שאתה לא מעניין בכלל. הלאה.

40. פסיכו (1960)

אפילו אם אתם יודעים על הסצנה ההיא, אפילו אם אתם יודעים מתי היא מגיעה, אפילו אם אתם יודעים על הטוויסט, אפילו אם אתם יודעים על הטוויסט אחרי הטוויסט (שאולי הוא לא טכנית טוויסט, אבל לא אכפת לי), אפילו אם אתם יודעים מה קורה בשניות האחרונות של הסרט – "פסיכו" עדיין עובד, והוא עדיין מושלם. היצ'קוק סתם עשה פוזות עם כל מסע השיווק שלו בזמנו וה"אל תגידו לאף אחד שום דבר על הסרט!!!1", אבל נרשה לו, כי הוא גם יצר את הסרט הזה.

39. זמנים מודרנים (1936)

יצירת מופת באופן חד משמעי שלא רק שעדיין עובדת, אלא גם תמשיך לעבוד עוד מספיק זמן כדי שנוכל לחגוג לה 100 שנים ואפילו 150, 200, ועוד, ועוד.

38. שליחות קטלנית 2: יום הדין (1991)

אחד מסרטי האקשן הטובים ביותר של כל הזמנים הוא גם הסרט האחרון שג'יימס קמרון היה צריך לטרוח ליצור. כלומר, אין לי בעיה עם "טיטאניק", אבל קשה להגיד שהוא סרט הכרחי, ועם "שקרים אמיתיים" ו"אווטאר" דווקא יש לי לא מעט בעיות. אבל "שליחות קטלנית 2" כל כך טוב שקמרון פשוט הרגיש צורך לאזן את הקריירה שלו עם כמה נקודות שפל.

37. בחזרה לעתיד, בימד"בית: בהזרה ל'עתיד (1985)

אפילו למרות שזמקיס הפך את צ'אק ברי לגנב נוראי (אם כי מאוד מוכשר – לגנוב ככה שיר שלם דרך הטלפון? זה מרשים), שזה תסבוכת מוסרית סבוכה ולא ברורה, ואפילו אחרי כל שאר הבעיות שיש לסרט (ויש), הוא עדיין מושלם. ככה זה.

36. הפסנתרן (2002)

לצערו של "הפסנתרן" ולצערי, אני ראיתי אותו בבית הספר, בהקשר שאני לא זוכר וחושד שהוא היה "יש לנו מלא זמן לשרוף ומה פתאום שנלמד משהו פחחחחחח", מה שהופך אותו אוטומטית ל"סרט כיתה" ותמיד מגביל את ההערכה (הרבה) שלי כלפיו. כי אמנם הופנטתי לסרט כמו שאף "סרט כיתה" אחר לא היה יכול להפנט, אבל עבורי הוא לעד יהיה במעמד אחד נמוך מסרט אמיתי. 

בפעם הבאה: ה-קסשוד ה-מייא'די, מלץ' ה-אריות, הת'הלה, ועוד.